הרב משה יפת
ביום שלישי הבעל”ט – כ”ב כסליו, יחול יומא דהילולא רבה למורינו ורבינו מרן פאר הדור והדרו, רבי חיים כסאר זיע”א, שהסתלק לבית עולמו ביום זה בשנת ה’תשנ”ח.
רבינו הגדול נולד בתימן בסביבות שנת ה'תר"ע, לאביו רבי שמואל זצ"ל, בנו של רבי יחיא כסאר זצ"ל, שהיה מחשובי חכמי צנעא. במשך שנות דור, משפחת כסאר ידועה הייתה כאחת המשפחות הנכבדות והמפוארות, ובמשך דורות רבים עמדו מקרבה רבנים ואנשי ציבור חשובים.
בית הכנסת של המשפחה, הידוע בשם בית כסאר, היה אחד מבתי הכנסת העתיקים והחשובים בעיר ואם בישראל צנעא בירת תימן. בבית הכנסת הייתה גם ישיבה ידועה, ללימוד ש"ס ופוסקים). בתקופה מסוימת, הייתה שם גם ישיבה ללימוד חכמת הקבלה. במשך הדורות, עמדו גדולי עולם בראשות בית הכנסת והישיבה, ביניהם הדיין הגאון רבי יחיא הכהן זצ"ל בעל שו"ת חיי שלום, הגאון רבי חיים ב"ר שלמה כסאר זצ"ל (דודו של רבינו הגדול זצ"ל), והרב הראשי האחרון לתימן הגאון רבי עמרם קורח זצ"ל (בן דודתו של רבינו הגדול זצ"ל).
בשנות ילדותו של רבינו, מחמת דוחק הפרנסה בעיר צנעא, ישב אביו עם בני ביתו בעיירה בית עד֗אקה, ובחדשי החגים היו שבים לביתם אשר בעיר צנעא. כבר אז החלה רוח ה' לפעמו, וניכרו בו סימני גדולה וקדושה, וכדאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע. נודע יותר מכל בני גילו בשקידה על התורה ועל העבודה, מתוך יראת שמים טהורה, והתרחקות מענייני העולם הזה. גם בשעות ובימים שאין בהם לימודים קבועים, לא ארח לחברה עם שאר הילדים, אלא תמיד הספר בידו. את ראשית תלמודו קיבל מפיו של הגאון מוהר"ר דוד מזעקי זצ"ל, רב הקהילה בבית עד֗אקה. עד סוף ימיו היה רבינו הגדול זצ"ל מזכיר את שם רבו לטובה ולברכה, ומספר את יקר תפארת גדולת תורתו.
בנערותו חזר רבינו הגדול זצ"ל יחד עם אביו וכל בני ביתו, להתגורר בקביעות בעיר מולדתם צנעא. שקד על התורה בישיבותיה הנודעות של עיר התורה צנעא, והתפרסם לשם טוב ולתהילה, כאחד מבעלי תריסין, מגדולי הלמדנים והמעיינים, וכגדול המתמידים. לפי רום ערכו, אפילו רבותיו היו עומדים מפניו בכניסתו לבית המדרש, והוא עדיין נער. נהג מנהג יפה, שעמד לו לקניינה של תורה, והוא, שבכל ערב שבת קודש, היה יושב לבדו לפני רבו, ומרצה באזניו את כל מה שנתחדש בבית המדרש במשך אותו שבוע. כבר אז החל לכתוב את חידושיו הנפלאים, אשר לבסוף היו אבן פינה לחיבורו הגדול שם טוב, על משנה תורה להרמב"ם.
לא ארכו לו הימים, ועד מהרה התפרסם כאחד מגדולי הרבנים ומורי ההוראה. תחילה נתמנה לרב וראש בית הכנסת ובית המדרש בית כסאר, ולאחר מכן נתמנה לראש ישיבת בית שרעבי ולרב וראש בית הכנסת ובית המדרש בית אלשיך. לצידו בבית אלשיך, עמד ידידו וריעו, הגאון המופלא רבי יחיא הלוי אלשיך זצ"ל. רבים נהרו אל טוב ה', לשמוע מפיו תורה מפוארה, ולהאזין לקול תפילותיו ותחינותיו היוצאות מקירות ליבו הטהור. מלבד הרבצת תורה, עסק גם בהוראת הלכה למעשה, בכתב ובעל פה. כמו כן היה בוחן ומרשה רבנים ושוחטים.
בין תלמידיו הרבים בתימן, יש להזכיר את הרבנים הגדולים, הגאון רבי שלום קלזאן זצ"ל, הגאון רבי שמעון צאלח זצ"ל, והגאון רבי חיים יצחק הלוי זצ"ל, רב העיר הרצליה, והרב שלום אפרים הכהן זצ"ל.
גדול מרבן שמו
אכן, מגדולי הדורות האחרונים היה רבינו הגדול, מחבר ספר שם טוב על הרמב"ם, קיץ המזבח על התורה ושו"ת החיים והשלום.
מהות חייו היתה תורה ואך תורה, אך גדלותו היתה בפרט בתורה מתוך הדחק, וכך מסופר בקונטרס המתמיד: אירע שנכנס אדם לביתו בעת ארוחת צהרים, וראהו אוכל פת עם מעט ממרח (חילבה). הוא סבר שרבינו נוהג פרישות בעצמו ולכן אוכל ארוחה דלה, אך לאחר זמן ראהו שוב בעת ארוחת הצהרים, והפעם בנוסף על הפת היה גם מרק עם מנת עוף.
הלה הביע תמיהתו בפני רבינו, פעם ראיתי את הרב נוהג פרישות בעניני אכילה וכעת לא. אך השיב לו רבינו, "אני אוכל מה שמגישים לפני".
ביותר, עם כל עוצם גדולת רבינו בתורה נהג בענוה יתירה ובשפלות רוח, ותמיד היה מדבר על אפסות האדם ושפלותו.
כשהיה יוצא מבית הכנסת לאיזה ענין, לא היה נכנס בחזרה בשעה שהציבור יושבים, אלא במקומות שעומדים בהם (וכמנהג כל רבותינו זצ"ל).
תמיד קבע את מקומו בסוף בית המדרש בצד מערב, הן בבתי המדרש בהם לימד בתימן, והן בבית מדרשו בירושלים.
בעצרת תפילה שהתקיימה על עצירת גשמים, חיפשוהו בין הרבנים ולא מצאוהו. חיפשוהו בתוך הקהל ולא מצאוהו, עד שמצאוהו עומד בסוף הקהל, כולו כפוף כמו באמירת וידוי, טליתו מכסה את פניו וכל גופו רוטט מבכי, ודמעותיו נוטפות עד שהאדמה שתחתיו היתה רטובה מדמעותיו.
בתפילת שמונה עשרה, כשאחז בברכת מודים, היה מציץ לראות אם שליח הציבור סיים את תפילתו, כדי שלא להאריך ולהטריח את הציבור להמתין לו.
בהיותו מלמד תשב"ר בתימן לא הרשה לתלמידיו לכנותו "מארי", אלא דרש שיקראו לו "חיים". פעם אחת היה ילד שקרא לו מארי, ומיד הראה עצמו כניגש להענישו, כדי שלא יִשְׁנֶה הדבר.
המנהג בתימן היה שברגלים היו באים אל הרב להקביל פניו, שואלים אותו שאלות והוא משיב לכל שואל, ולבסוף היה הרב מברך את הציבור ברכה מיוחדת למעמד זה. גם בירושלים היו רבים מתאספים לבית רבינו כמנהג, וכשהיה קם לברך את הציבור, לגודל אהבתו לישראל וחפצו ותשוקתו בטובתם, היה מברך בבכיות עד שהיה נחנק מבכי.
כשהכינו לדפוס את המהדורה השלישית של ספרו "שם טוב" על הרמב"ם, כתבו התלמידים העורכים שער חדש לספר ובו כמה תארים על המחבר, וכאשר נכנסו להתייעץ אתו על כמה עניינים בעריכת הספר, הגישו לו גם את השער לעיונו. רבינו עיין בו, שתק והחזירו להם. כשסיימו נפרדו ממנו ופנו לצאת, אך כשהגיעו לדלת החדר קרא להם רבינו, ביקש את השער ומיד העביר קו על כל התארים, ותחתם כתב הצעיר, ובירכם בברכת 'לחיים ולשלום', מבלי שנתן זמן לדון על העניין.
*
בדרכו האחרונה
בשנותיו האחרונות כשלו ברכיו, גופו נחלש ועיניו כבדו. ועם כל זה, לא פסק מתלמודו. עסק בתורה בעצמו, או שמע תורה מפי התלמידים שישבו לפניו. באותן שנים חיבר שני ספרים, קטני הכמות ורבי האיכות. האחד, קיץ המזבח על התורה. והשני, שו"ת החיים והשלום.
בחודשים האחרונים לחייו גברה חולשתו, וכמעט ניטל ממנו כח הדיבור. אך בכל כוחו התאמץ לשמוע את התלמידים הלומדים לפניו, ובקושי גדול השיב לשאלותיהם ותיקן את טעיותיהם. שח תלמידו הגאון רבי איתמר חיים הכהן שליט"א: "בעינַי ראיתיו בודק את סכין השחיטה של אחד מתלמידיו, ולאחר מכן אמר שתי מלים בלשון ערבי, שפירושן בלשון הקודש, עדיין יש פגימות בסכין. ויהי הדבר לפלא, שהרי אפילו האכילה והשתייה היו קשים עליו ובקושי אחז את כלי האכילה בידו, ומרוב חולשתו אפילו לא הביט בסכין ובתלמיד".
בשבועיים האחרונים לחייו הכביד חליו, ורבים התפללו לרפואתו. ביום ראשון כ"ב בכסלו ה'תשנ"ח, בא השמש בצהרים. לאחר חצות היום (בשעה שתים ועשרים חמש דקות), נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. המונים נהרו לביתו, בוכים ומבכים על כי הוסרה עטרת ראשם. בביתו נשאו קינות ונאמרו מזמורי תהלים, בקול בכי ונהי.
לאחר מכן הספידוהו מגדולי הרבנים, ובשעות הלילה יצאה הלויה מביתו. המלוים נשאו את מטתו על הכתפיים, והלכו ברגל עד בית החיים, ולשם כך נסגרו הכבישים. בזמן הלויה קראו המלוים שלוש פעמים את כל מגילת שיר השירים. בשעת לילה מאוחרת נטמן בקברו אשר בבית החיים החדש של הקהילה, בהר המנוחות.
בהסתלקותו של רבינו הגדול זצ"ל, נסתם הגולל על תקופה שלימה של הרבצת תורה ויראה ושל עבודת השם בדרך האמת, בלא תערובת של עניינים חיצוניים ומטרות חולין. חבל על דאבדין ולא משתכחין. [חלקים מתוך יריעה זו, נכתבו בעזרת תלמיד רבינו הרה"ג רבי איתמר כהן שליט"א, ובסיוע ארגון יוצאי תימן].
*
לרגל יומא דהילולא של מרנא ורבנא הגאון רבי חיים כסאר זצ"ל, מצורפת כתבה מיוחדת ונרחבת אודותיו מתוך ירחון "תור הזהב", בראיון מרתק עם הגאון רבי פנחס קורח, והרב איתמר חיים הכהן שליט"א – בעריכת ידידינו הסופר והמרצה הרב אביאל חיים חורי.
