בעניין איסור עשיית צורות אדם ובהמה
"כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט', ו').
בגמרא (עבודה זרה מ"ג, ב') שנינו, תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם. אמר רב יהודה בריה דרב יהושע מפרקיה דרבי יהושע שמיע לי, לא תעשון אתי לא תעשון אותי, כלומר שאסור לעשות דמות שהקב"ה מתראה בו לנביאים. ובריטב"א (שם) כתב, לא תעשון אתי לא תעשון אותי, פירוש, כדרך שאמר הכתוב במשליו על האדם "בצלם אלהים עשה אותו", ואף על פי שהוא משל חש הכתוב לעשייתו מפני כבוד של מעלה, ע"כ.
ובספר החינוך (מצוה ט"ל) באיסור עשיית דמות אדם, כתב כהאי לישנא, נצטוינו שלא לעשות צורת אדם משום דבר הן ממתכות הן מעץ ואבן וזולתם, ואפילו לנוי, שנאמר (שמות כ', כ') "לא תעשון אתי", ודרשו זכרונם לברכה (ראש השנה כ"ד, ב') לא תעשון אותי, כלומר לא תעשון דמיון אותה צורה, דהיינו גוף אדם, שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א', כ"ו) "נעשה אדם בצלמנו", והכוונה בכתוב מצד השכל שנתן בו. ומה שאמר "בצלמנו", על חלק השכל שבאדם, מפני שהשכל כולו הוא בו ברוך הוא, אבל אין שום דמיון אחר בינו ברוך הוא ובין שום בריה מנבראיו חלילה. וזה הלאו מיוחד לצורת אדם שלא נעשה אותו כלל אפילו לנוי, וזה להרחיק עבודה זרה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, עכ"ל.
בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קמ"א סעיף ד') כתב, אסור לצייר צורות שבמדור שכינה, כגון ארבעה פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת, וכן צורות אדם לבדו, כל אסור לעשותם אפילו לנוי וכו', במה דברים אמורים בבולטת אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בסמנין, מותר לעשותם, עכ"ל.
וכבר ידוע מה שיצאו לדון גדולי הפוסקים, בעניין צילום התמונות המצוי בדורות אחרונים, ובזה כבר כתבו שאין בזה חשש מאחר ואין זה בולט כלל, ואינו אלא כציור על נייר ואין בזה בית מיחוש, וכפסק השולחן ערוך הנז"ל על פי דעת רבינו הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבודה זרה ה"י, ובשאלת יעב"ץ חלק א' סימן ק"ע הביא שכן דעת רוב ככל הפוסקים להקל ולא להחמיר בשוקע. ובט"ז (שם ס"ק י"ג) כתב שציור עדיף אפילו ממשוקע. ועוד, שאין זה צורת כל הגוף אלא רק חלק ממנו. (וראה בשו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן ס"ג). ודעת האוסרים בזה ראה בהרחבה, בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן ק"ע, בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ג' סימן נ"ח, ובשו"ת ישכיל עבדי חלק ב' קונטרס אחרון יו"ד סימן י"א, ומשם באר"ה.
כיוצא בזה דנו פוסקי הזמן, מה דינם של מטבעות ושטרי כסף שיש בהם צורות אנשים, ובפרט זה יש לדון, האם יש איסור החזקה ושימוש בכסף שיש עליו צורת אדם. וכן האם יש חילוק בין מטבע שעל פי רוב יש בו צורת אדם בולטת, לבין שטר כסף, ובין צורה שלמה לבין רק צורת הראש. כעין זה ידוע הנדון המצוי מאד בזמן הזה, בבובות העשויות כצורות אדם ממש, בפרט שתבניתם בולטת ולא שוקעת, האם בזה יש לאסור משום איסור עשיית צורות או שיש להקל בזה.
בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א' חושן משפט סימן תת"ד) שכתב שישנם פוסקים המקילים בבובות לילדים, וכן ישנם הרבה פוסקים שסברו שצריך לפחת מהצורה באופן הניכר לעין, שהוא בעל מום. ולכן, המוכר בובה ליהודי לא עבר על איסור לפני עוור, דאיסורו הוא רק כשמכשילו בודאי, אבל כאן שהוא תלוי בפלוגתא ויש על מי לסמוך שרי. אמנם, קונה ירא שמים שיש בו ריח תורה, לא יסמוך על המקילים אלא יפחות את הצורה. והביא שכן הורה החזון איש זצ"ל, ע"ש.
ומאידך יש מן הפוסקים שלא חשו להאי מילתא, ועיקר טעמם הוא שהואיל וכל עיקר הטעם של איסור עשיית וכל שכן החזקת ורכישת הצורות הם מפני חשד עבודה זרה, הרי שאין לחוש ולאסור בבובות שאינם אלא למשחק בעלמא לתינוקות, ופשוט שאין בזה שום חשש לעבודה זרה. וידועים דברי החכמת אדם (כלל פ"ה סעיף ו') שכתב כהאי לישנא, ונראה לי, דצורת אדם בזמן הזה מותר להשהותן, דכיון שאינו אלא משום חשד, שידוע שבזמן הזה אין עובדים לצורת אדם, כיעו"ש. [וקצת צ"ב, אם הוא איסור תורה, איך נקל מהאי טעמא. ויש לעיין בזה עוד]. וראה על כך עוד בשו"ת יביע אומר חלק ג' יורה דעה סימן ח'. והואיל ואיכא בהא ספיקא, יש שהורו לשבר מעט מצורתה שלא תהא צורה שלימה. ואכמ"ל עוד.
*
בעניין אכילת בשר בשבתות ובימים טובים
"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (בראשית ט', ג').
הרמב"ן בפירושו על התורה (שם) ביאר מהו "כל רמש אשר הוא חי", וכתב בזה"ל: ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף וגם לדגי הים, כי כולם נקראים רמש, כדכתיב (לעיל א', כ"א) כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים, עד כאן.
ויש לעיין אם בשבתות וימים טובים, חובה על האדם לאכול בשר או עוף, או שאינו חובה אלא רשות גרידא ואם ירצה יאכל.
כתב רבינו הרמב"ם (פרק ל' מהלכות שבת הלכה א') ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג, שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, עכ"ל. ושם הלכה י' כתב בהאי לישנא, אכילת בשר ושתיין יין בשבת עונג הוא לו, והוא שהיתה ידו משגת וכו'. הרי שזה בכלל עונג שבת.
ובברכות י"ז ע"ב מתבאר שהגם שמי שמתו מוטל לפניו אינו אוכל בשר ושותה יין, אבל בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, כיעו"ש. וברבינו יונה (שם דף י' ע"ב ד"ה בשבת) מבואר שאין זה אלא רשות. וראה בטור (יורה דעה סימן שמ"א), ובית יוסף ושולחן ערוך ורמ"א וש"ך שם. (ראה שמירת שבת כהלכתה פרק מ"ב סעיף ט"ז).
ובשולחן ערוך (או"ח סימן ר"נ סעיף ב') שכתב, ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו. ובמשנה ברורה (סימן רמ"ב ס"ק א') כתב וז"ל, והנה בגדר מצוה זו, יש ג' מאמרי חז"ל בזה, א'. הא דאמרו דצריך לענגו בדגים גדולים וראשי שומין ותבשיל של תרדין, שזה היה מאכל חשוב בזמניהם, וכן בכל מקום ומקום לפי מנהגו, יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם לעונג. ולפי שמן הסתם רוב בני אדם עיקר תענוגם בבשר ויין ומגדנות, לכך איתא בסימן ר"נ דירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו, עיין שם עוד. ומלשונות אלו מבואר שאכילת בשר ויין בשבת, הוא מכלל עונג שבת. ולגבי אכילת בשר ושתיית יין בימים טובים גם נראה שאינו חיוב ממש, אך יש לעיין עוד באחרונים על כך, וראה בדברי המשנה ברורה סימן תקנ"ב ס"ק כ"ג, וסימן תקע"ב ס"ק ו'.
