בס"ד
בענין תפילה ב"מנין מרפסות"
הנה בימים טרופים אלו, כאשר חיידקי מחלת ה"קורונה" התפשטו בעולם, וגזרו על כולם להישאר בבתים, ולא ניתן להתפלל במנין אלא רק מחלונות הבית ומן המרפסות. וישראל קדושים חפצים לעשות רצון קונם, עומדים במרפסות ביתם ומשם קוראים זה לזה להתפלל יחד בעשרה. ונשאלת השאלה, האם שרי להתפלל באופן זה.
וכדרכי בקודש, אתעכב בעיקר לברר בזה דעת מרן הקדוש, הוא רבינו הבית יוסף והשו"ע דבתריה אזלינן, ואגב בירור דבריו נעלה את דברי שאר הפוסקים.
א. עשרה במקום אחד
והנה, מדברי השו"ע בכמה מקומות נראה, כי תפילה באופן זה אינה מצרפת, שכן פסק השו"ע {או"ח סי' נ"ה סי"ג}: "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור עמהם" ע"כ. הרי דהצריך השו"ע שיהיו כולם במקום אחד, וכאשר הם במרפסות הם אינם במקום אחד.
עוד כתב השו"ע שם: "והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ" עכ"ל. הרי, דדן השו"ע על העומד בחלק החיצון של הפתח דאינו מצטרף, וכדביארו הפוסקים שם כיון דמקום זה נחשב רשות נפרדת מעמידת רוב הקהל.
וא"כ הגע בעצמך, אם בעומד באותו גובה שטח פסק השו"ע דאינו מצטרף כיון שעומד ברשות הנחשבת נפרדת, כל שכן בעומד באמת ברשות נפרדת ובבית נפרד, שאינו יכול להצטרף לעשרה מן החלון או מן המרפסת.
אמנם כ"ז בהשקפה ראשונה ושטחית, אך המעיין נכוחה יראה כי אכן ישנו יסוד מוצק מדברי השו"ע והפוסקים, לתפילה במקומות נפרדים כאשר המתפללים רואים זה את זה.
ב. דברי השו"ע בעומד בחלון
ולבירור הענין נקדים את דברי השו"ע ומקורם בסעיף י"ד שם. דהנה בסעיף י"ד, דן הב"י האם עמידה בחלק חלק הפנימי של החלון מצרפת את העומד שם למנין.
תחילה הביא הב"י את הגמ' בפסחים {פ"ה ע"ב, שממנה יליף לדיני תפילה כבר בסעיף הקודם}, המלמדת כי לגבי מיקום אכילת קרבן הפסח "החלונות ועובי החומה כלפנים", ופירש"י: "החלונות שבחומות ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים". ועוד הוסיף הרב לציין ע"ז את דברי הגמ' שם כי: "גגין ועליות לא נתקדשו". וע"ז הביא את דברי רבינו ירוחם לומד מזה להל' תפילה וכותב: "נראה לי שבכל זה הוא הדין לבית הכנסת, דגגין ועליות אינם בכלל בית, והחלונות ועובי הכתלים כלפנים".
והוסיף הב"י על דבריו וכתב: "ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים, כשראשו ורובו בחלון, או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית".
מתוך דברי הב"י עולה, כי הוא עצמו סבר שצירוף למנין לא יכול להתבצע אלא א"כ עשירי עומד בעצמו בעומק החלון שנמצא בבנין, שזהו "עובי הכותל", אפילו אם חלון מפסיק ביניהם, או שמכניס את "ראשו ורובו", ר"ל גם את ראשו וגם את רובו.
אמנם נראה כי מיד בהמשך דבריו הב"י חוזר בו, שכן כותב: "ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון, דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה ולא חילק בכך. וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו, כתב רבינו האיי, מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה" עכ"ל הב"י.
הרי שתחילה הביא את מהר"י אבוהב בשם גאון, דאי"צ ראשו ורובו, אלא סגי רק במכניס ראשו בלבד לתוך הבנין, וזאת כוונתו במ"ש: "ולא חילק בכך", דהיינו להצריך ראשו ורובו כמ"ש תחילה הב"י עצמו, ומיד אח"כ ציין הב"י לדברי האורחות חיים בשם רב האי דמיקל יותר, וס"ל דאי"צ אפילו הכנסת פנים, אלא סגי רק ב"מראה להם פניו" לחוד. ומדסיים הב"י בדבריהם, נראה דסמך עליהם דמועילה ראיית פנים, בפרט שאף מופיעה הוראה זו בשם הגאונים הקדמונים.
בהתאם לכך פסק בשו"ע {נ"ה סי"ד}: "מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה" עכ"ל. הרי לך שלא הצריך כאן השו"ע ראשו ורובו, ואף לא הכנסת ראשו, אלא רק "מראה פניו" בלבד, וסמך סמיכה מוחלטת על דברי רב האי גאון והאורחות חיים.
והנה אע"פ שלשון מרן מפורשת: "ומראה להם פניו", דמשמע דבראיית פנים סגי, אע"פ שבבית יוסף הזכיר את ענין הכנסת הראש. ומ"מ נחלקו הפוסקים בכוונת דבריו, ונחלקים לב' מערכות. הכת הא' סוברת כי כוונת דבריו בראיית הפנים שכתבה בשו"ע היא העיקר, ומה שהזכיר בב"י הכנסת הראש אינו עיקר, או לאו דווקא. והכת הב' סוברת כי באמת עיקר כוונת השו"ע היא דבעי הכנסת הראש, ומה שהזכיר כאן לשון ראיית פנים לאו דווקא הוא, ובאמת כוונתו להחמיר יותר, כדביאר בבית יוסף, ודבריהם יובאו במהלך תשובה זו.
והנה מקור דברי הב"י באורחות חיים עצמו, לא יודע לנו דאינו לפנינו, וכמו שכבר העיר מזה במחזיק ברכה, כי בגירסאות שלפנינו אינו מופיע, וז"ל: "ובארחות חיים הנדפס שבידנו דף י' ע"ב אין כתוב כן אלא סתם קאמר בשם גאון מי שביתו קרוב לבהכ"נ אעפ"י שחלונו פתוח לבהכ"נ ושומע קול ש"ץ אינו מצטרף עמהם וכו' ע"ש אמנם ודאי דלהשוות הדעות נאמר דזה שכתב הגאון אף על פי שחלונו פתוח אינו מצטרף היינו באינו מראה להם פניו אבל אם מראה להם פניו יודה הגאון דמצטרף" עכ"ל המחז"ב.
וא"כ, כיון שאין לפנינו דברי האורחות חיים ורב האי גאון במלואם, גם לא נוכל לדעת בראיה ברורה את טעם דבריהם, מדוע התירו לצרף למנין אדם שרק מראה את פניו אל הקהל מלמעלה בחלון, ואינו נמצא עמהם יחד באותו מקום.
ולפיכך, תחילה עלינו להקדים את דברי הרשב"א, שלדברי פוסקים רבים וטובים הוא אכן המקור העיקרי והמרכזי לדברי השו"ע, ואח"כ נשוב לברר את דברי מרן השו"ע באר היטב.
ג. דברי הרשב"א
והנה הרשב"א {בשו"ת ח"א סי' צ"ו} יצא לברר מה יהא הדין כאשר החזן עומד בתוך תיבה גדולה וגבוהה במרכז בית הכנסת, {כפי שהיה נהוג באותם ימים, כפי שנשאר עוד בבתי כנסת עתיקים}, האם אין כאן חשש הפסק בינו לבין המתפללים, שהרי החזן והמתפללים אינם עומדים במקום אחד. וברוב תשובתו העלה נימוקים להתיר מכיון שהתיבה היא תשמיש לבית הכנסת, לפיכך היא בטילה לבית הכנסת ואינה מהוה חציצה בין החזן למתפללים.
אמנם בסוף דבריו, מעלה הרשב"א נימוק להתיר מצד אחר, וזה לשונו: "עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות פ"ז דף נ' ע"ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. ולא תימא דוקא בבית ממש דבית אחד היינו בירה אחת. וכמו שאמרו דקרו לבירה בית. וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחרת" וכו' עכ"ל.
הרי דהביא הרשב"א ראייתו מדיני הזימון, דכמו שכאשר מקצת בני החבורה רואין אלו את אלו, אפילו היו אוכלין בשני בתים שונים, עצם הראייה מחברת אותם לצרפם לזימון, כך נלמד גם לדיני תפילה, שגם אם יש שני קבוצות בני אדם בשני בתים שונים, ולא נמצאים כל העשרה במקום אחד, כל עוד שהם רואים זה את זה, ראייתם נחשבת צירוף למנין עשרה. ומכאן העלה הרשב"א גם היתר לדין התיבה, שכל שרואה החזן את הקהל, שפיר דמי דעצם ראייתם זה את זה מצרפתם, גם אם יעמדו כל אחד ברשות נפרדת.
ולכאורה מדברי הרשב"א מצאנו מקור נאמן לדברי הגאונים המובאים בדברי האורחות חיים ומהר"י אבוהב, דסגי בראיית פנים כדי להצטרף למנין.
וכעת נוכיח, כי אע"פ שהבית יוסף לא נקט להדיא את דברי הרשב"א כטעם לפסק הגאונים שהביא בסעיף י"ד, מ"מ כך נקטו כל הפוסקים בפשטות.
ד. דברי הפוסקים בטעם השו"ע
ראשון המפרשים כך את דברי השו"ע הוא המג"א בסקי"ב, שאע"פ שלא ציין להדיא לדברי הרשב"א הנ"ל, ציין למקורו בהל' הזימון, ולכן אע"פ שתחילה מקשה כי אכן מדברי הגמ' בפסחים עולה שהעומד בחלון לא יוכל הצטרף, פסק השו"ע להקל.
וזה לשונו {בתוספת ביאור}: "וביניהם חלון. בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם ואינן בכלל בית, אא"כ הם שוים לקרקע העזרה {וא"כ כיצד פסק כאן השו"ע שמצטרף, ולא הגביל זאת אא"כ החלון שוה לקרקע בית הכנסת}, ומדסתמו הפוסקים דבריהם, משמע דס"ל דבבית הכנסת כיון שמראה פניו משם, בכל ענין מצטרף וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב {לענין צירוף לזימון בברכת המזון, וכן ביאר המחצית השקל}" עכ"ל. הרי דביאר דסמך השו"ע דבריו כאן בהל' תפילה, על דיני צירוף המתבארים בסימן קצ"ה.
וכן ביאר הגר"א {בביאוריו כאן} את דברי השו"ע, שתחילה הקשה עליהם מדברי הגמרא והרמב"ם דלצירוף בעינן שוין לקרקע וזה לא מתקיים כאן, והוסיף: "ואף להרמב"ם דלא גרס לה שפסק שם ובפ"ו מהל' בית הבחירה דהן כלפנים ולא כתב דשוין לקרקע, מ"מ בעי שיהא בתוך החלון ראשו ורובו" ע"כ, וא"כ מדוע הסתפק כאן השו"ע רק בראיית הפנים.
וע"ז מסיים: "אלא שמדמי לה לברכת המזון לקמן סימן קצ"ה סעיף א', וכן מצאתי להרשב"א סי' צ"ו ע"ש". עכ"ל. הרי דאף הוא מבאר את דברי השו"ע והראשונים שנסמך עליהם, עפ"י דברי הרשב"א המדמה את הלכות תפילה להל' הזימון, דצירוף מועיל כל שרואין זה את זה.
גם רבינו הפרי חדש {נ"ה סי"ג} דרך בדרך זו, שכבר בסעיף י"ג על דברי השו"ע שצריך שיהיו עשרה במקום אחד, ציין מיד את דברי הרשב"א הנ"ל, ולפי זה העמיד שכל המדובר בסעיף י"ג הוא דווקא כאשר האנשים אינם רואים זה את זה, ובדרך זו העמיד גם את כל הסעיפים הבאים המדברים על צירוף קבוצות, דמיירי כשאינם רואים זה את זה.
וזה לשונו: "במקום אחד – כתב הרשב"א בתשובה סימן צ"ו דכל שרואין זה את זה אפילו הם בב' בתים מצטרפין וכו', וכפי זה הא דאמרינן הכא מן האגף ולחוץ כלחוץ, מיתוקם דוקא בשאינן רואין זה את זה. ודין חלון גבוה כמה קומות {סעיף י"ד} דוקא כשמראה פניו משם, דאי לא הוה ליה כגגין ועליות דלא מצטרפי כו'. ודין ט' בגדולה ויחיד בקטנה {סעיף ט"ז}, ודין שליח צבור בקטנה וצבור בגדולה {סעיף י"ז} מיתוקמו דווקא כשאינן רואין, ואפילו הכי אי הוו בבית אחד מצטרפי, דאלו ברואין זה את זה בכל גוונא מיצטרפו. ומה שכתב המחבר דין י"ט שליח צבור בתיבה וט' בבית הכנסת מצטרפין מפני שהיא בטילה לגבי בית הכנסת, מיירי אפילו באינן רואין זה את זה, ולהכי צריכי טעמא דהיא בטילה וכו'. ונקיטנן כדברי הרשב"א בתשובה, דכל שרואין זה את זה מצטרפין, דהא חזינן להרא"ש ז"ל {הובא בטור ובב"י ד"ה ואם מקצתן} נמי דיליף מדין זימון דשליח צבור תוך הפתח מצרפן כן נראה לי" עכ"ל.
גם הפרי מגדים {אשל אברהם נ"ה סק"יב} הביא את דברי הפרי חדש בתמצית, והוסיף על דבריו כי תפילה עדיפא מזימון, וז"ל: וביניהם. עיין מ"א. וכן כתב הפרי חדש {אות י"ג} דבגמרא פסחים מוקי החלונות בבר שורא דשוה לקרקע הבית, הא לאו הכי לא, וכאן כתב אפילו גבוה כמה כו', שמע מינה ברואין תליא מלתא, שכל שרואין אלו את אלו מצטרפין אף בשני בתים, כבסימן קצ"ה בזימון. והביא הפרי חדש תשובת הרשב"א ח"א סי' צ"ו בזה, ועדיף מזימון, דהתם אף בבית וחדר אחד בעינן רואין זה את זה, וכאן בחדר אחד אין צריך רואין זה את זה וכו'. ומה שכתב המחבר סעיף י"ז וי"ח וי"ט הכל מיירי באין רואין זה את זה, דברואין אפילו בשני בתים מצטרפין כבסימן קצ"ה בזימון, וכמו שכתב הפרי חדש כאן. ולפי זה מה שכתב הר"ב {הרמ"א} גגין ועליות {דאינן בכלל בית}, רבותא היה לומר אפילו חלונות כהאי גוונא, כל שאין רואין אלו את אלו אין מצטרפין באין שוה קרקע הבית" עכ"ל.
גם הצל"ח הבין כך בפשטות את דברי השו"ע שלכן כתב {ברכות ח' ע"א ד"ה ועוד} בזה"ל: "ועוד אני מסתפק, מי שיש לו בית הכנסת אצל כותל ביתו וחלון פתוח לו שם לבית הכנסת, ומשם מראה פניו לצבור, שזה מצטרף עמהם לעשרה כמבואר בש"ע או"ח סי' נ"ה סעיף י"ד, אם מועיל זה להיות נחשב כאילו עומד בבה"כ, או דלמא אף דנחשב מתפלל בציבור מ"מ אינו נחשב נכנס לבית הכנסת. ולצורך אדם חלוש שקשה עליו טורח דוחקא דציבורא, אפשר להקל" עכ"ל, הרי דנקט בפשיטות כדברי המג"א ודעימיה, דצירוף השו"ע מיירי במראה פניו לבד.
וכן נראה מדברי הגר"ז בעל התניא בשולחנו, שכתב {נ"ה סט"ו} תחילה: "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר אינם מצטרפים אף על פי שהפתח פתוח ביניהם ואפילו אם הרוב עומדים בבית הכנסת והמיעוט בעזרה שלפני בית הכנסת אינם נגררים אחר הרוב להצטרף עמהם", אמנם בסעיף שאחר זה כתב: "במה דברים אמורים כשהעומדים בחוץ אינם נראים להעומדים בפנים אבל מי שמראה פניו להעומדים בבית הכנסת אפילו הוא עומד אחורי בית הכנסת ומראה להם פנים דרך חלון שביניהם אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד' מצטרף עמהם לעשרה" עכ"ל, הרי דפירש את דברי השו"ע כדברי הפר"ח ודעימיה, שרק כאשר אין ראייה ביניהם יש נידון על צירוף, אך ברואין לעולם מצטרפין.
לפיכך אף רבינו המשנ"ב {סקנ"ב} פירש את דברי השו"ע כדרך שדרכו בה גדולי הפוסקים הנ"ל, והוציא מזה דינים למעשה, וכתב בזה"ל: מצטרף עמהם – דאף דיש הפסק מחיצה ביניהם, כיון דמראה להם פניו, דומה למה שמבואר לקמן בסימן קצ"ה לענין זימון, דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין וא"כ לפ"ז פשוט העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה, וכ"ש דאם יש בלעדו עשרה נחשב תפלה בצבור עי"ז". אלא שמסיים ע"ז: "ואעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבהכ"נ שירד, דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענינינו אינו דומה כלל לזימון" עכ"ל. ובדברי האחרונים הנ"ל נדון לקמן.
ה. ביאור המחזיק ברכה והדבר משה בדברי השו"ע
כעת, אחר שנתבארה דעתו של השו"ע עפ"י גדולי הפוסקים, נשוב לברר כיצד לשונו וסדר דבריו בבית ובשו"ע מסכים עם הבנה זו.
רבינו החיד"א, הרגיש בדקדוקים אלו שהבאנו ובשינוי לשונו ממש"כ בב"י למש"כ בשו"ע, ולפיכך כתב בספרו מחזיק ברכה בזה"ל: "והנה שלשה מדות כתב מרן בב"י. ברישא הביא דברי רבינו ירוחם, וכתב דמשמע ליה דצריך ראשו ורובו בחלון וכו', ושוב כתב דמהר"י אבוהב בשם גאון אמר דמכניס ראשו בחלון מצטרף, והדר קאמר משם א"ח בשם רבינו האיי, דכשמראה להם פניו מצטרף.
ומקשה החיד"א, את אחת הקושיות הגדולות בסוגיין, שעמדו בה כמעט כל הפוסקים שדיברו בה, וז"ל: "ולכאורה יש להרגיש, דנראה דמראה פניו בציר ממכניס ראשו, ואיך מרן כתב על דברי מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו וכ"כ בארחות חיים משם רבינו האיי דמראה פניו, והרי יש הפרש ביניהם.
ותו יש להרגיש קצת, דאמאי מרן פסק הכא בש"ע בדין זה דמראה להם פניו, דהוי השיעור הקטן מכולם, והו"ל למנקט מציעתא דמכניס ראשו, דהוי כמו הכרעה בין מאי דהוה משמע ליה למש"כ אורחות חיים בשם רבינו האיי".
ולפיכך כתב המחזיק ברכה לבאר דעת השו"ע: "לכן נראה לפום ריהטא דסבר מרן דמכניס ראשו דכתב מהר"י אבוהב לאו דוקא, דכיון שמראה פניו סגי, ומיירי בחלון דלא אפשר להראות פניו אם אינו מכניס ראשו. אבל אם הוא בענין דבלא הכנסת הראש יכול להראות פניו סגי. והיו לאחדים דברי הגאונים שהביאו מהר"י אבוהב וארחות חיים, ומשו"ה פסק הכא דמראה להם פניו, דסבר דכלהו מודו בזה, ולא חש למאי דהוה משמע ליה ברישא כלל" עכ"ל.
כתבנית ביאורו של החיד"א בדברי השו"ע, מצאתי שכבר הקדימו בכמה עשרות שנים בשו"ת דבר משה {לר' חיים משה אמארילייו, מחכמי שאלוניקי בשנים תנ"ו – תק"ח, ח"א סי' י'} שג"כ דן בשאלת הצירוף, וז"ל: "על תשעה אנשים בני חורין גדולים שהיו בבית הכנסת, ואדם אחר גדול בארובה שבבית הכנסת, ורואה את התשעה הנזכרים, האם מצטרף עמהם למנין עשרה לקדיש ולקדושה או לא". וכתב שם: "נראה דמצטרף, ממ"ש הרב בית יוסף" וכו', והעתיק כל דברי הב"י ודברי השו"ע והמג"א,
ואח"כ כתב אף הוא את חידושו בסוגיין, בביאור דברי הב"י, וז"ל: "ונראה דהא דחילק רבינו ירוחם ז"ל בין גגין ועליות לחלונות ועובי הכתלים, משום דבגגין ועליות אינו רואה לאנשי בית הכנסת, משא"כ בחלונות ועובי הכתלים דרואה לאנשי בית הכנסת העומדין שם אם מכניס ראשו ורובו מצטרף, ומיניה בנידון דידן דמצטרף" עכ"ל, ובהמשך ציין לדברי הרשב"א מהרי"ט והבית דוד {שיובאו לקמן}, דאע"ג דהוא עומד ברשות אחרת הוא נחשב להצטרף.
ויש לתמוה על הרב עיקרי הד"ט {או"ח סי' ג' סק"ב} שהעתיק דברי הרב דבר משה שלא כדת, שכתב בזה"ל: "להצטרף למנין לדברים שבקדושה לא סגי ברואים זה את זה וגופו ופניו במקום אחר, אלא צריך שיכניס ראשו במקום שמתפללים" עכ"ל. ולהאמור אין אלו דברי הדבר משה אלא להיפך, שכתב שמצטרף אע"פ שגופו ופניו במקום אחר. ובפרט שכתב עליה שם שכן כתב הרב זרע אמת {יובא לקמן}, ולפי המבואר הרב דבר משה חלוק לחלוטין על הזרע אמת, אלא דקאי בשיטת המג"א בפירוש השו"ע וכמשנ"ת.
ומתוך דבריהם למדנו יסוד גדול בהבנת הב"י בהביאו את דברי הראשונים בסעיף י"ד, דמה שלמד מדברי ר' ירוחם שמחלק בין חלונות ועובי הכתלים כלפנים, שלא כגגין ועליות, אין זה משום שהמיקום של עובי הכתלים כלפנים נחשב חלק מהבית, פשוט שמי שנמצא בעובי הכתלים פשוט רואה את המתפללים בבית הכנסת, וא"כ לביאורם של החיד"א הדבר משה אף רבינו ירוחם מודה ליסוד דבראייה לחוד מצטרפין למנין.
ונפק"מ לכותל השוקע כלפי פנים, ומכוסה אבנים, שלכאורה אם נדון קטע של כותל זה "כלפנים", העומד שם יוכל להצטרף למנין אפילו שאינו רואה את המתפללים בתוך הבית רק מחמת שמוגדר שנמצא כיבכול "בתוך הבית", וזה תימה. אמנם לפי"ד החיד"א והדבר משה הדבר מובן יותר, שמציאותו בחלק הפנימי מסייעת לו לראות את המתפללים.
כעת נוכל להבין את דברי הב"י ביתר שאת, שבאמת כל הענין של "ראשו ורובו" הנזכר בדברי רבינו ירוחם לא הגיע ללמדינו את ההגדרה אימתי נמצא האדם "בתוך הבית" אלא אימתי הוא רואה את המתפללים. לפיכך על דברי רבינו ירוחם ציין הב"י שמצא למהר"י אבוהב בשם גאון ד"מכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם". שים לבך, שלא ציין הב"י דשיטה זו חולקת על דברי רבינו ירוחם, אלא רק כתב: "ולא חילק בכך", ואין הכוונה שלא חילק כמה מכניס, אם רובו או רק ראשו, אלא שלא חילק בחלק של החלון, אם עומד בחלקו הפנימי או החיצוני, וכתב רק "בחלון". והטעם דסגי לו בחלון לבד, כיון שרק ממנו הוא רואה, ולכן דברי מהר"י אבוהב בשם הגאון ממשיכים את דרכו של רבינו ירוחם בעיקר הדין.
וכעת זכינו להבנה חדשה בהמשך דברי הב"י, ולתרץ את קושיית החיד"א ורבים מן הפוסקים, מדוע אחר שהביא הב"י דברי מהר"י אבוהב הוא כתב: "וכן כתב באורחות חיים" וכו' והביא לדין מראה פניו בחלון, הלא חילוק גדול יש ביניהם, דכאן בעי הכנסת הראש וכאן רק ראיית פנים.
אכן לפי דברי החיד"א והדבר משה הדברים בהירים וברורים, כיון דאף מהר"י אבוהב לא בא לחדש דין הכנסת הראש שהיא תצרף את האדם למנין, שע"י הכנסת ראשו יחשב כאילו הוא נמצא בפנים, כמו שהבינו כמה פוסקים בדבריו. אלא כל ענין הכנסת הראש דמהר"י אבוהב היא בשביל ראיית המתפללים, ולפיכך, כיון שאף הוא מודה דסגי בראיית המתפללים, ציין בשופי הבית יוסף את דברי האורחות חיים בשם רב האי דאף הוא כתב כן, דכל שרואה המתפללים סגי בהכי להצטרף עמהם.
כעת נוכל להבין קושי נוסף בדברי השו"ע, שכן זאת הלא מודעת לכל כי מרן השו"ע היה מיראי הוראה, ובכל הוראה וסעיף ראה לנכון להראות פנים לדעה החולקת, אם בלשונות סתם ויש או יש ויש וכיו"ב רבים, וכאן שינה מדרכו ואע"פ שבבית יוסף הביא ב' דעות חולקות, את דעת רבינו ירוחם הסובר כי בעינן ראשו ורובו, ואת דעת מהר"י אבוהב דבעי הכנסת ראשו, כאן בשו"ע נקט לפסק בהלכה רק את דעת האורחות חייים המיקל יותר מכולם דסגי בראיית פניו, ולא הזכיר אף לא ברמז את דעות החולקים.
אכן לפי ביאורם גם זה ניחא, כי דברי השו"ע כאן במה שפסק את לשון האורחות חיים, אינם חידוש גדול שכביכול נטה הוא בזה והשמיט את דעת רבינו ירוחם ומהר"י אבוהב, דאכן הוא לא השמיטם כי אין ביניהם כל מחלוקת, ומה שהביא את דברי האורחות חיים לבד נראה משום דזה האופן היותר ברור ומצוי בדורו דהשו"ע להבין שצירוף לתפילה חל בראיית הפנים לבד.
ונראה כי כעת נוכל אף לדקדק וליישב את קושיית הפוסקים הנוספת, שהקשו מדוע לא הביא הב"י בסעיף י"ד את דברי הרשב"א בתשובתו, אם כל סמיכתו היתה עליו כדברי המג"א והפוסקים דעימיה.
אכן לפי המבואר ניחא, כיון דהב"י סמך דבריו על דברי רבינו ירוחם והגאונים שהובאו במהר"י אבוהב והאורחות חיים, דסבירא לכולהו דבעינן ראיית פנים לצירוף, ובהכי סגי. לפיכך אחר דברי ראשונים אלה, שנאמרו בעיקרא דדינא לגבי חלונות בית הכנסת, תוספת דברי הרשב"א שנאמרו רק בטעם נוסף לענין תיבה נראים כמיותרים.
ו. קושיות על כמה מדברי הפוסקים בביאור השו"ע
והנה הרב מהריק"ש בפירושו ערך לחם על השו"ע, היה קשה לו טעם הלכה זו, מדוע שונה סעיף י"ד דסגי במראה פניו, מסעיף י"ג בעומד מן הפתח ולחוץ, ולפיכך פירש בזה"ל: "ואיפשר דלא דמי לעומד מן האגף ולחוץ דהתם יכול להכנס בלי טורח ולא נכנס אי נמי הכא במכניס ראשו מן החלון מיירי" עכ"ל.
ואחר נשיקת עפר רגליו, דבריו תמוהים, כיצד העמיס בדברי השו"ע דברים שלא כתב, דהא כבר נתבאר דבבית יוסף עצמו הביא שיטה זו של מכניס ראשו, ובכל זאת בשו"ע לא הביאה, וכתב להדיא דמיירי במראה פניו, וכמו שדקדק בזה המחזיק ברכה, והוא מטעם דס"ל לשו"ע להקל לגמרי בראיית פנים ודכביארו כל הפוסקים הנ"ל, וכיצד מכח קושייתו דחק הלשון בשו"ע והמשיכו לבאר דבר שלא עלה דעתו לפסוק.
וכבר הקשה כן המחזיק ברכה על דבריו, וזה לשונו: "אמנם לי ההדיוט לא משמע הכי דאי לא סגי בהראות פניו אלא בעי להכניס ראשו וראיית פניו לא סגי הדבר קשה על או"ח בשם רבינו האיי דאמאי לא פירש דבריו דמיירי במכניס ראשו ולא לכתוב סתמא ומראה להם פניו ותו קשה על מרן בב"י דהו"ל לפרש דברי או"ח דלאו דוקא נקט ומראה פניו וכל כי הא איבעי ליה לאודועי ותו בשו"ע לא הו"ל למימר ומראה להם פניו והו"ל לפרש דהניח ראשו דזהו עיקר ההיתר" עכ"ל.
וכן הוסיף שם המחז"ב להקשות כן על הרב מלכי בקודש שדרך אף הוא בהבנה דחוקה זו, וכתב ז"ל: "וחזה הוית להרב מלכי בקדש דף ק"י ע"ד דכתב דמראה להם פניו משם שכתב באורחות חיים, היינו מכניס ראשו, והיינו דכתב "משם" ע"ש באורך. ועדיין במקומי אני עומד, דלדעתי הקצרה לא שמיע לי דפירושו מכניס ראשו, דאין דרך הפוסקים לסתום בעיקרו של היתר ולהניחו ברמז וכו', ומה שהאריך עוד הרב מלכי בקדש שם לאוכוחי מיניהו ומדברי מרן להפך הדבר פשוט דאין הוכחה מהם הפך הרב מגן אברהם כאשר יראה הרואה" עכ"ל.
כמו"כ בשו"ת זרע אמת {ח"א סי' י'} דן בשאלתינו, ומצדד להחמיר בה, ולא אכנס לדון בכל דבריו, אלא רק בדרכו בפירוש דברי השו"ע כאן, דכאשר הגיע לסעיף י"ד, ששם מוכח בבירור דסגי בראיית פנים, כתב דברים תמוהים, שכן לדבריו טעמו של הב"י שעליו סמך הוא רק אם מכניס ראשו למקום הציבור. וראייתו, שכן הב"י הזכיר תחילה את מהר"י אבוהב בשם גאון ולדידיה בעינן הכנסת הראש, ואח"כ ציין לדברי האורחות חיים בשם רב האי גאון דסגי בראיית הפנים, ומדצירף שניהם על כרחך דס"ל דזהו אותו גאון הנזכר בדברי מהר"י אבוהב דס"ל דבעינן הכנסת הראש, וכוותיה פסק.
ונביא מלשונו שם: "ומשמע דזה הגאון שהביא מהר"י אבוהב דמכניס ראשו בחלון, הוא רב האי שהביא האורחות חיים, וכן הבין הב"י, דמהר"י אבוהב ואורחות חיים אמרו דבר אחד, וכי היכי דמהר"י אבוהב פירש דבריו דבעינן דמכניס ראשו בחלון, אלמא לא סגי דהעומדים בבית הכנסת רואים אותו, אלא צריך שיכניס ראשו ממש בחלון, הכי נמי מ"ש האורחות חיים "ומראה להם פניו", הבין הב"י דר"ל מכניס ראשו ממש בחלון, וזה פשוט" עכ"ל.
ואחר המחילה רבתי, תימה גדולה יש בדבריו: א. כיצד הוא יכול להעמיד כך את דברי הב"י, כאשר לשונו הטהורה והמזוקקת של מרן השו"ע מכחישתו, שכן בשו"ע להדיא כתב דסגי במראה פניו, ולא כתב דבעינן הכנסת הראש, ומה לנו לעשות אוקימתות בלשונו.
ב. ועוד קשה על דבריו, כיצד לומד שהב"י מעדיף את מהר"י אבוהב על פני האורחות חיים, שלפיכך דברי האורחות חיים יתפרשו רק כדברי מהר"י אבוהב, הרי מתרי טעמי יש לומר להיפך, שדברי האורחות חיים ולשונו קובעים {וכפי שדקדק בצדק המחזיק ברכה ושאר הפוסקים הנ"ל}: א. מזה שהביא באחרונה את שיטת האורחות חיים, משמע שעליה סמך יותר מהשיטה שהביא קודם, כפי דרכו של הב"י בכל חיבורו הגדול, למי שמכיר אורחותיו. ב. הרי האורחות חיים היה מהראשונים, לפני מהר"י אבוהב, וכיצד יוותר על שיטת גאון הנזכרת בשמו, בשם רב האי גאון, ויעדיף שיטה עלומה של גאון הנזכרת באחרונים.
ז. ראיות מדברי הבית דוד ומהרי"ט
והנה בביאור דברי הבית יוסף על נכון, כבר עמד הרב יוסף דוד משאלוניקי בספרו הנודע שו"ת בית דוד {ח"א סי' ל"ג}. תחילה הביא הרב מי שרצה לדייק בלשון השו"ע, דמזה שכתב לשון "מראה להם פניו" ולא "רואין אותו", דלא סגי בראייתו לבד, אלא בעינן שיוציא ראשו או רובו מהחלון {דקדוק זה נמצא בדברי החקרי לב, שהובא לקמן}. והרב שם האריך לבאר כי אין לדייק כן מדברי השו"ע, אלא לשונו שכתב "ומראה להם פניו" בדווקא היא, ושכן מוכח מדברי הב"י עצמו.
ונביא מלשונו שם: "יש מי שדקדק מדקאמר מראה להם פניו ולא אמר אם רואין אותו, משמע דבעינן שעומד תוך החלון על עובי הכותל כולו או ראשו ורובו, ומכח זה רצה לומר שמי עומד בעזרת נשים כעין שלנו שהיא למעלה {בבתי הכנסת העתיקים העזרות היו גבוהות מאוד}, אעפ"י שהיא פתוחה ופרוצה לבית הכנסת, ומראה פניו משם, אינו מצטרף. ואין נראה, כי קודם זה כתב הרב בית יוסף בשם ר' ירוחם וכו', ומצאתי שכתב מהר"י אבוהב וכו', וכ"כ באורחות חיים עכ"ד, הרי שכתב דמדברי רבינו ירוחם משמע דבעינן ראשו ורובו בחלון וכו', אבל לדברי מהר"י אבוהב בשם גאון אין צריך שיהא ראשו ורובו וכו', ואעפ"י שכתב הגאון מכניס ראשו בחלון, על כרחך לאו דווקא מכניס אלא אפילו אינו מכניס, כיון שמראה פניו משם סגי, שהרי הרב בית יוסף משווה דעת הגאון עם האורחות חיים כנראה מלשונו שאמר וכ"כ הא"ח וכו', והא"ח לא נקט כלל מכניס ראשו. אלא ודאי דמאי דנקט "מכניס ראשו", היינו משום דבעינן שיראה פניו להם, וזה אי אפשר אם לא בהכנסת הראש. וא"כ נראה דמ"ש מראה להם פניו היינו כפשוטו, דמראה פניו לחד סגי אפילו אינו מכניס ראשו".
ומוסיף הרב להוכיח כן מלשון הלבוש שכתב: "ואם תשעה במקום אחד ואחד הוא בחדר או בבית הסמוך לאותו בית הכנסת שהתשעה שם, וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד', ומראה להם פניו משם, גריר בתרייהו ומצטרף עמהם לעשרה", וכתב על דבריו: "הרי שכתב בהדיא שאפילו עומד ברשות אחרת מצטרף, משמע דהוראת פנים לבד מהני, דגריר בתרייהו, כלומר אעפ"י שהט' ברשות אחת והא' ברשות אחרת, גריר זה שברשות זה בתרייהו דאלו שברשות אחרת ע"י הוראת פניו לבד".
ומסיים הרב דכן פשיטא ליה למהרי"ט, וז"ל: "וכן נראה גם כן ממהרימ"ט ס"ב חי"ד סי' ד' דף מ' ע"ג וזה לשונו, ואעפ"י שאמרו המפרשים דלענין צירוף עשרה לתפלה אפילו אם הראה פניו מחלון א' מצטרף אף על פי שרשות לעצמו הוא כדתנן, מכל מקום מראה פניו שאני, שדומה כמצטרף להם", משמע בהדיא דמראה פניו לא בא אלא לאפוקי כשפניו לצד חוץ" עכ"ל הבית דוד, והרי דדורך הבית דוד בדרכם של גדולי המפרשים והפוסקים בפירוש דברי השו"ע, דהטעם דמצטרף הרואה בסי"ד, הוא משום דמהניא ראייתו לצירוף עשרה, וכבר הזכיר המחזיק ברכה דברי הבית דוד הנ"ל וקילסם.
ח. צירוף עליות – המטה יוסף ושיורי כנה"ג
והנה ענין התפילה במרפסות אינו דבר חדש, וכבר היה לעולמים ונידון בפוסקים, שכן נשאל הרב החבי"ב, הוא רבי חיים בנבנישתי בעל הכנסת הגדולה, בספרו שיורי כנה"ג {הגהת הב"י סק"ו}, בדבר דומה מאוד לנידונינו, שהיה מקום גדול המיועד ללימוד תורה בטורקיה, והיו בו עליות ומרפסות, וכן חצר גדולה, ונשאלה השאלה האם ניתן לצרף למנין את העומדים בחצר הגדולה עם העומדים בעליות.
וזה לשון השאלה הנ"ל: "אמר המאסף, נשאלתי על חברת ת"ת, שבעיר הזאת יש תחתיות ועליות, והעליות אינם סגורים בכותל גמור, אלא כלונסאות גבוהים עשרה {כמו סורגים במרפסות בימינו}, ולמטה יש חצר גדול שפונים אליו התחתיות והעליות, עומדים ה' בני אדם למטה בחצר, וה' אחרים בעליות, ומתפללין תפלת מנחה בקדושה וקדישים, אם מצטרפין תחתונים למעלה ועליונים למטה, כיון שהעליות חלקו רשות לעצמם".
ומשום מה רבינו בעל הכנה"ג לא הביא ראייתו מדברי השו"ע המפורשים כאן בסעיף י"ד, אלא ממרחק הביא לחמו, ממה שדנו הרשב"א והב"י לגבי תיבה גדולה בבית הכנסת, האם נחשבת הפסק או לא. ותחילה הביא את דברי הפוסקים דטעם היתר התיבה מטעם דבטילה לבית הכנסת, משמע שלולי היתה בטילה היתה נחשבת רשות לעצמה וחוצצת, וממילא מרפסות ובתים הנחשבים רשות לעצמם לא יצטרפו. ואח"כ הביא את טעם הרשב"א דס"ל שכל שרואין זה את זה סגי. ותמה מדוע הבית יוסף לא הביא את טעמו השני של הרשב"א דסגי ברואין, ומשמע שנטה לומר שלכן הב"י לא סמך על טעם זה. וסיים שם: "ואיך שיהיה לענין מעשה, נ"ל לחוש לטעם מהר"י אבוהב ז"ל, דלאותו טעם יוצא דבנידון שלפנינו אין מצטרפין" עכ"ל.
אמנם בשו"ת מטה יוסף {להר' יוסף הלוי נזיר, מגדולי רבני מצרים, חברו של הגינת ורדים ומהר"י פראג'י וחותנו של הפרח שושן, ח"ב או"ח סי' י"ג}, תמה על הרב שיורי כנה"ג, מדוע הרחיק לחפש מקור לשאלתו רק בדברי הב"י השייכים לסעיף י"ט, הלא כבר קודם לכן שאלה זו נפשטת מדבריח הב"י בסעיף י"ד, שם מפורש מדברי הראשונים דסגי בראיית פנים לצירוף עשרה, ומה לא להיכנס לשאלות חציצה בתיבה כאשר הדברים ברורים ומפורשים בבית יוסף עצמו כמה קטעים קודם לכן.
וזה לשון המטה יוסף: "ובאמת נוראות נפלאתי על דבריו, שהרי לעיל מזה כתב הב"י בשם מהר"י אבוהב דמכניס ראשו בחלון מצטרף למנין עשרה אע"ג דהוא רשות בפני עצמו, וא"כ הכא למה הוצרך ליתן טעם מפני שהיא בטלה, תיפוק ליה מפני שרואים זה את זה, וכיון שהוא ברואין זה את זה אע"ג דאינה בטלה לגבי בית הכנסת והיא רשות בפני עצמו מצטרפין. אלא ודאי צריך לומר דהכא מיירי באינם רואים זה את זה, ודוקא במראה פניו מצטרף אע"ג שהיא רשות בפני עצמו, אבל בבית בפני עצמו אם יש מחיצה המועלת לכלאים ולשבת אין מצטרפין כשאין {לפנינו איתא "כשהן" והיא ט"ס ברורה לפי הענין} רואין זה את זה, וכמ"ש מהרי"ט בטור יו"ד סימן ד' ע"ש" עכ"ל.
הרי לך שאף המטה יוסף פירש להדיא את דברי השו"ע והסתירות כביכול הנמצאות בו כדברי הפר"ח, הפמ"ג ושאר הפוסקים שעמהם, שכל הנידונים הקודמים הם דווקא כאשר אין המתפללים רואים זה את זה, אבל כאשר רואים זה את זה הראייה מצרפת.
וכך סיים המטה יוסף את דבריו להלכה: "וא"כ דבר פשוט הוא דלכ"ע בנידון הזה דרואין זה את זה מצטרפין, ולית דין צריך בשש והוא הדין לחברת ת"ת שבעיר הזאת שהיא בנדון זה של הרב ז"ל, דמצטרפין התחתונים למטה ועליונים למעלה, וכן עמא דבר" עכ"ל. הרי שאע"פ שבטורקיה, ארצו של הכנסת הגדולה אולי החמירו עפ"י הכרעתו, במצרים כבר יש לנו עדות שנהגו להקל לצרף עשרה עפ"י הראייה.
והנה היד אהרן {אלפאנדארי, מחכמי טורקיה, דף י"ח ע"ב} הביא את פלוגתת השיורי כנה"ג והמטה יוסף, ונראה שהסכים לדברי המטה יוסף, שכ"כ וז"ל: "חברת ת"ת שבעיר הזאת יש עליות וכו', נ"ל דאינן מצטרפין, הרב החבי"ב בשיירי. אבל מהר"י הלוי בספר מטה יוסף ח"ב סי' י"ג כתב דמצטרפין, וכן עמא דבר" עכ"ל. הרי לן דאף בין חכמי טורקיה לא הוסכם הדבר להחמיר.
ט. תירוץ הקושיא על דברי הבית יוסף
והנה לרבים מן הפוסקים {השיורי כנה"ג הנ"ל, הרב זרע אמת שם, מהר"ש לנייאדו החדשות סי' ו', הרב חקרי לב או"ח סי' כ"ז, המאמר מרדכי, זכרון יהודה גרינוואלד או"ח סי' ל"ו, ועוד} היה קשה לקבל ביאור זה בדברי השו"ע {למרות שהם לא הציעו הבנה אחרת בדברי השו"ע בסעיף י"ד}, מחמת קשיא אחת ויחידה שיש לדרך זו.
שכן אם באמת טעמו של האורחות חייים ושל הב"י הפוסק כמותו בשו"ע הוא משום דבתפילה סמכינן על ראיית הפנים לצירוף וכהלכות זימון, הרי חידוש זה כבר הזכירו הרשב"א בתשובתו הנ"ל, ותשובה זו נאמרה כאמור לגבי היתר התיבה הגבוהה בבית הכנסת, ויש בדברי הרשב"א כאמור ב' טעמים, האחת שהתיבה בטילה לבית הכנסת, והשנייה שהחזן רואה את הציבור ובראייתו איכא צירוף אפילו אי נימא שהתיבה היא רשות נפרדת.
והנה הבית יוסף בדבריו לסעיף ט"ו, דן בשאלה זו של תיבה גבוהה בבית הכנסת, ותחילה הביא את דברי מהר"י אבוהב שכתב: "אבל נראה שהיא בטילה לגבי בית הכנסת שאינה אלא כמו תשמיש בית הכנסת והיא כתל ועפר שהוא בבית הכנסת גבוה שמצטרף", ועל דבריו כתב הב"י: "וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' צו) שהטעם מפני שאע"פ שהיא גבוה עשרה ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות אינה עומדת לתשמיש בפני עצמה אלא לתשמיש בית הכנסת" ע"כ, ושם האריך להביא דברי הרשב"א בתשובה עד סוף הטעם הראשון בלבד, בלא להזכיר את דבריו בטעם השני.
ובהתאם לזה פסק בשו"ע: "ש"צ בתיבה ותשעה בבהכ"נ, מצטרפין, אף על פי שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י', מפני שהיא בטלה לגבי בהכ"נ, ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג" ע"כ.
והשתא יקשה, אי נימא דס"ל להב"י שדברי הרשב"א בטעמו השני נכונים, ואף ביסס עליהם את דבריו בסעיף י"ד, מדוע לא הזכירם להכה"פ בסעיף ט"ו כאשר הביאם ממקורם.
והמטה יוסף הנ"ל, כתב לתרץ קושיא זו בזה"ל: "ומ"ש הרשב"א ועוד אני אומר, לרוחא דמלתא, דאפילו נאמר דלא בטלה לגבי בית הכנסת, והוי רשות בפני עצמה, כיון שרואים זה את זה מצטרפין. והרב מרן פסק דבטלה לגבי בית הכנסת, וא"כ לא איצטריך לטעם דרואין, דאפילו אינו מראה להם פניו מצטרפין" עכ"ל.
ביאור דבריו, דבאמת קושיא מעיקרא ליתא, כיון שדרכו של הבית יוסף לא להאריך שלא לצורך, ולא להביא בקטע אחד דברים השייכים לקטע אחר או לא שייכים בכלל. ולפיכך, כיון שכאשר דן על התיבה הגבוהה בבית הכנסת העמיד על היתרו על טעם אחד עיקרי שהתיבה בטילה לבית הכנסת, וביסס את טעמו על שנים מגדולי הפוסקים שהזכירו טעם זה, הלא המה מהר"י אבוהב והרשב"א, לפיכך אע"פ שהיה לרשב"א עוד טעם להתיר, לא ראה הב"י להזכירו, ומב' טעמים: א. כי טעם זה לא נצרך, מאחר שטעם שהתיבה בטילה הוא מספיק.
ב. כי טעם זה לא נכון לפי מסקנת הענין, שכן צירוף הראייה נצרך במקום שהמקום בו עומד המצטרף נחשב נפרד. ולפיכך ראה הב"י בכוונה טעם לא להזכירו, כיון שאם היה מזכירו היו חושבים כי בסוף דבריו נטה הב"י אולי להחמיר כי תיבה כן נחשבת הפסק ולכן נזקק לצירוף ראייה, וממילא אם החזן לא יראה את המתפללים הוא לא יצטרף עמהם. ולפיכך בכוונה תחילה לא הזכיר טעם זה, שלא יבואו לטעות בו, אלא הזכיר רק את הטעם הראשון שהתיבה בטילה לבית הכנסת, וממנו תלמד שאפילו אם אין החזן רואה את המתפללים שפיר הוא מצטרף עמהם והם מצטרפים עמו. וזאת כוונתו במש"כ: "לא איצטריך לטעם דרואין", כי תוספת טעם זו יכולה להזיק, שהרי: "דאפילו אינו מראה להם פניו מצטרפין", והרי דברי הבית יוסף זכים וברורים ומדוייקים.
ומה שנשאר להקשות, מדוע לא הזכיר הבית יוסף את החלק השני בתשובות הרשב"א בדבריו השייכים לסעיף י"ד, כבר תירצנו באות ה', עפ"י ביאור החיד"א והדבר משה בדברי הב"י, קחנו משם.
י. הקושיא על לשון הרשב"א
עוד הכריחו הפוסקים הנ"ל, כי ממה שכתב הרשב"א בלשונו: "עוד אני אומר שאפשר לומר", כי מלשון "אפשר" משמע שלא הכריח כן הרשב"א לעיקר דינא, אלא מסופק היה הוא בטעם זה.
ולענ"ד המעוטה, קשה להכריח כן בלשונו של הרשב"א, אשר הב"י מכנהו "אורו של עולם" {יו"ד סי' ק"ה}. שכן כך דרכם של הראשונים לנקוט בלשון "ויש לומר", "ואפשר לומר", ולא מצינו כלל כזה בדבריהם כי כל לשון "ואפשר" היא לשון ספק.
ואכן, מצאתי כי לשון "שאפשר לומר" דרכה להיות נזכרת בלשון הרשב"א בתשובותיו, ולא רק בתירוץ שני וצדדי כמו שרוצים לפרש כאן, אלא כלשון יחידה שהוא סמוך עליה להלכה, וכגון לשונו בתשובותיו בח"ג סי' רכ"ח לגבי הל' טבילה ז"ל: "ולא עוד אלא שאפשר לומר שפעמים שמותר לטבול אפי' בתוך הכלי שבתוך החפירה, וכגון שהיו ארבעים סאה במים שבין המעיין לכלי שהרי המים שבכלי העומד בתוך המים מחוברין הן למי המעיין" ע"ש שמאריך לבאר דעה זו בתשובתו, ול"ש להבין שם דספק היא לו.
וכ"כ בח"ד סי' פ"ו בזה"ל: "ועוד שאפשר לי לומר דאין דיני המוחרם והמנודה שוין בכל המוחרמין והמנודים, שהרי המנודה שמת בנדוייו סוקלין את ארונו וחס ושלום עשו כן לרבן של ישראל רבי אליעזר הגדול וכו', ומאריך לחזק דעה זו מרבותיו: "אבל במחלוקת של ר"א שהיה לש"ש ושהסכימו בישיבה של מעלה כמוהו לא וכן שמעתי מרבותי נוחי נפש שאפי' אלו שמנדין על פרעון המסים וכיוצא בו אין דינם בכך וכן נראה באמת" עכ"ל. הרי לך שאע"פ שהזכיר הרשב"א את דברניו בלשון "אפשר", הוא מחזק דעה זו וסומך עליה לחלוטין. וא"כ כיצד נחדש שבכוונתו שאם מזכיר לשון זו דספק הוא אצלו.
י"א. בדברי מהר"ש לנייאדו
והנה בשו"ת מהר"ש לנייאדו {החדשות סי' ו'} ג"כ עמד בשאלה זו, וכתב: "שאלה: שני עליות זו לפנים מזו ולכל אחת פתח בפני עצמו ופתוחים למבוי, וחלון א' ביניהם ומשם מקצתן רואין אלו את אלו, ובכל מקום יש עשרה שמתפללים והש"ץ עומד בחיצונה ומשמיע את קולו גם לאותם שבפנים והכהנים עומדין בפנים ומברכין את העם לאותם שבפנים ושבחוץ ופעמים מקצת הכהנים עומדין בפנים ומקצתן עומדין בחוץ, יש לשאול אי שפיר עבדי אם לאו, וגם אם לא יש עשרה בכל מקום אי מצטרפין אלו עם אלו, כיון שמקצתן רואין אלו את אלו דרך החלון שביניהם" ע"כ.
ותחילה הביא את דברי הפר"ח ואת ביאורו ע"ד השו"ע דקסמיך ע"ד הרשב"א, והקשה מהר"ש על דבריו: "ואנא מאן דאנא אמינא כי האדם יראה לעינים דמרן הב"י לא ס"ל הכי שהרי לא הביא דברי הרשב"א הללו לא בב"י ולא בש"ע, ואם איתא דסבר לה מר כדעת הרשב"א איך ולמה דאשתמוטי הוא דאשתמיט מיניה דלא לאתויה, והלא מר ניהו רבה מלאכתו קבע ותורתו מאסף לכל המחנות ולא שבק מר מידי דכתיבא בספרי הפוסקים ולא שייר אפי' חק אחד ואפי' לסברא יחידאה ומאי שייר דהאי שייר" ע"כ.
ויש להשיב על דבריו, דאכן אע"פ דהפר"ח הקדים את המאוחר, להביא את דברי הרשב"א על סעיף י"ג, הסעיף הראשון המדבר על צירוף עשרה, אע"פ שבאמת בב"י לא הזכיר מדברי הרשב"א כלום, מ"מ הפר"ח משנתו שלימה, דידע כבר מה דכתב הב"י בסעיף שאחר זה והביא את שיטות הגאונים המסייעות לרשב"א, ושעל פיהם פסק את פסקו המוחלט בסעיף י"ד, ולפיכך כדי ליישב את כל הסעיפים הקדים את דברי הרשב"א וטעמו, שמהם יתד ומהם פינה להבנת כל סעיפי השו"ע בסימן זה. וא"כ מה לנו ללין על השמטת הרשב"א כביכול, כאשר לנגד עינינו ניצבים גאונים העומדים בשיטתו ומובאים בדברי הב"י.
עוד כתב מהר"ש שם: , ולא עוד אלא שדברי הרשב"א אלו הן נאמרין על התיבה שבבה"כ וכו' ומרן הב"י הביא דברי הרשב"א מ"ש בטעם הא' והשמיט לטעם הב', וכן בש"ע הביא לטעם הא' לבד, מוכח להדיא דלא ס"ל לטעם הב' שהרי שניהם בדבור אחד נאמרו וכו', וטעמא רבה איכא במלתא שהרי הרשב"א מאריה דשמעתא קאמר לה בתורת אפשר שכתב שאפשר לומר ואין דנין אפשר למסמך עלה לא להלכה ולא למעשה, וא"כ אף הרשב"א גופיה ס"ל מטין אתמר ואין מורין כן" ע"כ, והשבנו על ב' טענות אלה לעיל.
עוד כתב שם: " ועוד שלא מצינו לאחד מן הראשונים ולא לאחרונים דקאמרי לה להא מלתא ואם איתא להא לא הוו שתקי מינה" ע"כ. אכן לפי המתבאר בדברי החיד"א והדבר משה, טעם הרשב"א כבר נזכר בגאונים ובאורחות חיים, ואין הוא יחיד בדבר.
עוד כתב שם: "ועוד ראיה שמרן לא ס"ל דסגי ברואין, שהרי כתב וז"ל ומשמע לי דהאי דחלונות וכו', מצטרף עמהם לעשרה עכ"ל, ואם איתא דס"ל למרן דסגי ברואין, היכי משמע ליה מעיקרא דדינא דבעינן ראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה בתוך הבית והלא סגי ליה ברואין, וגם למ"ש אח"כ בשם גאון דמכניס ראשו בחלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה והיינו מדין החלונות ועובי הכותלים כלפנים, והלא אף אי לא הוו כלפנים הא בראית פנים סגי, אלא ודאי דס"ל דלא מהני רואין ושאני חלונות ועובי הכותלים דמצד עצמן הוי כלפנים וכבית א' אלא דבעו נמי מראה פניו משם הרי לך בהדיא שהגאון וא"ח ומהרי"א ומרן כולהו ס"ל דלא סגי ברואין" ע"כ.
ואחר המחילה רבתי אין דבריו מובנים, דהא הב"י הביא תחילה לשיטת ר' ירוחם דבעינן ראשו ורובו ומהר"י אבוהב דבעי ראשו, וביאר מה שטעון ביאור בדבריהם, ואח"כ הביא לדברי האורחות חיים דחולק עלייהו דסגי בראיית פניו, ומדהכריע כוותיה בשו"ע הרי דס"ל דסגי ברואין לחוד, ואדרבה ממקום שבא להביא ראיה יש ראיה כנגדו. וכן בהמשך דבריו הקשה לחינם על דברי המטה יוסף מכח הבנה זו, שהכריח כביכול שכל ראשונים אלה מסייעים לו. ורק בתוך דבריו שם הרגיש בדוחק הלשון שנדחק בו, וכתב: "ואף שבאורחות חיים כתב "ומראה פניו משם" ולא כתב מכניס ראשו, הא ודאי שנכלל הכנסת הראש בכלל ומראה פניו משם, שהרי מהרי"א והא"ח שניהם אמרו דבר אחד בשם גאון" ע"כ, הרי שלא רק שלא ענה על דוחק הלשון אלא פטרו בלא תשובה, וכל דקדוקי המחזיק ברכה על מהריק"ש קשים אף על דבריו אלה. וממילא מה שהגיע שם למסקנה להחמיר, דבריו נוגדים את דברי השו"ע וגדולי הפוסקים, שחלקם אף הביא בדבריו ולא חלק עליהם בטעם נכון ובראייה ברורה.
בפרט שלפי ביאור החיד"א והדבר משה כל קושיותיו בדברי הב"י נופלות מאליהם, כי אכן לא חזר בו הב"י מעולם, אלא כל שיטות הראשונים שהביא בב"י היו ביטוי כיצד יהיו פניו של העומד נראות למתפללים, אם בהכנסת ראשו או רק בראיית פניו, וכמו שנתבאר.
י"ב. תשובת הרשב"ש
אחר כל זה, עומדת לנגד עינינו תשובת הרשב"ש {לר"ש דוראן בן התשב"ץ, סי' ל"ז}, הביאה המחזיק ברכה, בה מפורש כי צירוף עשרה למנין לא יועיל אלא א"כ כולם יהיו במקום אחד.
ונביא מלשונו: "שאלת. פעמים שהצבור באים לבית הכנסת יע"א ואינם משלימים לעשרה ובעזרת בית הכנסת יש קצת בני אדם, ואמר לכם מורה אחד דכיון שאותן שבבית הכנסת רואים את אלו שבעזרה משלימין לעשרה. תשובה. נראה שהמורה בזה סמך על אותה ששנינו בפרק שלשה שאכלו שתי חבורות שהיו בבית א' בזמן שאלו רואין את אלו מצטרפים, וטעה בזה וכו', ויש הפרש בין צירוף של תפלה ששאלתם לצירוף של ברכת המזון, שצירוף של תפלה ששאלתם עליו הוא שאתם רוצים להשלים מנין עשרה באותם שבחוץ, וצירוף ברכת המזון הנזכר במשנה הוא שבכל מקום יש כדי הצורך אלא שרוצים לפטור עצמם בברכת א' מן החבורות ובזה צירוף כל דהו סגי, משא"כ בצירוף של תפלה שאנו צריכים עשרה במקום אחד וליכא" עכ"ל עי"ש.
מיהו, אין בדבריו לקעקע את פסק השו"ע המבוסס על דברי הרשב"א הקדמון, ובפרט שלפי האמור דברי הרשב"א טעמו מתייסדים ומתחזקים על דברי הראשונים והגאונים המובאים בב"י.
מה גם שלא הזכיר הבית יוסף את דברי הרשב"ש האלה, ויסוד מוסד לנו מרבותינו, כי אחר חתימת השו"ע אין בכוחם של דברי הראשונים המתגלים לשנות את ההלכה הנפסקת, וכמו שכתב בשו"ת כפי אהרן {ח"א אבה"ע סי' י"ג}: "אין לזוז מקבלת הוראות מרן אף אם המצא ימצא איזה פוסקים מגדולי הראשונים אשר נגלו לנו אחר זמנו של מרן הקדוש ז"ל" עכ"ל.
מה גם שעל דברי הרשב"ש יש לתמוה, הרי בתשובתיו הוא מביא רבות את דברי הרשב"א בתשובתיו, שחי כמאה וחמישים שנה לפניו {הרשב"א נפטר בשנת ה"א ע', והרשב"ש נולד בשנת ה"א ק"ס}, וסומך עליהם רבות. ומדוע כאן העלים עיניו מתשובת הרשב"א וחלק עליה. וכבר הקשה כן המחזיק ברכה, מובא לקמן.
י"ג. דחיית ביאור המאמר מרדכי בשו"ע
והנה רבינו מרדכי כרמי בספרו מאמר מרדכי {סי' נ"ה אות י"ד} ג"כ עמד בשאלה זו, ונטה לדברי המחמירים, אמנם לעומתם הוא נחת לברר את דברי הב"י והשו"ע בסעיף י"ד. לדבריו, השו"ע בסי"ד מדבר על אדם עומד בחלק הפנימי של החלון, כמובא בדברי הב"י, ולכן התירו לו השו"ע להצטרף לקהל הנמצא בבית הכנסת, ואכן אין ללמוד מכאן למקרה של אדם הנמצא מחוץ לבית הכנסת שיצטרף לקהל שבבית הכנסת רק מחמת שרואה אותם. וזה כל החידוש בדבריו, שהעומד במקום כזה נחשב כעומד בתוך בית הכנסת, שחלק זה של החלון נחשב אף הוא חלק מבית הכנסת.
ונביא מלשונו: "לכאורה היה נראה דכי היכי דגבי זימון לקמן סי' קצ"ה אמרינן דברואין זה את זה מצטרפין ה"נ הכא וכו', אמנם מסתימות לשונות הפוסקים משמע לי דזה אינו, דהא מסתמא העומד בפתח ב"הכ הוא נראה עם העומדים בפנים בבית הכנסת וכו', ומ"ש מרן ז"ל לקמן ס' י"ד דמי שמראה פניו דרך חלון להעומדים בב"הכ דמצטרף, משמע בב"י דהיינו מפני שראשו בעובי החלון דהוי כלפנים, אלא דמרן ז"ל הוה משמע ליה דבעינן שיהיה ראשו ורובו בחלון, וכתב דמהרי"א לא חלק בכך ושכ"כ בא"ח, אבל משמע דעכ"פ טעמיה הוי משום דעובי החלון כלפנים" עכ"ל, ומכח אוקימתא זו והקושיות שכבר נזכרו, חלק על דברי המג"א והפר"ח.
אמנם אחר המחילה, יש להקשות על דבריו כדרכה של תורה, שכן אם זה הפירוש בדברי השו"ע, הלא לשונו אינה מורה כן, שהרי פסק להדיא את הדין במקרה של אדם העומד "אחורי בית הכנסת", ואם כדברי המאמר המרדכי, היה על השו"ע, ספר הפסיקה של כלל ישראל, לפרש את דבריו ולנקוט לשון ברורה ומפורשת יותר, כגון: "העומד בחלק הפנימי של החלון מבחוץ", ולא לסתום ולומר רק "אחורי בית הכנסת".
ואדרבה, בכל המקומות בדברי השו"ע שנזכרה הלשון "אחורי בית הכנסת", שם הכוונה היא על אדם העומד מחוץ לבית הכנסת, כגון הדין המובא בסי' צ' סעיף ז': "ולא {יתפלל} אחורי בהכ"נ, אם אינו מחזיר פניו לבהכ"נ. ואחורי בית הכנסת הוא הצד שהפתח פתוח בו והוא הפך הצד שפונים אליו הקהל כשמתפללים. ויש מפרשים בהפך. וראוי לחוש לדברי שניהם. וגם כשמתפלל בשאר צדדים, חוץ לבהכ"נ, להחמיר שיחזיר פניו לבית הכנסת" ע"כ. ושם פשוט שהכוונה כשעומד מחוץ לבית הכנסת, ולא בחלון בית הכנסת, כמובן לפי הענין שם. וכן הדין המובא בסי' תר"צ סעיף י"ד: "הקורא את המגילה צריך שיכוין להוציא השומע, וצריך שיכוין השומע לצאת, ואם הקורא ש"צ מסתמא דעתו על כל השומעים, אפילו הם אחורי בית הכנסת", גם שם פשוט שהכוונה כאשר השומעים ממש מחוץ לבית הכנסת. וא"כ מנלן שבהלכה זו ישתנה הלשון "מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון" מכל המקומות שנזכרה לשון זו בדיוק, לפרשה שעומד בתוך גבול החלון.
גם בלשון הבית יוסף מבואר שלא כדבריו, שאף שאמנם התחיל הב"י בדברי רבינו ירוחם שדן על החלונות שדינם כלפנים, מיהן בהמשך דבריו פירש הב"י להדיא דקאי אפילו באופן של "מכניס ראשו בחלון" וכן במקרה של "ביניהם חלון ומראה להם פניו", ודוחק גדול להעמיד לשונות אלה בעומד בתוך החלון ממש.
ובפרט לפי ביאור החיד"א והדבר משה הדברים נדחים מיסודם, שכן אדרבה כל שיטות הראשונים שוות להדדי, ואף ענין החלונות הנזכרים בדברי רבינו ירוחם בבית יוסף באו ללמדינו את צירוף הראיה הנזכר בהמשך הדברים, ואה"נ דלא פליגי כל שיטות הראשונים אהדדי.
י"ד. בדברי החקרי לב
והנה אף רבינו יוסף חזן בספרו חקרי לב {או"ח ח"א סי' כ"ז} עמד לדון בשאלה דידן, אלא שבתחילת דבריו יצא לחקור האם הגוף נגרר אחר הראש או לא, וז"ל: "יש לחקור לפי מה שנתבאר דכל עובי הפתח כבפנים והמפתן כלחוץ, אם ט' בבית הכנסת ויחיד במפתן או חוץ למפתן ומכניס ראשו לבד בפנים, אי חשיב כאילו כולו בפנים או דילמא דגופו בתר ראשו לא שדינן" ע"כ.
ושם האריך לדון בדברי מהר"י אבוהב דידן שכתב "מכניס ראשו", דמשמע דהגוף גריר בתר ראשו, והאריך להביא ראיות כיד ה' הטובה עליו מכמה סוגיות שמבואר שם שהגוף לא נגרר אחר הראש. ומהם בפ"ק דסוכה הישן בכילה ערום מוציא ראשו חוץ לכילה וכו', עי"ש.
והנה בתוך דבריו הסתפק בדברי מהר"י אבוהב והאורחות חיים ובכוונתם, האם באמת ב' דעות לפנינו או דעה אחת, ובדרך השניה נטתה דעתו כי אכן ב' שיטות הם, דמהר"י אבוהב הצריך הכנסת הראש והאורחות חיים סבר דסגי בראיית הפנים, וכתב על זה: "דמפשט דברי הב"י בסגנון דבריו נותר נראה כפירוש שני זה שכתבתי". אמנם משום מה הוא נוטה מפירוש פשוט זה משום ד"כיון דכלל גדול הוא אפושי פלוגתא לא מפשינן". ומשום מה גם על דברי השו"ע כתב דיש להסתפק בדבריו: "והספק ישנו בדברי השו"ע שכתב דברי האו"ח בסתם, דאי כהפירוש השני נפק"מ דבראיית פנים לבד סגי" עכ"ל.
ואני הקטן תמה, מדוע הסתפק כאשר מרן השו"ע כותב דברים מפורשים ומעתיק את לשון האו"ח בדוקא בלשון "מראה פניו". וזה עצמו מוכיח, כי אע"פ שהיו לפני הב"י ב' הדעות, הכנסת הראש וראיית הפנים, העדיף לנקוט את הדעה המקילה דסגי בראיית הפנים, ומטעם שנתבאר, ואיך שייך צד לבאר בדבריו כי אע"פ שידע את הדעה של הכנסת הראש ולא נקט אותה אלא נקט לשון אחרת, בכ"ז הוא "מתכוין" להכנסת הראש, דאם זו כוונתו הול"ל זאת במפורש.
ובתוך דבריו הוא משתמש בכמה מטענות הפוסקים שהקדמנו, ונראה דאע"פ שהיו לפניו הפר"ח והבית דוד החיד"א והדבר משה, הוא נוטה מדבריהם ומפירושם בדברי השו"ע. ואת דבריו הוא מסיים דעכ"פ מידי ספיקא לא יצאנו ובעי הכנסת הראש.
אכן לפי ביאור החיד"א והדבר משה בדברי הב"י מתורצים כל קושיותיו וספיקותיו שם, ואכן אי"צ לאפושי פלוגתא כי ליכא פלוגתא בין מהר"י אבוהב והאורחות חיים, דכל אחד נקט את האופן בו מתקיימת ראיית הפנים לציבור שבבית הכנסת, ולכן כתב הב"י "וכן כתב" על דברי האו"ח, ותימה אם מציין לדברי החיד"א והדבר משה בדבריו, כיצד לא נחת להביא את ביאורם בזה בב"י ובסוגיין.
ט"ו. בירור דברי המחזיק ברכה
מיהו בדברי המחזיק ברכה יש תימה גדול, שבסעיף הקודם אותו הבאנו באורך, בירר הדק היטב את שיטת השו"ע מתוך לשונו בבית יוסף ובשו"ע בדקדוק גדול, והקשה על כל הפוסקים שנטו מההבנה הישרה בפשטות לשון השו"ע, וחיזק את דברי המג"א המפרש את השו"ע כדברי הרשב"א. מיהו מיד בסעיף שאחר זה, מפרש הוא את כל הסוגיא באופן שונה, וכמעט נראה שלא אדם אחר כתב את ב' הסעיפים {ששניהם אגב מתחילים באות ח'}.
ונביא חלק מדבריו שם: "מכל מקום בכל זאת נראה דלדינא נקטינן כהרב שיירי. חדא דדחיקא מילתא לאוקומי דין מן האגף ולחוץ ודין ט' בגדולה וכו' באין רואין, וכן צריך לאוקומי דין עזרת בית הכנסת שכתב רבינו ירוחם ופסקו מרן בסמוך דין י"ח דמיירי שאינן רואין זה את זה, וכל זה דוחק, דארחא דמילתא דמן האגף ולחוץ ובעזרה וכיוצא רואין זה את זה. ועוד דאעיקרא דדינא דברי הרשב"א בתשו' סי' צ"ו דעלה סמכי הרב פר"ח והרב מטה יוסף, בדרך אפשר אמרה ולא למילתא פסיקתא, ומרן לא הביא דברי הרשב"א הללו" ע"כ. והרואה יראה שבתוך המאמר כבר נתבארו התשובות לטענות הנ"ל. וצ"ע כיצד משתמש בטענות הפוסקים אותם דחה בהחלט בסעיף הקודם.
אח"כ הביא שם את דברי הרשב"ש, וכתב עליה: "הגם דנעלמה ממנו תשובת הרשב"א דרב גובריה אמרה לדמות לזמון, מ"מ מאחר דהרשב"א דרך אפשר אמרה, ולהרשב"ש פשיטא ליה איפכא, ודעת מרן נראה הכי וכו', דרואים זה את זה נראה דגם למרן לא מהני בדין אגף ועזרה וכיוצא ולא חש להביא שארית תשובת הרשב"א, משום דסבר דהרשב"א אטעמא קמא סמיך, והא דרואים בדרך אפשר אמרה. ואם היולדה והמחזיקה לא פסיקא ליה, אנן היכי נקום ונסמוך עלה, וגם מהריק"ש משמע הכי, הכי נקטינן. וגם הרב אליה רבה הביא דברי הרב שיירי ומוכח דמסכי"ם הולך לדבריו" עכ"ל.
ודבריו צ"ע מכמה אנפי: א. כיצד דעת מרן השו"ע נראית כהרשב"ש לאחר שהאריך להוכיח בסעיף הקודם להיפך וכדברי הרשב"א, דסגי ברואין זה את זה לחוד. ב. ובפרט אמאי לא הזכיר כי יסוד זה כבר מיוסד מדברי הראשונים שהביא הב"י בסעיף י"ד, וכמו שביאר עצמו בטוטו"ד בסעיף הקודם. ג. זאת ועוד, כיצד מזכיר הוא למהריק"ש ומסיים עלה והכי נקטינן, כאשר בסעיף הקודם תמה ובצדק על דבריו הדחוקים בפירוש דברי השו"ע, ודחאם. ומכ"ז עולה החשש כי דברים אלו לא יצאו מקולמוסו של רבינו החיד"א, והדברים טעונים בדיקה.
עוד אוסיף להוכיח כן, מדברי החיד"א עצמו שם במחזיק ברכה בהמשך דבריו, שסמך על הוראתו הראשונה בב' הסעיפים שאחריה, שכן כתב במחז"ב בסק"י וזה לשונו: "אם העומדים בואראנדאדו הנזכר{העלייה}, וכן העומדים בעזרת נשים אינו בנקל להם לרדת לבהכ"נ או לת"ת, ומשתדלים להראות להם פניהם מלמעלה, נראה דיש לסמוך בזה על הרב בית דוד, דכפי מה שכתבתי לעיל מוכרח לחלק מדין חלון דסגי במראה פניו לדינים הנזכרים כחילוק מהריק"ש, דמן האגף יכול ליכנס בלא טורח כנזכר, והכא אם יש להם איזה סיבה קלה דהוא טורח קצת ומשתדלים להראות פניהם, נראה דמצטרפין דהו"ל כמראה פניו מן החלון, והנה עמנו מהריק"ש והרב בית דוד ומהרימ"ט לפי מ"ש בשמו הרב בית דוד והפר"ח והרב מטה יוסף, וכי האי גונא יש לדון דמצטרפין במראה פניו מן החלון ולפי האמור לעיל גם דעת מרן הכי" עכ"ל. וכל הוראה זו וסמיכתו ע"ד הפוסקים, כולל הבנתו בדעת השו"ע, מתאימה הולכת עם הקטע הראשון במחז"ב ובביאורו בדעת השו"ע, ולא זכר כאן מדברי הרשב"ש וכל הטענות שיש בקטע השני במחז"ב.
וכ"כ בסקי"א, שם דיבר להדיא על דבר הדומה מאוד לנידונינו, והוא באנשים ששוהים בהסגר, במקום מיוחד שהיה נקרא בזמנם "לאזיריטו", ובעת מגיפה היו מכניסים שם את כל האנשים שחזרו מן הים לבידוד במשך ארבעים יום, דדן על צירופם לתפילה, וכתב בזה"ל: "בלאזאריטו {כתב השע"ת ר"ל מקום ששומרים מפני עיפוש אויר} שנוהגים בערים האל, אם יש ב' כתות שם שאינם יכולים ליגע זה בזה, ויש ששה בבית א' וד' בבית אחר, והם חלוקים במספרם כמשפט, שמעתי מרב אחד אהובינו נר"ו שנסתפק הן בעודנו שם אם הד' יכולים להיות לפני פתח הבית ויצטרפו לעשרה, כיון שרואים זה את זה או אינם מצטרפים.
ולי ההדיוט נראה לפי מה שכתבנו דמצטרפים, דהרי אלו אינם יכולים לבא בבית והשומר עמם בשדה לפני הפתח, וגם אשר בבית לא יוכלו לצאת חוץ כי המקום צר בחוץ וגם הוא מעבר לרבים, ובכי האי גונא דאינם יכולים להיות ביחד מטעם המלך ושרי המדינות וכבר השתדלו אלו הד' לבא נגד הפתח ומראים להם פניהם, הו"ל כמראה פניו דרך חלון דמצטרף, והכא נמי דכוותא, וכל שכן הוא כי לא אפשר בשום פנים להיות יחד ולא קרב זה אל זה. וכיון דאיכא כמה פוסקים נראה לסמוך עליהם, ולא יתבטלו מ' יום מלהתפלל בצבור ולא ישמעו קדיש וקדושה. ומה גם כי אפי' בואראנדאדו ועזרת נשים כתבנו בעניותנו דכל שהוא טורח קצת לירד לבהכ"נ והם מראים להם פנים יש לסמוך לומר דמצטרפים וכמש"ל וכ"ש וק"ו בנדון זה" עכ"ל. הרי דסמך שוב על הוראתו הראשונה דסגי בצירוף ראיית הפנים. והביא דבריו אלה הרב שערי תשובה {נ"ה סקט"ו}. וכ"ז מוכיח כי אכן זו דעת מרן החיד"א והבנתו בדברי השו"ע, דמן הדין מועיל צירוף פנים לתפילה, אם כי למעשה לא הקיל בזה אלא בעת הצורך כשאי אפשר בענין אחר. {והשתא ל"ש לטעון כי החיד"א "חזר בו" מסעיף לסעיף, כיון שבסעיפים אלו האחרונים חוזר להקל}.
אלא שתמיה לי, כי במחזיק ברכה דפוס ראשון {ליוורנו תקמ"ה}, שיצא לאור בחיי רבינו החיד"א, מובאים ב' סעיפים אלה, זה לצד זה. הראשון באות ח', והשני באות ח' עם כוכבית.
ועוד יש לציין החקרי לב בסוגיין {ח"א סי' כ"ז, ומובאים לקמן} כאשר הביא את דברי החיד"א במחזיק ברכה כתב: "ובעת הדפסת קונטרס זה ראיתי להרב המפורסם כמהור"י אזולאי נר"ו בספר מחזיק ברכה בסי' נ"ה, שנטה דעתו יותר דבראיית פנים לבד סגי" עכ"ל. וכמעט נראה מתוך דבריו, שאע"פ שראה את הנכתב במחז"ב בכל הסעיפים, כתב כי דעת החיד"א להקל, והביאה אע"פ שאינו מסכים עימה. ואם פשיטא ליה שסעיף ח' השני ג"כ מידי החיד"א הוא, לא אישתמיט שהיה מביאו, ומביא לעצמו סמך וראיה גדולה. והוא היה בחיי החיד"א שמזכירו ברכת החיים, משמע שידע כי קטע זה הינו הגהה לאחד הגדולים שנכנסה שם, ואינו מהחיד"א.
ט"ז. בדברי הכף החיים
והנה רבינו הכף החיים הביא בסק"ע רק את הקטע השני בדברי המחזיק ברכה הנוטה להחמיר בטענות אלו הנזכרות, וסיים עליהם "וכן עיקר", ולא שת לבו לסתירה הגדולה המצויה בדבריו, וגם לא לבירור דעת השו"ע העולה מלשונו בב"י ומגדולי הפוסקים מפרשי השו"ע, הגם כי דרכו בד"כ לא לנטות מפסקי השו"ע מאריה דאתרין.
מה גם שדברי השיירי כנה"ג הנ"ל שהביאםמ לא נאמרו בדרך הכרעה ברורה כביאור אחר בדברי השו"ע, אלא בלשון ספק לחומרא, וכדכתב: "נ"ל לחוש לטעם מהר"י אבוהב ז"ל". ובאליה רבה רק ציין בקצרה לדברי השיירי כנה"ג הנ"ל, ונמצא כי אין בדבריהם סתירה לפסק השו"ע, ומה שנתבאר בכוונתו מדברי גדולי הפוסקים.
ומעתה תגדל התמיהה על הרב כף החיים, מה ראה לבחור ולסמוך רק על דברי המחזיק ברכה המחמירים באותו סעיף, ולא שת לבו לדברי המחז"ב בסעיף שלפניו ובב' בסעיפים שלאחריו, בהם מבוארת דעתו להקל ובעיקר פירושו בדברי השו"ע, שהוא כדעת כל אותם הפוסקים הנזכרים דס"ל דסגי בראיית פנים לצירוף.
י"ז. ראיות מדברי האחרונים
וראיתי להוסיף ולציין תוספת חיזוק לדברי הפוסקים הנ"ל מדברי האחרונים בעלי התשובות שהחזיקו בדרכם להלכה ולמעשה.
וכ"כ שו"ת מנחת שי, להגאון ר' שמואל יצחק שור {ח"א סוף סי' י"ח}: "ובדבר האנשים הנוסעים על הבאהן {הרכבת} ויושבים בשני מקומות החלוקים במחיצות שאינן מגיעות לתקרה, אם מצטרפים לכל דבר שבקדושה, הדבר מבואר בתשובת רשב"א סי' צ"ו דכל שרואין אלו את אלו מצטרפין כמו בברכת המזון, וכ"כ בשו"ע או"ח סי' נ"ה סי"ד, ועיין בפמ"ג שם דכל מ"ש שם בסט"ז וי"ז מיירי באין רואין זה את זה. וכל זה פשוט וברור ואין להאריך בזה" עכ"ל.
גם בשו"ת משנה שכיר {להג"ר ישכר שלמה טייכטאל, או"ח סי' ל"ג} כתב בזה בזה"ל: "היום בלמדי שיעור או"ח אחר תפלת שחרית עם תלמידי שיחיו, הגעתי לסי' נה סעיף יג – יד, ועמדתי שם כי לכאורה יש סתירה בשני סעיפים הללו, כי בסעיף יג כתב צריך שיהא כל העשרה במקום א', והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ כלחוץ, ובסעיף יד כתב מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ד', ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה, עכ"ד. והיה קשה לי אם כן מאי טעמא לא מועיל בסעיף יג בעומד על המפתן, ומסתמא מיירי ברואין, אם כן לא יגרע מחלון שמועיל בראיית פנים לחוד, והיה קשה לי מאד, ועיינתי בבית יוסף הארוך בפנים, ולא מצאתי שיעלה ארוכה לקושייתי" ואחר שמאריך שם בשיטות כמה מהפוסקים, מעלה כדברי הפוסקים הפר"ח הפמ"ג השו"ע הרב, מהרי"ט והצל"ח.
עוד אציין בקצרה לדברי הערוה"ש {נ"ה ס"כ} שכתב ביאור וטעם חדש לטעם השו"ע דסגי צירוף בראיה, וז"ל: "וס"ל דראיית הפנים בענין זה הוי ככל הגוף ואפשר דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא ועיקר השראת השכינה היא על הפנים כדכתיב {שמות ל"ד, כ"ט} כי קרן עור פניו" עכ"ל. ותימה אמאי דרך בדרך חדשה ולא סמך דבריו ע"ד הפוסקים הקדמונים שביססו דברי השו"ע עפי"ד הרשב"א. אף הוא מחמת המחלוקת לא התיר הצירוף אלא בשעת הדחק, וחידש שלא נאמר זו רק ביחיד המצטרף. וצ"ע מקורו, כי מדברי הרשב"א ושאר קמאי משמע דשרי בפשיטות אף כמה רואין, וכדאיתא בהל' זימון.
יש לציין כי בשו"ת ציץ אליעזר {חכ"א סי"ח} הביא פלוגתת הפוסקים בזה בקצרה, והיקל רק לאדם חלוש. אכן לפי המתבאר יש להקל כן בכל גוונא מעיקרא דדינא, לפי המצטרך.
וקרוב אצלי לומר, כי כל הפוסקים הנ"ל שהחמירו בדין זה, היה בדעתם להחמיר כדי שלא תגרם קלות דעת בתפילה, כאשר האחד מתפלל מלמעלה וחבירו עונה לו מהמרפסת, ואינם מתאחדים זה עם זה רק מחמת עצלות וכיו"ב. ואכן כך ראוי להנהיג בכל ימות השנה, שלא לסמוך על דין זה לעצלנים שאינם טורחים לרדת ולהתפלל עם הציבור. מיהו בימים טרופים אלה לא שייך למימר הכי, והדרינן לסמוך על עיקר דינא דמועיל צירוף בראיית הפנים.
העולה מן האמור:
לדעת מרן השו"ע, כל הדינים של צירופי עשרה אנשים העומדים במקומות שונים, נאמרה רק כאשר הם אינם רואים זה את זה, אך כאשר הם רואים זה את זה, שפיר מצטרפים הם ע"י ראייתם.
דבריו בזה מבוססים על דברי הגאונים והראשונים, ומהם ר' האי גאון, הרשב"א האורחות חיים, וי"א שכן אף דעת רבינו ירוחם המובא בב"י.
וכן סברו ופירושהו גדולי הפוסקים הקדמונים והם הרב מגן אברהם, הפרי חדש, הרב מטה יוסף, הרב בית דוד, הרב דבר משה, המהרי"ט, הפמ"ג, הגר"א, השו"ע הרב, היד אהרן אפאנדארי, הצל"ח, המשנה ברורה, המנחת שי, ועוד.
ובכל דברי החולקים לא מצאנו ביאור לדברי השו"ע בסעיף י"ד, וממילא נשארים דברי השו"ע מאריה דאתרין בזה בהירים וברורים.
וגם אין לחוש לתשובת הרשב"ש בזה, מאחר שנוגדת לפסק השו"ע ובבית יוסף לא הביאה.
ואין לחוש לחומרת כמה מהאחרונים בזה, ולמימר ספק ברכות אף נגד מרן השו"ע, דהא העיד המטה יוסף דכן עמא דבר, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל.
לפיכך עשרה העומדים במרפסות הבית ורואים זה את זה, יכולים להתפלל במנין ולענות לכל דברים שבקדושה מעיקר הדין ללא כל חשש.
מיהו פשיטא דחייבים אותם עשרה לראות זה את זה, ולא רק לשמוע זה את זה ולדעת שיש כאן עשרה, דבלא ראייה ליכא צירוף ואין לענות אחריהם.
כ"ז כתבתי רק לעיקר דינא, ויש עוד להאריך ולדון בפרטי המקרים והנידונים הנגזרים ממציאות זו, ותן לחכם ויחכם עוד.
