אמה של מלכות
מקום מיוחד קובעת לעצמה אשתו של רבי יחיא זצ"ל, הצדקנית מרת נדרה קורח ע"ה. אישיותה משמשת כדמות דיוקן של אשת חבר, מבין אלו שהיוו עזר ויד ימין לענקי רוח וגדולי ישראל שקמו בתימן[1].
מרת נדרה נולדה בשנת ה'תרי"ג לאביה, רבי שלמה כסאר זצ"ל, השלישית משש בנותיו. אחיה הצעיר היה הגאון רבי חיים כסאר זצ"ל, "הולך תמים ופועל צדק" כהגדרת רבינו עמרם זצ"ל. רבי חיים נודע בפעלו ועמלו למען עשיית התפילין מרובעות כהלכה בדיוק נמרץ, כאשר יגע והתקין כלים מיוחדים למעשיהן[2].
רבי שלמה זכה להשיא את בנותיו לתלמידי חכמים וגדולי תורה. הגאון רבי יחיא אלקארה זצ"ל, אחר שנפטרה אשתו, נשא את הבכורה. הגביר המפורסם וירא ה', רבי שלום כסאר, נשא את השניה. את השלישית נשא רבי יחיא קורח זצ"ל, וכפי שיורחב להלן. הרביעית נישאה לרבי מאיר בן רבי יחיא אלקארה, כך שהאב ובנו נשאו שתי אחיות. רבי יחיא כסאר נשא את החמישית, ורבי חיים צאלח את השישית.
אשת חבר
וכאן ראוי לייחד דברים לזכר דמותה של בתו השלישית של רבי שלמה כסאר, מרת נדרה ע"ה, אשר כאמור נולדה בשנת ה'תרי"ג, ונישאה לרבי יחיא קורח זצ"ל. אביה, רבי שלמה, נפטר בשנת ה'תרכ"ח, בעוד שהיא היתה בת חמש עשרה שנה.
בשנות נישואיה לבעלה, עד פטירתו בדמי ימיו, לא שפר חלקה. מחוץ, צרות כלל ישראל, גזירות ועלילות שהניסום לכל עבר, שזורים ורקומים בעוני ומחסור מבית. אך נטפי נוחם היה לה אלוף נעוריה השוקד בתורה, דולה ומשקה מבארות מימיה לילה ויומם.
מפירורי חכמתו ליקטה, ועל פה ידעה לגולל יריעות רבות של תורה, מדרשים חכמה ומוסר. בזיכרון נדיר התברכה, ולמכריה ידעה לומר את היום והשנה שבהם נולדו – גם שנים רבות לאחר מכן.
במיטב עלומיה, בת עשרים ושמונה בלבד, התאלמנה צדקנית זו, ולבדה גידלה את ילדיה היתומים במסירות עצומה.
מסירותה לגידול הילדים
עול פרנסת הבית הוטל על כתפיה של האלמנה הטריה. היא השׂתכרה בדוחק מטחינה בריחיים בבית עשירים, וכך כלכלה את ביתה והחייתה את נפשות בנה ובתה.
בכל יום חזרה בשעה מאוחרת מעבודה קשה זו, כשבידה אוכל אשר ניתן לה להאכיל את יתומיה, המצפים בבטן מציקה מרעבון.
בנה, רבינו זצ"ל, סיפר כי באותם זמנים היה הוא נתקף בסחרחורת, עד שהטיח את ראשו בקירות הבית.
עוד הוסיף וסיפר, שאת הבית היתה האם מסיידת במו ידיה, כיון שלא היה לה ממון לשלם לאומן שיעשה זאת.
צדקותה
לימים, כאשר זכתה להגיע לגיל הגבורות, ובנה נודע כאחד מגדולי הדור, נחבאה מרת נדרה ע"ה אל הכלים. כאשר היתה נשאלת אודות דרכי בעלה הגאון והליכותיו בקודש, השיבה שאינה יודעת כלום, ולא משיחה דבר שלא לצורך. אכן, מהתנהגותה ורום מידותיה ניתן ללמוד על דרכו של בעלה הגדול, שאת רוחו האציל על אשתו הצעירה.
כנזר היתה לה השתיקה, ואפילו משמינית של קב שיחה התרחקה. פיה לא פצתה שלא לצורך, וישיבתה בדומיה. הילוכה ריחף בזריזות וקלילות בקול דממה דקה, ועל הרוב יניעו שפתיה שיח ליוצרה. שלוה ומתינות היתה נסוכה על פניה. מעולם לא כעסה ורגזה, ואפילו על ילד וצאצא לא גערה כלל.
שפה ברה ונקיות הדעת היו לה. דבר שלא כהוגן, או איננו טהור, לא הוציאה מפיה. מכל משמרה נצרה את פיה, שלא לפתחו לשטן. ובשמעה אפילו מילדים רכים, שדרכם לריב ולבטא דברים קשים, היתה מפטירה אגב רתת, בלשון ערב, "לאויב". כלומר, לשונאי ישראל, ולא חס ושלום על איש יהודי.
גם בימי טובתה, בכבוד ובעושר, לא ישבה בטילה, ועסקה באריגה. בשכר שקיבלה על כך, רכשה מעדנים לתינוקות של בית רבן ההולכים ללמוד תורה.
לזקנים וחלושים אפתה תמיד מצות במו ידיה[3], שלא על מנת לקבל פרס. היתה מעניקה צדקות וגומלת חסדים בסתר, ומעולם לא גילתה למי עשתה טובה וחסד.
חדרה היה מוצף תמיד בריח ניחוח של אתרוגים, כיון שלאחר תום ימי חג הסוכות נהגה לאסוף את האתרוגים ששימשו למצוה, וזאת מתוך כבוד המצוה ויראת ה', לבל יתגוללו דרך בזיון. האתרוגים השיבו לה כגמולה, והעניקו ריח ניחוח למשכנה. כשהצטמקו והתייבשו, הוסיפו לשרת את בוראם על ידי הסקתם בתנור אפיית המצות לפסח.
תפילותיה
תפילות נרגשות היתה נושאת על בני הבית וכל אשר להם. כל מי ומה שראתה, התחננה לה' יתברך שלא תשלוט בו עין הרע או צר ומשטין. וכך היה שגור בפיה לומר, "לא ק֗דר עליה ולא עדו ולא צ֗אלם". כלומר, אל יגביר כוח צר ורשע על זה.
בשעות הבוקר והערב היתה פותחת את שערי בית הכנסת, מנקה ומסדרת אותו. בערבי שבתות גם מגמרת בבשמים היכל ספר תורה, לכבדו ולפארו. אחר כך, מצפה בעזרת נשים לבוא המתפללים והלומדים.
לא לחינם הקדימו ילדי השכונה להתפלל בבית כנסת זה. את המגדנות, פולים אגוזים ופירות שניתנו לה לשבת, שמרה להם. כל ערב אחר ערבית היו מתדפקים הילדים לעזרת נשים, וכל אחד זוכה מברכת ידיה.
נינה, מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל, העלה זכרונות מתקופה זו, וכתב: "אף על פי שמאותם המטעמים קיבלתי בבית, חיבה יתירה היתה גם לי לקבל מידיה ששפעו טוב לב ורחמים, והייתי מגניב ידי בין המון ידיהם שתעניק גם לי".
כאשר הגר"ש זצ"ל חלה אנושות בילדותו, ואף הגיע עד שערי מוות, בזכות קשריו של רבינו עמרם זצ"ל עם בית המלוכה עלה בידו להביא רופא מיוחד שיבדוק את מצבו. הרופא בתחילה נואש מלרפאו, בשל מצבו הקשה, אך לבסוף פקד עליו לנסוע להתרפא בעדן. מיום שיצא ועד שחזר, במשך כחודשיים, לא פסק פיה מתפילה ותחנונים ליושב שמים. כל יום שני וחמישי צמה לרפואתו השלימה, יחד עם אמו ע"ה[4].
כיסופין לארץ הקודש
כל ימיה שאפה צדקנית זו, אשת חבר של הגאון רבי יחיא קורח זצ"ל, לעלות לארץ ישראל.
כל שיחותיה וגעגועיה היו על משיח ישראל, ותפארת גאולתם הקריבה ובאה. ארץ ישראל וכליל מעלותיה, מן המדרש ומפי השמועה ששחו לה אנשים שזכו להגיע לשם.
כל הרגשתה היתה כי היא יושבת בתימן לשעה קלה, והנה עוד רגע קט ותפרח לארץ הקודש.
כאשר נכדה רבי יחיא התחיל לבנות בית חדש, ניסתה להניאו מכוונה זו, באמרה: "חבל על המאמץ והכסף לבנות כאן, והרי אנו חוזרים לארצנו"[5]!
מאד מאד נכספה וכלתה נפשה, להיטמן תחת רגבי עפר ארץ ישראל, ולכך ייחלה.
קדושת השבת
ארשת פניה של מרת נדרה ע"ה השתנתה באופן מורגש, עם פרוש השבת את כנפיה. מי שלא ראה אור ושמחה על פניה באותה שעה, לא ראה חדוה וקדושת שבת מימיו. החל ממוצאי שבת קודש ציפתה והתכוננה, וכיוונה את צעדיה לקראת השבת המשמשת ובאה. וכך היתה מתכוננת גם למועדי השנה.
בעת מחלות שחלתה, כאשר שכבה על ערש דווי והתפתלה ביסורים כל ימות החול, עם כניסת השבת – הבריאה לגמרי לעיני הכל, שהשתוממו לראות תופעה על טבעית זו. גם בחָליה האחרון, ממנו לא קמה, במשך השבתות תמיד הבריאה ללא כל צער ומיחוש.
אחרית ימיה
שתי שמחות ואושר היו מהולים לה בחרדה. בנה יחידה – רבינו עמרם זצ"ל, ושבתות וחגים. את הבן זכתה לראות בגדולתו, זקן ויושב בישיבה ומדברנא דאומתיה. אך היא דאגה שמא יקדימנה לחיי נצח, ורצתה להסתלק לעולמה לפניו.
העולם הזה היה חסר ערך בעיניה, שהרי עולם של הבל הוא. אך היא השכילה להפכו לרוחני, ולא מצאה מנוח, כיצד תעזוב את השבתות והחגים ותפסיד את קדושתם.
בחליה האחרון, כשהרגישה כי קרבו קץ ימיה, ספרה את השבתות ששבתה, והחגים שחגגה. מחליה הקודם עד האחרון, חיה עוד מאה שבתות.
ביום שלישי, י"ד אב ה'תש"ה, בהיותה בת תשעים ושתים שנים, נתבקשה אמה של מלכות – הצדקנית מרת נדרה ע"ה, לבית עולמה. זכתה לראות דורות רבעים וחיי מי מנוחה ונחלה, בבחינת "והיה ראשיתך מצער, ואחריתך ישגה מאד"[6].
עמנו נותרו דברים נרגשים שהעלה על הכתב בנה, רבינו זצ"ל, ושלח אל קרוביה בארץ ישראל[7]. וכך תיאר את השברון הגדול:
"יום חושך ואפילה, יום מיתה וקבורה לעטרת ראשי, מרת אמי תנצב"ה, אחר ששלמו תשעים ושתים שנות חייה. יחידה היא בדורה, סיוע אלקי והשגחה פרטית היו בעוזריה. לא חסר לה מיחוש הראות והשמע, כי אם המעט, לא נכפפה קומתה ולא אחזה בידה משען ולא משענה. יוצאת ונכנסת לשמוע הרינה והתפילה בעזרת בית הכנסת מדי יום יום בבוקר השכם ובערב, עד שנפטרים הציבור מבית הכנסת".
וחתם:
"מאד מאד קשה פרידתה, עלי, ועל כל צאצאיה וקרוביה ומכריה. אוי אוי כי איננה. תהי נא תנחומותינו, כי בזכות יושר פעליה ישיב ה' את שבות עמו, ויבנה ערי יהודה וקרן ישראל ירים". [17]
[1] אודות אישיותה וקורות חייה הרחיב מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל, במבואו לספר משכיל דורש דף כ' ואילך.
[2] יעוין אודותיו בספר סערת תימן דף נ"ז, ובספר גנוזות ותשובות חלק ב' שער ראשון סימן י"ג.
[3] כפי שנודע המנהג בתימן, שהנשים הן אלו שאפו את המצות בזריזות יתירה, ראה מה שכתב בזה בעריכת שולחן חלק ה' דף קע"ט וקפ"ח.
[4] תוספת מיוחדת שמענו מפי ר' מאיר קורח הי"ו, שבתחילה, כאשר נראה היתה כי אפסה תקווה מרפואתו של מו"ר זצ"ל, שמעה זאת זקנתו מרת נדרה ע"ה, וצווחה לאמר: "חס ושלום, הוא עוד יחיה שנים רבות, ועתיד להיות גדול בישראל"!
[5] עוד מסר ר' מאיר קורח הי"ו, כי כל ימיה לא הסכימה לגור בבניין בית אבן של המשפחה, אלא בשוליו, בתוך מבנה ארעי כמו סוכה. והוסיף הרה"ג רבי אלמוג שלמה אכלופי שליט"א בזה"ל, עיין עבודה זרה ט' ע"ב, אמר רבי חייא, אחר ת' לחרבן הבית, אם יאמר לך אדם קח שדה שווה אלף דינרים בדינר אחד, לא תיקח וכו'. ופירש רש"י, אל תיקח שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר הקדש נחלת אבותיך, ולמה תפסיד הדינר, עכ"ל. וכן הורה בפלא יועץ ערך בניין, שלא יבנה בית ויקבע דירתו בארץ טמאה, וזה מורה על אמונת הגאולה וציפיית הישועה מיום ליום, וכמו שנתבאר במקומו (ערך גאולה). וכן הורה הגאון רבי יעיש גיאת זצ"ל לבנו, כמובא בספר כשורש תהא הזמורה דף ל"ו. והגאון רבי בנימין שוכר זצ"ל אב"ד אלמעזבה, אסר על כל בני מקומו את הבניה ורכישת אדמות, תוך כדי שהוא מעיר "בארצם לא תנחל".
[6] איוב ח', ז'.
[7] המכתב במלואו נדפס לקמן סימן נ"ט.
