חבר הכנסת משה ארבל כינה את החלטתו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שלא להעניק חנינה לרב עוזי משולם ז"ל "החלטה קשה וכואבת", ואמר: "הוא ראוי לפרס ישראל"
חבר הכנסת משה ארבל מש"ס, התייחס הערב (שלישי) להחלטתו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, שלא להעניק חנינה לרב עוזי משולם ז"ל, שחשף את העוולות שנעשו במסגרת חטיפת ילדי תימן.
במסגרת נאומים בני דקה שנערכו הערב במליאת הכנסת, אמר ארבל: "הרב עוזי משולם ז"ל הקדיש ומסר את את חייו לחשיפת עוולת חטיפת ילדי תימן. החלטת כבוד הנשיא שלא לאשר לו חנינה לאחר מותו, היא החלטה קשה וכואבת".
"הוא ראוי לפרס ישראל", אמר ארבל ופנה לחברי הכנסת במליאה: "עלינו לחשוב יחד איך מחזירים את כבודו של הרב עוזי משולם על המפעל שלו למען אזרחי ישראל".
כזכור, הנשיא ריבלין דחה בשבוע שעבר את הבקשה למתן חנינה עבור הרב עוזי משולם ז"ל. כאמור, הרב משולם הורשע בשורה ארוכה של עבירות שבגינן נגזר עליו עונש מאסר בן שמונה שנים ומאסר מותנה בן שנתיים. בתחילת יולי 1999 הוא שוחרר ממאסר, לאחר שהנשיא דאז הורה על הקלה בעונשו. משולם ז"ל נפטר ביוני 2013.
במענה לבני המשפחה, שיבח ריבלין את פועלו של הרב משולם, אך הוסיף כי "נוכח חומרת המעשים שבגינם הורשע ובמיוחד אחריותו לתקיפתם של כוחות המשטרה ולסכנה לשלומם של תושבי הסביבה במהלך העימות, סבר הנשיא כי הדרך לתיקון העוול כלפי יוצאי תימן, מזרח ובלקן, איננה במתן חנינה מלאה, שלאחר המוות לרב עוזי משולם ז"ל".
קרדיט: חדשות סרוגים.
לפניכם מאמר נוקב שהתפרסם בישראל היום, מאת נתן שיפריס.
לדאבון הלב, מדינת ישראל מחמיצה כל הזדמנות לתיקון בפרשת ילדי תימן.
ההחמצה המחפירה החדשה היא דחיית נשיא המדינה את הבקשה לחנינה סמלית לרב עוזי משולם ז"ל. בהודעה מטעמו ציין הנשיא לזכות הרב את היותו מהראשונים לחשוף את הפרשה הכואבת, כשהיו מי שפעלו למנוע זאת; ולמרות זאת, לדבריו החליט לדחות את בקשת החנינה בגלל חומרת המעשים שבגינם הרב הורשע, ובמיוחד תקיפתם של כוחות משטרה.
ובכן, ראוי להזכיר כי מהמעשים החמורים לכאורה שבהם הרב משולם הורשע, לא נפגע אף שוטר. לעומת זאת, במהלך גל המחאה שהוא עורר, כולו בביתו הפרטי, נרצח בירי צלף משטרתי לעורפו אחד המוחים, שלומי אסולין ז"ל. אירוע זה התרחש לאחר שהרב כבר נעצר, תוך הפרת הסכם חתום מטעם המפכ"ל. ומה עם היסורים הנוראים שסבל הרב משולם ע"י מדינת ישראל…
וגם אם יכפילו אלפי מונים את אישומי הקש והגבבה נגד הרב, הם עדיין יחווירו מול המעשים החמורים באמת שבחשיפתם הוא ראה שליחות חיים, חטיפותיהם של ילדי עולים רבים, בעיקר מארצות המזרח ובמיוחד מתימן, ממוסדות רפואה של המדינה בשנותיה הראשונות.
במקרים רבים העוללים הועלמו במסלול סדור שהחל באיסוף שיטתי, מלווה בכפייה, לבתי תינוקות במחנות העולים, נמשך בהובלתם באישון לילה לבתי חולים מרוחקים, לרוב מבלי לעדכן את הוריהם ביעדי שיגורם, ונחתם בהעברתם למעונות ילדים, ובעיקר של ויצ"ו, תוך הסתרה מוחלטת של כתובתם החדשה מההורים; כך התאפשר להעבירם לכתובות חדשות ולעדכן את הוריהם שנפטרו.
יותר מ־2,200 מקרי היעלמות כבר תועדו, והרשימה הולכת ומתארכת. על פשע זה בשעתו הוסיפה הנהגת המדינה חטא בהשתקת הפרשה עשרות בשנים ובהקמת ועדות "חקירה", שבפועל תפקדו כוועדות טיוח. רק הודות לגל המחאה שהרב משולם חולל ב־1994, בנחישות ובמסירות נפש, נבקעה חומת ההשתקה הממסדית והתקשורתית סביב הפרשה.
מערכתו הציבורית חסרת התקדים נשאה פרי עם הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בדלתיים פתוחות. אף שכקודמותיה, גם ועדה זו לא הוציאה לאור את האמת – הרי שמרבית הידע הנגיש לציבור על הפרשה נחשף סביב דיוניה.
במרוצת השנים הפך הרב משולם בעיני רבים לסמל למחאה על הפרשה ולמאבק נגד גזענות בחברה הישראלית בכלל.
היום מתברר שמי שהוצג כמנהיג כת מסוכן, תימהוני ועיוור למציאות, הקדים את דורו ותרם תרומה מכרעת להתפכחות בחברה הישראלית בנוגע לפרק קשה בעברה.
הרב, זכר לוחם צדק דגול לברכה, אינו זקוק לתעודת הכשר משום אזרח, ובמיוחד לא מהעומד בראש המדינה שביצעה את החטיפה ומאז מסתירה זאת. המדינה היא שזקוקה, לטובת אזרחיה ולהבטחת עתידה, למחווה סמלית מולו, ובמקום חנינה – בקשת סליחה!
לסיום, במכתבו כותב הנשיא בצדק כי הדרך הראויה לתיקון בפרשה היא בהכרת המדינה בעוול ובפעולה נמרצת לגילוי האמת. בכך הוא מצטרף לדרישה שהציג הרב משולם. בהחלט מתבקש לכן לשאול: היכן היה הנשיא עד כה? ומי בדיוק אם לא הוא אמור – מתוקף תפקידיו – להוביל תיקון כזה לאלתר?
