ידיעה מרתקת ומחזקת על הרב יפת נדב הי"ו – ועל האסון שפקד אותו במות רעייתו הצדקת מרת זהרה ע"ה | מתוך ירחון קול ברמה – רמת אלחנן בעריכת ידידינו הדגול הרב משה מיכאל צורן שליט"א ובאדיבותו, ויישר כוחו.
רבי יפת נדב שליט"א יָסַד בכוחות עילאיים, בעידודו של רבנו המרא דאתרא, את בית מדרשם השוקק של בני תימן ברמת אלחנן, במקום בו היה עד אז חדר-קבלה של הרב. מי עמד מאחוריו ודִרְבֵּן והניע אותו?
כבר כשקיבל ידידנו ומכובדנו רבי יפת נדב את ברכתו של מרן ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל לשידוך שעשה עם רעייתו-לעתיד, אמרו כל הנוכחים ש'המדובר בשידוך מיוחד מאוד, ממש זיווג מן השמים'. ומי שעשה את השידוך, ושימש כשדכן, החסיד הויז'ניצאי המובהק – הרה"ח רבי נטע בריזל, הנהן בראשו.
הכל ידעו שהחתן, הרב יפת, חניך 'ישיבת מירון' (בה למדו בזמנו גדולי הרבנים, כמו הגאון רבי שלמה מחפוד, הגאון רבי שלמה עמאר ואחרים), ומי שגדל בביתו של הרה"ק רבי שלמה מזוויהל ואף קיבל סמיכה לרבנות מגְדול-השו"בים רבי אליה' ראם, והכלה שלמדה בסמינר 'וולף' בבני ברק, שניהם היו ספוגים באהבת תורה ויראת שמים, והמשימה המשותפת של בני הזוג תהיה להעמיד בית של תורה ויראה, כרצון הבורא יתברך שמו.
אבל גם כל אלה לא שיערו ולא פיללו עד היכן תגיע צדקותה של מרת זהרה נדב ע"ה, שנספתה באמצע חודש אלול בתאונת דרכים מחרידה.
והאמת, שכל מי שהגיע לנחם את מכובדנו הדגול רבי יפת שליט"א, ושמע את הסיפורים אודות עקרת-הבית, לא יכול היה להאמין שאשה צדקנית שכזו היתה בשכונתנו, ואנחנו לא ידענו…
מדי לילה בלילה, במשך עשרות שנים, היתה מתעוררת מרת זהרה ע"ה בשעה 12 בלילה, ואומרת תהלים עד אור הבוקר. כל לילה, שמעתם טוב?! הבנים והבנות סיפרו בימי ה'שבעה' שגדלו על אמירת התהלים הזו שנשמעה בכל הבית בדבקות רבה, כשבשעת-בוקר מוקדמת דאגה להעיר את בעלה שליט"א, כדי שלא יאחר להגיע לבית הכנסת.
האסון שפקד את משפחת נדב, היכה בהלם את כל תושבי רמת אלחנן, המכירים ומוקירים את פעולותיו הנאדרות-בקודש של רבי יפת שליט"א, המוסר את נפשו במשך שנים לכל ענייני בית מדרשם של בני תימן
כגבאי ראשי בבית המדרש היה היוזם והראשון לכל דבר שבקדושה, ובעצם הוא היה האיש שבזכותו נוסד בית הכנסת ועמד על תילו.
מתי-מספר יזכרו את ההיסטוריה ההיא, כשברמת אלחנן היו רק 3 בתי כנסיות, חסידים, ליטאים ובני ספרד. בנוסף לכך היו 2 חדרים במבנה בתי הכנסת, שהאחד שימש כחדר-קבלה של רבנו המרא דאתרא שליט"א, והשני שימש כמטבח ל'קידושים' של בני הקהילה.
היה זה הרב יפת שהתדפק על דלתו של הגר"י זילברשטיין ואמר שהיות והעדה התימנית התייחדה בסגנון תפילה משלה, מן הראוי היה להקים ברמת אלחנן בית מדרש נוסף שישמש את בני העדה התימנים. מרן הגרי"ז הסכים לכך מיידית, והיקצה את חדר-הקבלה שלו לבית המדרש…
לאחר תקופה, מִשֶּׁרַבּוּ המתפללים והמקום נעשה צר מהכיל את כולם, הורה המרא דאתרא להרב יפת להרחיב את בית המדרש על-חשבון המטבח. וכך אכן היה. במהלך השנים התרחב בית המדרש עוד ועוד, לכל הכיוונים, והכל על פי הוראות הרב.
המרץ הגדול שהיה לו להקמת בית כנסת הגיע מ…אבא שלו, רבי יעקב, שגם הוא הקים בית כנסת תימני בישוב תל-מונד, שם גדל רבי יפת בנעוריו. כאשר התגורר עם רעייתו בשיכון ו', בטרם בואו לרמת אלחנן, הקים גם שם את בית הכנסת 'שלום ורעות', הנחשב כיום להיכל הגדול ביותר באזור, עם מאות מתפללים.
את כל זה לא יכול היה לעשות הרב יפת אלמלא התמריצים שקיבל מרעייתו המנוחה, שדחפה אותו לעשות ולעשות, ולהרבות פעלים להשם יתברך.
מעטים יודעים שמיודענו הרב יפת למד ב'ישיבת מירון' עם רבים מגדולי התורה של ימינו. בין מרביצי התורה בישיבה זו נמנה גם חתנו של רבי שלומקה מזוויעהל, והוא זה שהביא אותו לחצר חותנו בירושלים, שם גדל והיה כבן-טיפוחיו של הרבי הנערץ, שהיה ידוע לבעל-מופת גדול.
גם בהיותו בזוויהל המשיך לשקוד על התורה, עד שקיבל כתב-סמיכה מהגאון רבי אליה' ראם, שהיה ראש השו"בים בירושלים. מלבד כתב-סמיכה זה לרבנות, קיבל כתב-סמיכה לשוחט ומוהל, ובמשך תקופה ארוכה שימש בתפקידים אלה בפועל.
עוד לפני חתונתו זכה לקרבה יתירה מכ"ק מרן ה'אמרי חיים', ולאחר נישואיו למד בכולל בויז'ניץ. סיבת כניסתו לצבא היתה בשל ניתוח שעבר אחד מילדיו, שעלותו היתה עצומה, ורק על ידי שירותו ברבנות הצבאית יכול היה להסתדר.
כל תושבי רמת אלחנן יודעים כמה קשור רבי יפת אל בית הכנסת! וגם זאת היתה לו בזכות רעייתו ע"ה שדחפה אותו כל העת שיילך וילמד, ויהגה בתורה. והראיה, שמיד כאשר עזב את הצבא, חזר לגמרי לבית המדרש, כשבשעות הבוקר הוא לומד בכולל ב'גבעת שמואל' הסמוכה, ובשעות אחה"צ והערב משתתף בשיעורי התורה ברמת אלחנן.
מסירותה לבעלה של הנפטרת היתה מעל-ומעבר לכל המשוער. מיד לאחר שסיימה את אמירת התהלים בלילה, היתה מכינה לו את כל צרכיו, מהחל ועד כלה, ובמשך כל שנותיה שֵׁרְתה אותו בנאמנות רבה, והתבטלה אליו באופן מוחלט, כאשת-חיל אמיתית. 'אבא אמר', היה מושג מקודש בבית משפחת נדב.
היא עשתה זאת גם בשל היותה יתומה מגיל קטן מאוד, וככזו דאגה לכל אחיותיה, שבזכותה למדו אף הן בסמינר 'וולף', והיא היתה זו שהובילה אותן לחופה.
אשתו של רבי יפת באה ממשפחת כהנים חשובה ומיוחסת בתימן, וגדולי המשפחה שימשו בתפקידים רבניים בקהילות ישראל בגולה זו.
אהבת התורה שלה היתה מופלגת ביותר. בתקופת הקורונה, כאשר רבי יפת למד בביתו בחברותא עם הרב נתנאל שלמה (המלווה אותו בנאמנות רבה), היתה יושבת לידם ו…מקשיבה לקול הלימוד שעלה מן הבית. כאשר סיימו ללמוד את ה'דף', היתה מפצירה בהם להמשיך וללמוד עוד ועוד…
בני משפחתה מספרים שעוד כאשר היתה ילדה קטנה, והסבא הגדול שלה, הגאון התימני רבי סליימן כהן, למד בביתו, היתה הילדה יושבת לידו ומאזינה לקול לימוד התורה, בעוד שכל חברותיה שיחקו והשתובבו בחוץ.
החשק הגדול של רבי יפת ללכת לבית הכנסת לא פג גם בתקופת הקורונה, והוא – כְּמי שנחשב לבעל סיכון גדול – אסור היה לו ללכת להתפלל בתוך בית הכנסת.
בשבת האחרונה לחייה, פרשת 'כי תצא', כך מספר לנו הבן, הגאון רבי אדיר נדב שליט"א (רבה של המשחטה הגדולה בארץ, בישוב דיר-אל-אסאד, ליד מירון) נאלצה הנפטרת 'להתווכח' עם בעלה, שמאוד רצה לצאת ולהתפלל, והיא כאשה נאמנה אסרה עליו את הדבר.
'אני אוסרת עליך לצאת מן הבית, כיון שאני דואגת לך ולשלומך, ואינני רוצה להישאר אלמנה חלילה', אמרה עקרת-הבית. ולא ידעה שבתחילת השבוע, ביום שני, יתהפכו היוצרות, והוא – רבי יפת – ייהפך לאלמן.
קביעות של ממש היתה לה ללימוד הלכות עם קבוצת נשים במועדון מסוים. כמה ימים לפני שנדרסה בתאונת הדרכים, לעיני בעלה, אמרה להן בסוף השיעור: 'זו הפעם האחרונה שאני מגיעה! לא אוכל לבוא אליכן יותר'!
– – –
הנפטרת היתה – תמיד – הראשונה שהגיעה לעזרת הנשים של בית הכנסת בני תימן. לא החמיצה אף תפילה, שחרית מנחה וערבית. מסירות-הנפש שלה לענין התפילה באה לידי ביטוי עז-רושם בשנותיה האחרונות, כאשר בעקבות נפילה נעשתה ההליכה קשה עליה, ולמרות זאת היתה יורדת ועולה – בשבת קודש – מביתה, בקומה רביעית, את כל חדר המדרגות, 3 פעמים, כדי להגיע לתפילה.
אם מישהו לא קלט עדיין במה מדובר, נחזור שנית: בעוד שכל קושי הנוצר אצל בני הדור הצעיר מונע בעדם מלקיים את המצוות בשלימות, הרי שאשתו ע"ה של הרב יפת נדב שליט"א, גם כאשר נאלצה כבר להיעזר במקל-הליכה, היתה מתאמצת לרדת ולעלות 3 פעמים, מקומה רביעית, כדי לזכות ולהגיע לתפילה בבית הכנסת. הילדים נזכרים שכל עלייה וירידה כזו היתה אורכת כמחצית השעה.
לא לחינם עברה הלווייתה של הנפטרת דרך בית המדרש בני תימן. זה היה מסלול חייה במשך עשרות שנים, עד יומה האחרון.
