עיוני הלכה ומנהג לפרשת ויצא ה’תשפ”א | בדין חובת נשים בתפילה | הרב משה יפת

לתגובות: n0583265244@gmail.com

בדין חיוב נשים בתפילה

“ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה” (בראשית ל’, כ”ב).

בפירוש הספורנו (שם) ביאר את הפסוק “ויזכור אלהים את רחל”, שהשתדלה להוליד בהכניסה צרתה לביתה והעניין הדודאים. “וישמע אליה אלהים”, שהתפללה אחר שעשתה שני מיני ההשתדלות. וכן פירש בכתר יונתן, שעלה זכרונה של רחל לפני ה’, ונשמע לפניו קול תפילתה, ויאמר במאמרו לתת לה בנים.

ויש לדון ולעיין בעיקר חובת התפילה לנשים, האם הן חייבות בתפילה כאנשים, גדרי חובתן בתפילה על פרטיה ודקדוקיה. ובזה יבואר מנהג רבים וגם טובים מקהילות ישראל שלא נהגו בהם הנשים להתפלל או לברך כסדר המקובל כלל ועיקר, לפי שלא ידעו קרוא וכתוב וכיוצא בזה, וכדלהלן.

כתב רבינו הרמב”ם (בפ”א מהלכות תפילה ה”א), מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה’ אלהיכם וכו’. ואין מניין התפילות מן התורה, ואין משנה (נוסח) התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו. עכ”ל.

בשולחן ערוך (סימן ק”ו סעיף ב’) כתב וזו לשונו: נשים ועבדים אף על פי שפטורים מקריאת שמע, חייבים בתפילה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. ומקור הדברים מגמ’ ברכות דף כ’ ע”א, דהכי איתא התם, נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון. ובגמרא שם (לפי הגירסא שלפנינו), ביארו את דברי המשנה שנשים חייבות בתפילה, לפי דרחמי נינהו, מהו דתימא הואיל וכתיב בה “ערב ובקר וצהרים”, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי, קא משמע לן. ומבואר בדברי הגמרא, שנשים חייבות בתפילה מפני שהוא בקשת רחמים מהקב”ה, ואף נשים צריכות לבקש רחמים ולהתפלל.

ובפשוטו מבואר, שנשים חייבות בתפילה כאנשים, וכאמור בדברי הרמב”ם ושו”ע הוא מפני שתפילה היא מצות עשה שאין הזמן גרמא. ואם כן יש לחייבם בתפילה כדת של תורה בדקדוק גמור כאנשים. ואשר על כן, יש לברר מאי טעמא אף בזמן הזה וכ”ש בדורות קדומים, אין הנשים נוהגות להתפלל כאנשים ג’ תפילות שלימות, אלא אחת הנה ואחת הנה, והמדקדקות מתפללות ב’ תפילות וכיוצא בזה.

ובראשית דברינו, יש לבאר עיקר הדבר שהנשים חייבות בתפילה מפני דהוי מצות עשה שאין הזמן גרמא, כאמור בדברי הרמב”ם והשו”ע, הלא כיון שחובת תפילה היא בזמנים קבועים, שוב הוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות.

והנה בבית יוסף (שם) הביא הטעם שנזכר בגמ’ שלפנינו, משום דתפילה רחמי נינהו והלכך נשים חייבות בתפילה. ואף הוסיף את דברי רש”י שם, שחובת תפילה אינה אלא מדרבנן. ולפי זה יפלא הפלא ופלא, מדוע בשולחן ערוך העלה הטעם שהנשים חייבות בתפילה, מפני שתפילה הוי מצות עשה שאין הזמן גרמא, ושלא כדעת רש”י הנ”ל. ולא נראה כלל דאזיל בשיטת התוס’ שם, שדעתו שלעולם חובת תפילה מדרבנן היא, ואעפ”כ גם במצוות דרבנן אמרינן האי כללא שבמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ולכן הוצרך בשו”ע לפרש האי טעמא. שהרי בב”י לא הזכיר כלל ועיקר מזה, אלא הלך לגמרי בשיטת רש”י שם. [וראה ועיין היטב בגירסאות הראשונים בסוגיא שם, ודו”ק בחילוק הדברים. וכאן רמזנו לעיקר העניין העולה משיטתייהו].

ובב”ח שם כתב, דדעת השו”ע היא כדעת הרי”ף, שאין הטעם שנשים חייבות בתפילה משום רחמים, אלא משום דהוי מצות עשה שאין הזמן גרמא. והיינו טעמא דחשיב מצות עשה שאין הז”ג, שהואיל ולדעתו חובת תפילה היא מן התורה ורק זמני התפילה וכדומה מדרבנן, ממילא “כיון דעיקר תפילה שהיא מצות עשה מן התורה אין לה זמן, לפיכך הנשים חייבות. ואף על פי דאית לה זמן מדרבנן, לית לן בה”. עכתו”ד. ולדבריו נראה דצ”ל, שהגם שבבית יוסף לא הביא את דעת הרי”ף והרמב”ם שתפילה מצוותה מן התורה והטעם שנשים חייבות בתפילה, מכל מקום בתר הכי נפק דק ואשכח, ולפיכך פסק כדרכו בקודש כשני עמודי ההוראה. וכן הבין בדעת השו”ע בפרי חדש (סימן ק”ו סעיף ב’), וראה עוד לו לעיל (ריש סימן צ”ט) מה שכתב בזה. כן כתב בשו”ת יביע אומר (חלק ו’ אורח חיים סימן ט”ו).

ועכ”פ משמעות דברי הב”ח בהבנת דעת הרי”ף והרמב”ם ברורה היא, שנשים חייבות אף בזמני התפילה ולא רק בעיקר התפילה מן התורה, וכפי שביאר לן בהדיא בטוב טעם ודעת, שמאחר שעיקר התפילה אין לה זמן קבוע, שוב לא הוי מצות עשה שהז”ג, וחייבות אף בתקנת חכמים דהאי מצוה. כן נראה בדעת הב”ח. [ובעיקר הדבר אם חובת תפילה מן התורה או מדרבנן, יש עוד אריכות דברים בזה, ואכמ”ל].

אך נראה לענ”ד, שדבר זה אינו מוכרח ומוכרע כלל ועיקר בדעת שני עמודי ההוראה ומרן השולחן ערוך דגריר בתרייהו, שהרי אם נחייב הנשים אף במצות התפילה דדבריהם, שוב חזר הדין להיות כמצות עשה שהזמן גרמא ביחס למצוה דרבנן, שהרי גם במצוה דרבנן אמרינן הך כללא דמ”ע שהז”ג נשים פטורות. ואמנם בעיקר התפילה דאורייתא נשים חייבות, אך נראה יותר שלא שייך לחייבם אלא בדאורייתא ולא בתקנת חכמים במצות התפילה, שהרי אם לא כן שוב הוי זמן גרמא ונשים פטורות. וממילא יוצא מבואר, שנשים חייבות רק במצות התפילה דבר תורה, כלומר דוקא בעיקר התפילה שהיא בקשת רחמים גרידא ולא זולת זה כלל. וכן מתבאר בשו”ת שאגת אריה (סימן י”ד) בתוך דבריו שם (ומה שכתב שם עוד בדעת הרמב”ם צ”ב), וכן מבואר בפירוש בדברי כמה אחרונים שיוזכרו להלן.

העולה מן האמור, שלפי דעת רבינו הרמב”ם והשולחן ערוך הנזכרים, נשים חייבות בתפילה כאנשים רק בחובת התפילה שהיא מן התורה, ולא בזמני התפילה ובשלשת התפילות שחייבים בהם האנשים מדבריהם.

ונודע בשערים, כי כן הוא מנהג נשים צדקניות מקהילותינו דור אחר דור, עד הדור האחרון ממש. וכפי שהעלה זאת באופן ברור הגאון מהר”ע קורח זצ”ל בספרו סערת תימן (דף קי”ח) וזו לשונו, כל הנשים ואפילו נשי תלמידי חכמים, אינן מברכות ברכת המזון ולא מתפללות, ואינן יודעות מנוסח התפילה וברכת המזון אפילו תיבה אחת, כי אם בכל בוקר כל אחת נותנת שבח לה’ ומבקשת רחמים בלשון ערב על מה שהיא צריכה, כפי צחות לשונה. ובערב בשעה שהיא טוחנת, ובליל שבת כשמדלקת את הנר, מתפללת על הצלחתה והצלחת בניה, כל אחת כפי מצב חיותה. ואחר כל סעודה במקום ברכת המזון, נותנת הודאה לשי”ת בלשון נוכח, “נחמדך יא אללה ונשכרך” (נשבחך ה’ ונודה לך), או בלשון נסתר, “נחמד אללה ונשכרה” (נשבח ה’ ונודה לו). וזהו כפי הסדר אצל כל ישראל עד חרבן בית ראשון, ואף על פי שאחרי כן בזמן בית שני תיקנו זמנים ונוסח ברכות לתפילה, וגם נוסח לברכת המזון, הנשים עדיין תופשות מנהגן הקדום עד היום, וחכמי הדורות לא הטריחון ללמוד ברכות, שכבר יוצאות ידי חובתן מן התורה. עד כאן דבריו.

וכן כתב נכדו אחריו מו”ר הגר”ש קורח זצ”ל בספרו הבהיר עריכת שולחן (חלק א’ סימן ק”ו סעיף ב’), מנהג הנשים להתפלל ולברך ברכת המזון בלשון קצרה כפי כוחן. וחכמי הדורות לא הטריחון ללמוד. עכ”ל. [אך כתב שם בסעיף ג’, בזמנינו שהנשים לומדות לקרוא ולכתוב, חייבות בתפילה כאנשים. וראה שם בהערה מה שביאר בזה, ויבואר להלן בס”ד].

וידועים דברי המגן אברהם וכפי שהעלהו בשתילי זיתים (שם ס”ק ד’), כתב הרמב”ם ז”ל, דתפילה דאורייתא, אך די בפעם אחת ביום ובכל נוסח שירצה, ע”כ. ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות, משום דאומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה, ומדאורייתא די בזה. (מגן אברהם ס”ק ב’). עכ”ל. הרי שלדבריו די בעצם אמירת בקשה ותחינה שנהגו אותן נשים צדקניות לומר מדי יום, ובזה נפטרות מחובת התפילה שנשים חייבות בהן. וככל האמור לעיל. וראה בדעתו בשו”ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד’ סימן ק”א אות ב’), וצ”ב על תמיהתו שם.

הן אמת, דאי אזלינן בשיטת רבינו הרמב”ם, הלא בחובת התפילה מן התורה, כתב הרמב”ם בהאי לישנא: חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו. עכ”ל. הרי שבכדי לקיים חובת תפילה מן התורה, בעינן שבח בקשה והודאה. וכבר עמד בזה בפרי מגדים (אשל אברהם סימן ק”ו ס”ק ב’) בתוך דבריו, ברמב”ם פ”א מהלכות תפילה ה”ב, סידור שבח מן התורה, והנשים אין אומרות כן. עכ”ד. הרי שאף הוא תמה מ”ט אין הנשים אומרות כסדר הזה. וכן תמה במגן גיבורים (אלף המגן סימן ק”ו ס”ק ג’), הביאם בשער הציון (סימן ק”ו ס”ק ה’), וראה בשדי חמד בשו”ת אור לי (סימן ח’).

ונראה הביאור בזה, על פי דברי הרדב”ז בתשובותיו (חלק ו’ סימן ב’ אלפים קע”ו), שמדבריו נראה מבואר שחובת תפילה מן התורה אינה אלא בקשה ותחינה, ואין צורך דוקא לג’ הדברים שהזכיר הרמב”ם שבח ושאלת צרכיו והודאה, אלא די בתחינה ובקשת רחמים לבד, ולפיכך העלה להלכה ולמעשה שיוצאים ידי חובת תפילה אף באמירת תפילת הדרך. וכן עולה מדברי האבודרהם (ריש שער ב’) שהעתיק סגנון לשון הרמב”ם הנז”ל, אך לא הזכיר את דבריו דבעינן שבח ובקשה והודאה, אלא כתב, כל אחד ואחד בכוונה גדולה מתפלל בכל עת שירצה, אם מעט אם הרבה יעלה לרצון ויירצה. וכן מבואר בסמ”ג (עשה י”ט). וראה בשו”ת יביע אומר שם. ולפי זה, אין מנהגינו עולה יפה עם דעת רבינו הרמב”ם.

גם בשו”ת דברי יציב (או”ח סימן קכ”א אות ב’), כתב להליץ טוב בעד הנשים שאינן מתפללות בכל יום כנוסח התפילה מכמה טעמים, או מפני דברי המג”א הנז”ל שבבקשה בעלמא יצתה ידי חובת תפילה ושוב לא חייבו אותן מעבר לכך. או מחשש שמא היא נדה, כדברי הרמ”א בסימן פ”ח שאין לאשה נדה להתפלל או להזכיר השם. או מפני שדין הנשים כדין העוסקים בצרכי רבים, כמבואר בשו”ע סימן ע’ סעיף ד’ ומג”א ס”ק ד’, ואף כאן עוסקים בצרכי רבים ומצווים לעשות כן שרשות בעליהם וילדיהם עליהם. ועוד, שאינם מכוונים בתפילתם כל הצורך. וכן יש לצרף מ”ש בשו”ת ישועות יעקב סימן ק”ו, שנשים יוצאות ידי חובתן בברכת התורה לבד.

גם הלום ראיתי בשו”ת שמש ומגן (חלק ב’ סימן ע”ב אות ג’) שכתב וז”ל, הנה לפי ידיעתי בימי חורפי בעיר מולדתי מקנאס יע”א, עיר של חכמים ושל סופרים, לא הייתה אשה אחת שיודעת ללמוד או להתפלל או לברך, וזה בא להם ממה שנישאו כשהן קטנות, בנות עשר או פחות, ונכנסים תחת עול הבעל והחמות, ותיכף יולדות הרבה. ואין להם אפשרות ללמוד. רק ראיתי שבכל יום הולכות לפני המזוזה ושפתותיהן רוחשות תפילה בלחש על משפחתם. ואולי היו יודעות לקרוא פסוק שמע ישראל. גם בבתי כנסיות לא הייתה שום עזרת נשים, אפילו ביום כפור לא באה לבית הכנסת אפילו אשה אחת. ואפילו אחר שנתחדש הזמן, ובאתי לשרת עם קודש בעיר הגדולה קזבלנקא, ונבנו בתי כנסיות חדשות עם עזרת נשים, הנשים באות רק לשמוע, כי לא יודעות שום דבר. עד כאן דבריו.

[והגאון מהרי”ץ בסידורו עץ חיים (חלק א’ דף מ”ז ע”א) הביא כהאי לישנא, וכתב במדרש אור האפילה פרשת בשלח, וזו לשונו: כי גא‍ֹה גאה (שמות ט”ו, א’), קיבלו עליהם שמונה עשרה ברכות של תפילה, ואם תקרא גאו בוא”ו תהיה תשע עשרה, מכאן שהוסיפו ברכת המינים, עכ”ל. ולגבי ברכות השחר וברכת המזון, בעריכת שולחן עפ”י דברי זקינו בסערת תימן כתב שם, שלא נהגו לברך הנוסח המקובל כיום, אלא רק מברכות בדרך שבח והודאה בכמה מילים. וראה בן איש חי שנה א’ פרשת חוקת אות י”א. ויש להאריך בזה עוד].

בדין תפילה לנשים בזמן הזה

אחר הדברים האלה, לא נותר לנו אלא לדון בזמן הזה, כיצד יש לנהוג והאם חובה או מצוה רבה על האשה להתפלל ג’ תפילות בכל יום וכן ע”ז הדרך, או שאין עילה לחייבה בכל זה.

ולכאורה נראה, שלפי האמור לעיל, הרי שאין הנשים מחויבות יותר מאמירת בקשה ותחינה קלה מדי יום, ולא זולת זה. וכתיב לא טוב אנוכי מאבותי ומרבותי ומאמותינו הצדקניות. אכן נראה, שאין זה פשוט כלל, ובזמנינו מצוה רבה להנהיג שהנשים יתפללו בכל יום לכל הפחות תפילה אחת, וכפי שיבואר להלן בס”ד.

וזה יצא ראשונה, שהנה ידוע שמימות הקדמונים לא ידעו הנשים קרוא וכתוב, וכפי שהבאנו למעלה, וללמדם כל סדרי תפילה כדת וכהלכה, כמעט מן הנמנע ממש שהרי לא ידעו להתלמד מן הכתב, וסידורי הדפוס בקושי היו מצויים אצלינו. אשר על כן, נראה שבעיקר הטעם שלא ציוו הנשים ולא ראו החכמים חובה ללמדם סדרי התפילה, הוא מטעם זה. זאת ועוד, כפי הנזכר לעיל, הרי הנשים עסוקות וטרודות טובא בענייני הבית וכל עול הבית משתרג ועולה על צואריהם, ובפרט בדורות קודמים שכל מלאכות הבית היו נעשים באופן ידני ומפרך, זאת מלבד הילדים המסיחים דעתה מסדר התפילה. וממילא דינה כדין העוסקים בצרכי ציבור, וכן כגון המובא בגמ’ בעירובין (ס”ה ע”א), הבא מן הדרך אל יתפלל ג’ ימים, לפי שדעתו טרודה עליו טובא. ואמנם בזמנינו איפסק בשו”ע (סימן צ”ח סעיף ב’) שאין נזהרים בזה, לפי שאין אנו מכוונים בתפילה, כיעו”ש. מכל מקום לעניין נשים יש לומר, וודאי יש לאומרו כן בזמניהם, דהוי טרודות טובא ויש לפוטרם מתפילה מעיקרא. ובפרט לפי צירופים הנזכרים לעיל.

וממילא נראה, שבזמן הזה שפחות ופחות טרודים בעול הבית, וגם כי ירדה יראת ה’ פלאים, ויש עצות וסיבות שתוכל לכוון בתפילה היטב, ופעמים אף יותר מן האנשים. שוב יש לחייבה בעיקר התפילה. אמנם, כפי שנתבאר מדברי רבותינו הפוסקים, אין לחייבה אלא עיקר התפילה ולא בכל מבנה התפילה ממש כאנשים. ולהלן אביא מעט מדברי פוסקי זמנינו בזה.

ודבר זה יכון ויעמוד, גם לפי משנת רבינו הרמב”ם הנזכר לעיל, וכפי שביארנו באורך שלפי דעתו חייבות בעיקר התפילה. שהנה כתב מו”ר הגר”ש קורח זצ”ל בעריכת שולחן (סימן ק”ו סעיף ג’) וז”ל, בזמנינו שהנשים לומדות לקרוא ולכתוב, חייבות בתפילה כאנשים. עכ”ל. [ואעפ”כ להלן יבואר שאין זה ממש כאנשים, ונשים פטורות מקטעים רבים מנוסח התפילה]. ובהערה שם ביאר דעתו כך, הנה יש לתמוה על לשון רבינו הרמב”ם (שם) כתב בתו”ד, ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, אלא חיוב מצוה זו כך הוא וכו’, ע”כ. מדוע כרך בחדא מחתא איך חיוב התפילה בין לנשים ובין לאנשים עם עצם חיוב הנשים. זאת ועוד, למה נקט בלשון ואלא וכו’, היה לו לומר וחייב וכו’, כי לשון אלא בא לאפוקי דבר אחר שקדם לו. והרי רבינו סדרן שאין כמותו.

וביאר הגאון זצ”ל שם חידוש נפלא, ללמדך כי גם מה שתיקנו לאחר מכן, בסדרי התפילות אנשי כנסת הגדולה, נוסח קבוע וזמנים קבועים, תקנתם היא גם לנשים, ולא נותרו הנשים בחיוב דאורייתא להתפלל פעם אחת ביום כפי צחות לשונן. וזהו סדר הלכותיו של רבינו הרמב”ם לאחר מכן, בהלכה ג’, אם היה רגיל וכו’, ואם היה ערל שפתים וכו’, ובהלכה ד’ כיון שגלו ישראל וכו’ נתבלבלה שפתם וכו’, וכשראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה וכו’, ובהלכה ה’ וכן תיקנו שיהא מניין התפילות וכו’, עיין שם בדבריו לומר שהכל כרוך בכל, כלומר שגם תפילות הנשים היא כאנשים. ועוד, שהרי סברא פשוטה היא, שאם האנשים נשתבש לשונם על אחת כמה וכמה שאף הנשים השתבשה לשונם, וממילא תפילתם היא עילגת ותקנת עזרא ובית דינו, אף עליהם היא. והרי לאחר תקנת עזרא ובית דינו, כך היא צורת התפילה ולא זולת זה כלל. ושוב הביא מן הילקוט שמעוני (שמואל פרק א’ פסוק פ’) על הפסוק “ותתפלל חנה” וכו’, שמכאן אנו לומדים תפילת שמונה עשרה ברכות. עכתו”ד הגאון זצ”ל. וכן נראה מבואר בהדיא בדברי רבינו הרמב”ם בסוף פרק ו’ מהלכות תפילה, שכתב בסתם כי נשים חייבות בתפילה, ומשמע ככל משפטיו וחוקותיו. וי”ל. וכן הוא בספר כפות תמרים בסוכה דף ל”ח ע”א, ובשו”ת שאגת אריה שם.

והנה לפי דבריו הללו בדעת רבינו הרמב”ם, התמיהה תעמוד על אמותינו הצדקניות ורבותינו שבכל דור ודור, מדוע לא הנהיגו סדר התפילה כדת וכהלכה, אם אכן כן שהנשים גם מחויבות בתקנת עזרא ובית דינו בכל סדרי התפילה. ועל כרחך לומר כמבואר לעיל, שעדיין חילוק יש בין חובת התפילה באנשים לנשים, ובנשים חכמי הדורות לא הצריכון ללמוד נוסח וסדר התפילה (כלשון זקינו מהר”ע קורח זצ”ל הנז”ל), וזאת מפני כי עדיין מפאת כל הסיבות הנזכרות לעיל באורך הותירו הנשים בזמנים אלו כאנוסים וכיו”ב לפוטרם ולהותירם בחיוב התורה בתפילה. וממילא בזמן הזה, שהנשים בקיאות ויודעות סדרי התפילה הדק היטב, שוב חובה עליהם להתפלל בכל יום כתקנת עזרא ובית דינו. אלא שכפי שדקדק הגאון זצ”ל, ומלשון הרמב”ם לא מבואר שחייבום בג’ תפילות, ויתכן דדי להם בתפילה אחת, וכך הוא מתקנת עזרא ובית דינו. [עיין היטב בדבריו שם, ודו”ק].

ועכ”פ, לכולי עלמא אף דנקטינן שהאשה חייבת במצות התפילה, אין לה צורך להתפלל כל ג’ התפילות ואת כל נוסח וסדר התפילה [בפרט שרוב סדר התפילה, אינו מתקנת עזרא ובית דינו, כיעוין בדברי הרמב”ם שם], וכפי שכבר כתב כן במשנה ברורה (סימן ק”ו ס”ק ד’) בהאי לישנא, על כן, יש להזהיר לנשים שיתפללו שמונה עשרה. ונכון גם כן שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, דהיינו שיאמרו עכ”פ “שמע ישראל” כדאיתא בסימן ע’, ויאמרו גם כן ברכת “אמת ויציב” כדי לסמוך גאולה לתפילה, כמ”ש במג”א סימן ע’. וכל זה לעניין שחרית ומנחה, אבל תפילת ערבית שהוא רשות, אע”פ שעכשיו כבר קיבלוהו עליהם כל ישראל לחובה, מכל מקום לא קיבלו עליהם הנשים, ורובן אין מתפללים ערבית וכו’. עד כאן דבריו.

ולא זו בלבד, אלא פעמים אף פטרו הנשים מתפילה לגמרי, וכפי המובא בספר שיחות החפץ חיים (חלק א’ אות כ”ז) שכותב בנו רבי אריה לייב זצ”ל בזה”ל, אמי ז”ל כמעט ולא התפללה כל זמן שלא יצאנו מתחת ידיה, באומרה לי כי אבי פטרה מזה, משום שהיא עוסקת בגידול בניה. ע”כ. ובספר הליכות בת ישראל (פרק ב’ סעיף ב’) כתב, אשה שאין ביכולתה להתפלל שחרית, כגון שהיא מטופלת ביותר בילדיה הקטנים, עד שאינה מוצאת אפילו זמן מועט, חייבת לכל הפחות באמירת תפילה קצרה שיש בה שבח בקשה והודאה בסמוך לקימתה בבוקר. עד כאן. וע”ש בהערה שכן כתבו כמה אחרונים.

עוד ראה בספר הליכות שלמה הביא משם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (פרק ב’ הערה ה’) שכתב, אף על פי שאיסור אכילה קודם תפילת שחרית ומנחה נוהג באשה כבאיש, מכל מקום לנשים ונערות מותר לאכול קודם תפילת שחרית בבית הספר וכדומה, כיון שלמעשה נהוג להקל לנשים ובנות דסגי בתפילה אחת קצרה, וכהמג”א סימן ק”ו ס”ק ב’. וצריכה תפילתן לכלול שבח בקשה והודאה, שזהו עיקר סדר התפילה (כמבואר מלשון הרמב”ם פ”א מתפילה ה”ב, ועיין לח”מ שם). אמנם ידי חובת שבח והודאה יוצאות באמירת “מודה אני”, ולכן יש להן להוסיף רק פסוק של בקשה. והמנהג שהנשים מברכות גם ברכת על נטילת ידים. וכן הוא בהליכות בת ישראל פרק ב’ הערה י’, ואישי ישראל פרק ב’ הערה צ”ד ופרק ז’ הערה י”ט.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

כתבו לנו תגובה, מבטיחים לקרוא ולהגיב לכם חזרה ואף לפרסם…

כתיבת תגובה

כתבו לנו תגובה, מבטיחים לקרוא ולהגיב לכם חזרה ואף לפרסם…

עוד מאמרים

Cart
  • No products in the cart.