הגאון הצדיק רבינו סעדיה אלנדאף זצוק"ל
י' כסליו ה'תש"ס · 21 שנה לפטירתו
כתיבה: נכדו הרב מיכאל זכריהו – מפקח חינוכי ומח"ס עמק הפרשה, עמק העיון ושא"ס.
עריכה: הרב משה יפת.
קרדיט תמונות: המשפחה, הרב אבירן יצחק הלוי, ארכיון מכון המאורות.
*
הגאון רבינו סעדיה אלנדאף זצוק"ל נולד בירושלים ביום ה' באייר ה'תר"פ, לאביו מרן הגאון רבינו אברהם חיים אלנדאף זצוק"ל, שהיה ידוע כאחד מענקי הרוח שעמדו ליהדות תימן בארץ הקודש באותה תקופה.
אביו הגדול זצ"ל העמיד את קהילת יהודי תימן בתקופה ההיא על רגליה, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. בבית גדול זה גדל רבי סעדיה זצ"ל והתחנך על ברכי אביו אשר ממנו ספג וינק תורה ויראת שמים, דרך חיים, הלכות, מסורות ומנהגים, שנמסרו מאב לבן בשרשרת הדורות. בילדותו למד בתלמוד תורה "תורה אור", שהקים אביו זצ"ל לחינוך ילדי תימן בירושלים. לאחר שעברו לגור בעיר תל-אביב בשנת ה'תרצ"ג, המשיך ללמוד מספר שנים בישיבת תל אביב עד לימי בחרותו.
אהבת וחשקת התורה
בגיל זה הצטרף ללמוד כל לילה מהשעה שתיים אחר חצות ועד אור הבוקר, יחד עם גדולי חכמי תימן שעלו ארצה באותה תקופה והקימו ישיבה בבית הכנסת "דומרני" בת"א, ביניהם היו הג"ר אברהם הכהן זצ"ל, מגדולי הדיינים שבתימן וראש ביהכנ"ס "בית אל שרעבי" שבצנעא, וכן הג"ר שלום יצחק הלוי זצוק"ל, מחשובי הדיינים באותה תקופה (לימים חותנו של רבי סעדיה זצ"ל, וראש רבני תימן בא"י), וכן הג"ר רפאל אלשיך זצוק"ל מגדולי חכמי תימן ועוד רבנים חשובים. שנים רבות לאחר מכן עוד היה מספר בערגה ובחרדת קודש על אווירת הקדושה והלימוד העיוני והמקיף, שלמד שם בחברת קדושי עליון אלו זי"ע.
עבודת הקודש
באותה תקופה הוסמך לשחיטה, הן ע"י אביו זצ"ל והן ע"י הג"ר יחיא נחום זצוק"ל, שהיה ממעט מאד בנתינת הסמכה ולא היה סומך את הבאים לפניו אלא רק לאחר שבחן וראה את מידת יראת שמים של המבקש להיסמך, היה עומד על הנהגותיו ובודק את מיומנותו הרבה בהעמדת סכין כהלכתה. ובאמת, ברבות הימים נתפרסם רבי סעדיה זצ"ל כאחד מגדולי מומחי השוחטים והעמיד מאות רבות של תלמידים במלאכת קודש זו.
רבי סעדיה המשיך ללמוד בשקידה רבה עד שנלקח אחר כבוד בשנת תש"ג להיות חתנו של הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצוק"ל, אחד ומיוחד מהדיינים ולימים ראש רבני עדת תימן בא"י.
רבים היו נוהרים לביתו של רבי סעדיה כדי ללמוד ממנו את מלאכת העמדת הסכין, וכל מי שעמד בכור המבחן בהצלחה והוסמך על ידו, לימים התברר שנעשה לשוחט מפורסם ובעל שם. ואכן, כמעט כל ראשי וועדות הכשרות כיום בארץ, ביניהם רבנים ותלמידי חכמים חשובים מאוד, למדו אצל רבי סעדיה זצ"ל את תורת העמדת הסכין. במשך שנים רבות היו באים אליו רבנים חשובים וגדולי תורה בערב יוה"כ כדי שהוא בעצמו ישחט להם את העוף למנהג ה"כפרות" מכיון שידעו ששחיטתו היא המהודרת ביותר הנעשית מתוך יראת שמים גדולה.
עמלו בתורה
בד בבד עם עיסוקו במלאכת הקודש של השחיטה במשך מספר שעות ביום, הקדיש רבי סעדיה זצ"ל את רוב שעות היממה הפנויות ללימוד תורה. במשך שנים רבות, מימי בחרותו ועד זקנה ושיבה, הקפיד להשכים קום ולעורר השחר חיבר יום ולילה בלימוד, פעם סיפר לבנו, הרב יחיאל שליט"א, שהיתה לו קביעות במשך שנים לקום כל לילה בשעה 2.00 אחר חצות וללמוד ברציפות עד תפילת שחרית בהנץ החמה עם חמיו הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצ"ל, והעיד שכך הספיקו לסיים שלוש פעמים את ששה סדרי משנה עם כל המפרשים בעיון רב. בשעה שסיפר זאת, ציין בערגה איך נהנה מהלימוד וטרח לציין ביראת כבוד שחמיו זצוק"ל ידע ללמוד וללמד בעיון רב ביותר.
לאחר תפילת שחרית היה טועם קמעא לצורך קיומו ומיד לאחר מכן היה פונה למלאכת השחיטה עד לשעות הצהרים. לאחר מנוחה קצרה היה ממהר ללימוד היומי הקבוע עם בני חבורתו, תלמידי חכמים מופלגים שגרו בשכנותו, כשהלימוד נמשך לפחות כשש-שבע שעות וביניהם מנחה וערבית.
גם שבת קודש הוקדשה ברובה ללימוד תורה. בימי השבעה, העיד אחד מידידיו, הרב שלום רצאבי הי"ו, תוך שהוא ממרר בבכי על ידיד נפשו, שהספיקו בלימוד חברותא בשעת הצהרים מידי שבת בשבתו במשך שנים רבות לסיים שלוש פעמים את יד החזקה להרמב"ם עם כל נושאי כליו בעיון רב.
ניצול הזמן הפנוי בכל עת ובכל רגע ללימוד תורה היה לשם ולמופת במשך כל שנות חייו, במשך מספר שנים עסק רבי סעדיה זצ"ל בשחיטה בשכונת "התקוה", בסמוך לבית הכנסת בו ישב ולמד הגאון רבי יעקב יוסף צובירי זצ"ל, ולימים, סיפר הגר"י כי רבי סעדיה זצ"ל היה נוהג ללמוד עמו בכל רגע פנוי, וכידוע, במלאכת השחיטה ישנו הספק של חצי שעה עבודה וחצי שעה מנוחה, ובמשך כל חצאי השעות של המנוחה היה רץ רבי סעדיה זצ"ל לבית מדרשו של הגר"י צובירי אל הגמרא האהובה וספרי הפוסקים והתרפק עליהם בצימאון כאילו זה זמן רב לא הגה בהם… אלו מושגים בניצול זמן של בני עליה מן הדור הקודם.
ענווה מופלאה
ענוותנותו וצניעותו של רבי סעדיה זצ"ל היו מופלאים ומיוחדים במינם, מעולם לא החשיב עצמו ותמיד היה מורגל בפיו לומר "מי אני ומה אני, אסקופה הנדרסת לפני תלמידי חכמים", למרות שבשנותיו האחרונות היו רבים משחרים לפתחו לבקש את ברכתו, והוא מצידו היה מברך כל אחד בחום רב ובאהבת ישראל שאין לה שיעור, אך טורח היה להדגיש שהוא "שום דבר", והביע תמיהתו ופליאתו שאינו מבין מדוע עומדים בתור לבקש את ברכתו…
לפני מספר שנים, בעת הלווייתו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", ישב רבי סעדיה זצ"ל בפתחו של בניין סמוך והאזין להספדים. לפתע ניגש אליו הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, הרכין בפניו את ראשו וביקש את ברכתו. כשזיהה רבי סעדיה את קולו של העומד לפניו, הזיל דמעה ואמר 'מי אני ומה חיי שאברך את כבוד תורתו'? נענה הגר"מ זצ"ל ואמר: 'הדרת פניו של מר מעידה על אדם גדול, ודווקא משום צניעותך עז חפצי לקבל ממך ברכה'! ואכן, לא הניח עד שהעניק לו רבי סעדיה את ברכתו.
למותר לציין שמאות רבות ממשתתפי ההלוויה עמדו בתור כשעה ארוכה לבקש את ברכתו, והוא בסבלנות אין קץ ובענווה מופלאה, למרות חולשתו הרבה, חלק מברכתו לכולם. כל ימי חייו לא היה מחזיק טיבותא לנפשיה, וכאשר היה משתתף באירועים ושמחות, והיו הנוכחים ניגשים לבקש ברכתו, היה קם מלוא קומתו בפני כל צורבא מרבנן למען כבוד התורה. בערוב ימיו, כאשר ישב בכולל של בנו, הרב דוד שליט"א, ושם למד כאחד האברכים, היה מקפיד לקום בפני החברותא שלו שהיה עדיין אברך צעיר, וכמה שביקשו ממנו האברכים שיחדול ממנהגו זה כיון שאינם מרגישים בנוח מכך, סירב בתוקף ואמר: 'אני חייב בכבוד התורה והרי האברך הזה לומד איתי'.
ידיעתו ובקיאותו בתורה
למרות היותו סגי נהור במשך למעלה מעשרים שנות חייו האחרונות, ידענותו ובקיאותו בש"ס ופוסקים היתה לשם דבר ולפלא בעיני רבים, כח זכרונו היה מדהים ממש וכאשר היו לומדים בפניו, הן במשנה והן בגמרא והן בפוסקים, אם הקורא היה שוגה בגירסתו – ולוּ בטעות קטנה וחסרת משמעות – מיד היה מתקנו בגירסא הנכונה בברירות רבה כאילו הספר מונח פתוח לפניו…
אחד מאברכי הכולל שאיתו למד באותה תקופה, סיפר, שפעם אחת פרץ ויכוח בכולל אודות הבנת רמב"ם מוקשה שלכאורה היה סותר לסוגית הגמרא, ורבי סעדיה זצ"ל עמד על כך שהגירסא שונה ולפי גירסתו בדברי הרמב"ם לא היתה קושיא כלל. כשניסו האברכים לטעון 'והרי הרמב"ם מונח לפנינו וכדברינו כתוב במפורש', טען בהחלטיות שזוהי טעות דפוס ולא ייתכן שכך הדבר! ובאמת, לאחר שעיינו ברמב"ם מדויק בהוצאת "פרנקל", נתברר שהגירסא היתה כמו שטען רבי סעדיה, וממילא לא נותר מקום לקושיא.
למותר לציין שרבי סעדיה היה בקי בכל חמשה חומשי תורה בטעמיהם עם התרגום בעל פה, וכל מי שחזר על קריאת התורה בנוכחותו וטעה באחד הטעמים, על אתר היה מתקנו למרות שכבר עשרים שנה לא קרא מן הכתב! אברכים מהכולל סיפרו שלא היה מקום במשנה בהלכה ובאגדה שלא ידע, הכל היה מונח בכיסו וכאילו עסק ממש עכשיו באותה סוגיא. כמו כן הספיק לסיים בימי חייו כמה וכמה פעמים את הש"ס והרמב"ם ועוד ספרי פוסקים ושו"ת רבים.
יראת ה' טהורה
יראת השמים של רבי סעדיה זצ"ל היתה מן המפורסמות, היה זהיר במצוות קלה כבחמורה, והקפדתו בקיום כל מצוה בהידור רב פיעמה בקרבו תמיד, במשך שנים רבות הקפיד לאכול משחיטתו בלבד כדי שיהיה בטוח שלא ייכשל ח"ו בספק איסור.
תפילתו וברכותיו היו לשם דבר, תלמיד חכם אחד הגר בשכונתו סיפר שהיה נהנה לשמוע אותו בהליכתו לפנות בוקר לביהכ"נ קורא את סדר הקרבנות מילה במילה בהשתפכות הנפש כעבד המתחנן בפני רבו. עם תפילה ביראת שמים כזו, לא פלא שברכותיו היו מתקיימות, כפי שהעיד על עצמו לא פעם על הפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת… רצון יראיו יעשה"… שהוא קורא אל ה' באמת וה' נענה לבקשותיו.
הקפדתו שלא להיכשל במאכלות אסורות היתה מיוחדת במינה. פעם אחת הגישו לפניו כוס תה עם תבלין, ואחד האברכים הבחין שבתבלין יש חשש לחרקים, וכשהודיעו זאת לרבי סעדיה זצ"ל נרתת ורעד כל גופו והחוויר כאילו הושם רעל בפניו, לאחר מכן, במשך למעלה מחצי שנה לא היה יכול לשתות תה מחשש שמא יש בו חרקים למרות שהבהירו לו שאין מה לחשוש.
ייסורים מכפרים
במשך שנים רבות ידע חולי ומכאוב ובמיוחד הצטער צער רב כאשר חשך מאור עיניו. צערו הגדול היה שלא יכל לפתוח ספר ולעיין בגמרא ובפוסקים, שאלו היו מקור חיותו. פעם הגיע אל ה"בבא סאלי" זיע"א וביקש מרפא לעיניו, לימים סיפר שה"בבא סאלי" זצ"ל אמר לו 'דע לך שאין מה לעשות! זוהי גזירת שמים ואני יודע שצערך רב שאינך יכול ללמוד מן הספר, אבל הנני לברכך שתזכור כל מה שלמדת'! ובאמת בעת לימודו היה שרוי באושר עילאי למרות ייסוריו הרבים.
במשך כל ימות השנה ישב כאברך מן המניין בכולל של בנו, רבי דוד שליט"א, ולמרות חולשתו היה כאברך צעיר מלא עוז מרץ ותושיה. כאשר הגיעה תקופת "בין הזמנים", התמלא צער גדול וחלישות דעת, ולא שקט עד שהיו באים אליו אברכים ללמוד איתו בביתו, ונתקיים בו הפסוק "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".
צדיק גוזר
במשך שנים רבות, ובמיוחד בשנות חייו האחרונות, היו פונים רבים לבקש את ברכתו, והוא מצידו היה מאציל מברכותיו לכל אחד ואחד בדיוק רב כפי הנצרך לאותו אדם, והיה דבר זה לפלא בעיני רבים ממש, כביכול שכינה היתה שורה עליו בזמן שבירך, והכל מכח גודל הקדושה והטהרה ויראת שמים הגדולה שהיתה בו. לא פעם התבטא ואמר: 'יש לי הארות משמיים ושמים בפי את המילים המתאימות לכל אחד'.
לבחור ישיבה שכבר הגיע לגיל מבוגר וטרם נישא עקב דרישותיו המרובות אמר למרות שלא הכירו כלל: "נחות דרגא ונסיב איתתא" (כומר, רד ממעלתך והפחת את דרישותיך ואז תוכל למצוא אשה).
פעם בא לפניו אברך חד לשון ששלום הבית שלו היה מעורער, משהזכיר את שמו קרא לו הרב את הפסוק: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" ולא יסף.
אחד מזקני המתפללים בביהכ"נ שבו התפלל רבי סעדיה זצ"ל, סיפר, שעקב בעיות רפואיות קשות ברגליו הפסיק לבוא לביהכ"נ וכמעט ולא יצא כלל מביתו עקב התנוונות שרירי רגליו. פעם אחת, באחד החגים, הביאוהו בניו בכסא גלגלים לתפילה. בסיומה ניגש אל רבי סעדיה זצ"ל שהתעניין בשלומו, סיפר לו הלה בכאב שרגליו כושלות ואינו יכול לילך, וכששמע זאת מיד בירכו רבי סעדיה זצ"ל ואמר נחרצות: 'מחר בעזרת ה' תבוא לתפילה ותראה שאתה יכול ללכת'! למותר לציין שכך היה. ועד היום, שיבדל לחיים ארוכים, הולך אותו קשיש עם מקלו מידי בוקר לתפילה.
אשכבתיה דרבי
נר אלהים טרם יכבה. בשנותיו האחרונות נחלש מאוד, ולמרות זאת התאמץ ולא שינה מסדריו כלל. וכך לפנות בוקר היה משכים לעבודת ה' ולאחר עמל ויזע רב הגיע לתפילה, ולאחר מכן פנה לכולל לחוק לימודיו היומי. כך נהג עד לאותו יום שנלקח לבית החולים, ושם שהה כשבועיים ימים, עד שעלתה נשמתו בטהרה בסערה השמימה, בליל שישי ערב שבת קודש פרשת "ויצא יעקב" בשנת ה'תש"ס.
כפי שאמרו חז"ל בפרשת השבוע, יציאת צדיק מן העיר עושה רושם, כך פטירתו של הגאון רבי סעדיה זצ"ל עשתה רושם רב, בהותירו חלל ריק לבני משפחתו ולכל העדה שאיבדה אחד משרידי דור דעה מגזע אראלים ותרשישים, מדמויות ההוד מן העבר, שהקרינו תורה ויראת שמים, ענווה וצניעות, יראת חטא ויראת עוון.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמן.
*
ניצוצות אש מאורחותיו של רבינו הגדול זצ"ל
יום של חול, בשבילי שוק הכרמל. בבנין המשחטה, רבי סעדיה ניצב על עמדו. בחרדת קודש, בכוונת הלב וביראת ה', בודק הסכינים, שוחט העופות, ממשש הגידים – חצי שעה במלאכה וחצי שעה 'מנוחה'.
מנוחת הידיים, אך מרוצת הרגלים… לבית המדרש אץ רץ, שם לומד הוא חברותא, עם תלמיד חכם מידידיו.
'ספרא וסייפא לעולם ירדו'… כרוכים ומשולבים זה בזה – חצי שעה בשחיטה וחצי שעה עיון בגמרא ופוסקים.
שעת צהריים, נסתיימה המשמרת במשחטה. חוזר לבית, למנוחה קלה… הן לפניו עוד שבע שעות, שעות המוקדשות ללימוד ותפילה, עם בני החבורה.
– "ראה, כי פקודיך אהבתי. ה', כחסדך חייני" !
*
יראתו הקודמת לחכמתו, מוליכה את שמו לפניו. לומדי מלאכת השחיטה, חפצים לקבל את כתב סמיכתו.
הנה נכנס מתמחה, מלמדיו שלחוהו לבחינה. רבי סעדיא מתבונן בפעולותיו, ופוטרו בברכה ושלום…
בערב, בביתו של הרב המלמד, מצלצל מכשיר הטלפון ותוכחתו של רבי סעדיא נשמעת:
רבי פלוני. . . הככה תעמידו שוחטים?!
– "שהבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת" !
זה הלך, וזה בא, עיניו של רבי סעדיא בו מביטות, וליבו חושב מחשבות . . .
את זה אין להיכן להחזיר, שולחיו אינם טובים יותר ממנו. . .
אתה, אינך אשם, שח בנחת לצורב הצעיר.
– "בא לביתי ונלמד יחד", מציע לו רבי סעדיא באהבת אב.
הצדקנית, מרת יונה ממלאת את מקום האם, ורבי סעדיא מדריך ברחמי אב.
– אש האמת שבערה בקרבו, הפיצה חום של אהבה חסד. ותורתו של רבי סעדיא, תורת חיים היתה.
– "כי ממאור פניך נתת לנו, תורת חיים ואהבת חסד".
והתלמידים, במושגים חדשים – ניגשים בחרדת קדש ללימודים. מעמיקים ידיעותיהם, מרוממים השגותיהם, ולימים נבחרים הם – לנהל בעצמם מערכות כשרות.
*
לילה.
באשמורת השניה, פוסע רבי סעדיא אל בית הכנסת. שם, ירכון הוא על הספרים הקדושים.
באישון הלילה, ילמד חברותא עם חמיו, ראש רבני העדה – רבי שלום יצחק הלוי, מגדולי הדיינים בדורו.
יחד, מקיפים הם שלש פעמים, ששה סדרי משנה, עם כל מפרשיהם, בעיון רב.
– "זכרתי בלילה שמך ה', ואשמרה תורתיך".
*
שבת קדש, שבת מנוחה.
– מנוחה מטרדות הפרנסה. מנוחת הגוף ויגיעת הנפש, יגיעה רבה, בעמלה של תורה.
בצהרי שבת, ישב בבית הכנסת "שבת אחים". ימסור השיעור לבני החבורה, אותם הוא מלמד בעיון רב.
את היד החזקה להרמב"ם ונושאי כליו, יספיקו במשך שנים לסיים שלש פעמים.
– "תורת ה' תמימה, משיבת נפש".
*
ברחוב רלב"ח בירושלים – פינה שקטה בלב 'גאולה', מתרומם בית חדש.
חסידי גור באים, מבקשים ומתחננים, לרכוש את הבית עבור הרבי. אך הקבלן מסרב: "בית זה, לא אמכרנו! ל'ראשון לציון' בניתיו!".
ובשכונת 'הכרמל' בתל אביב, בבית הישן ברחוב 'ישכון'. מבקש רבי סעדיה מבניו:
"עז חפצי, לשוב בזקנותי, לירושלים עיר הקדש, ערש הולדתי".
"הסיכויים קלושים", מתלחשים הבנים. למצוא קונה לבית זה במרכז השוק הישן ותמורתו, לרכוש בית בירושלים.
– "תאבתי לישועתך ה', כי- תורתך שעשועי".
ויושב בשמים, מושך בחוטים… נמכר הישן, בסכום הגון ונרכש הבית החדש ברחוב רלב"ח.
"רֶעבּ סעדיה, נס ! ! ! " – זועק חסיד גור תל אביבי.
*
ורבי סעדיה מביתו יוצא, מאור עיניו כבר איננו איתו… פוסע הוא בתמיכת מלווהו – לישיבת 'בית אלשיך' פעמיו.
הימים חולפים, הכוחות עוזבים, כבר אין ביכלתו לשוב שנית מביתו אל הישיבה, לאחר מנוחת הצהרים.
וכשרוצים, יש פתרון!בקופסת פלסטיק, ייקח עמו 'ארוחת' צהרים… לאחריה ישכב לנוח, על הספסל, ב'אוצר הספרים'.
– "לעולם לא אשכח פקודיך, כי בם חייתני".
*
ימי 'בין הזמנים' קרבים ובאים, רבי סעדיא מתעצב אל ליבו:
"תורה מה תהא עליה?!" שח בצער לבני משפחתו.
ובשמוע זאת, אל ביתו החלו לעלות, אברכים ובחורים – לעסוק עמו בתורה.
– "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי".
*
שלג ירושלמי. המפה הצחורה, גובהת אט אט… ההליכה קשה, הרחובות ריקים.
וראש הכולל, חוכך בדעתו:
האם ביום שכזה, יוצאים לדרך הארוכה, לנסיעה בעקבות המפלסות?! או שמא, יהא עדיף, לנצל את היום בלימוד בבית.
"אולי יבא אחד האברכים" – לוחש קול בליבו.
התעטף הרב בבגדי החורף, אל התחנה שם פעמיו.
הנה הוא כבר, ברחוב המוביל אל בית המדרש. מרחוק קולטות עיניו – שתי דמויות שפופות, מכורבלות, פוסעות לאיטם, נשענות אל השער.
רבי סעדיה ואשתו, מצונפים במעיליהם, מחכים, לפתיחת הדלת…
– "חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך".
*
אחר הצהריים של שבת ירושלמית.
ברחוב "עמוס", צועד אט אט רבי סעדיא, ספק רגליו מוליכות אותו, ספק הוא נושא את רגליו, אל בית הכנסת 'בית בדיחי' פעמיו.
'צד אחד' מסוגלות לעשות הרגליים, את הדרך חזור – יעשו גלגלי המכונית.
ובכיס מעילו, עטופות בשקית, מספר 'מציות', בהם יקיים מצוות סעודה שלישית.
לימוד של שבת ותפילת מנחה. נסתיימה זו ויצאו כולם לביתם.
רבי סעדיא נשאר בקרן דרומית מזרחית, במקומו הקבוע סמוך לארון הקדש.
מוציא את המזונות ומברך בכוונה. בעוד שעה קצרה, יסיים שמואל משרקי את סעודתו בביתו, ויכניס לבית הכנסת כוס תה חם.
לפתע, אורו עיניו של רבי סעדיא. והאור הולך ומתעצם… הנה רואה הוא את שורת הכסאות ממולו ואת הספסלים משמאלו, הבימה הגבוהה בתווך והשולחנות בקיר המערב.
עיניו מתקדמות במבטם אל עבר הפתח, הנה משם בוקע האור…
דמות תמירה, הדורת מראה, ניצבת בפתח. לבושה, גלימה ארוכה מימי קדם, וחגורה באזור רחב.
"אני אליהו, שקנאתי על ברית מילה שמנעה מהם מלכות אפרים. שנאמר: [מלכים א יט, י]: "קנא קנאתי לה' אלהי ישראל, כי עזבו בריתך בני ישראל".
ואמר לי הקדוש ברוך הוא: "חייך שאין ישראל עושים ברית מילה, עד שאתה רואה בעיניך".
[- מכאן התקינו חכמים, לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית. שנקרא אליהו זכרונו לברכה 'מלאך הברית', שנאמר [מלאכי ג, א]: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים" [פרקי דר"א כח]. ואכן, באותו השבוע שימש רבי סעדיא סנדק לנינו].
על השלחן לפניו, ניצבו שני כוסות עשויים זכוכית בוהקת, ואליהו מורה עליהם ואומר לו:
"שתה".
רבי סעדיא לוגם מהכוס. והמים, טעם נפלא להם…
סיים את הכוס האחת, ואליהו אומר לו:
"שתה גם מהכוס השניה. . ."
"תזכה לאריכות ימים" – בירכו אליהו הנביא. ונעלם.
אט אט מחשיך האור, ועמו, מסתלק שוב מאור עיניו של רבי סעדיא.
הנה הגיע שמואל משרקי – השכן המסור, ובידו כס תה מהבילה, אבל הפעם יאמר לו רבי סעדיא:
"אין באפשרותי לשתות, הן עתה לגמתי מיים חיים".
ועד בקרו של יום ראשון, לא הכניס מאכל לפיו כי הרגיש שובע ורוויה.
*
יום שישי.
בבתי כל ישראל, מתכוננים לקבל את המלכה. אך בביתו של הגאון רבי יחיאל זייד, עננת צער ופחד מעיבה, תוצאות הבדיקות, מאוד מאוד מדאיגות.
הטלפון מצלצל, וביתו הבכורה של רבי סעדיא מדברת:
"אינני יודעת על מה ולמה, אך חזקה עלי מצוות אבי, שהתקשר עתה לביתי, ובקשני להודיע לכם כי אל דאגה".
ואכן, בבדיקות שאחרי השבת, הגידול נעלם…
במעלה המדרגות, תומך רבי יחיאל שליט ברבי סעדיא, מסייע בידו להגיע לדלת ביתו. רבי סעדיא נעצר לרגע, לאחריו הוא שואל:
"יחיאל, ראית?!"
"אני? לא!"
– "כנראה היה זה רק בשבילי", סתם רבי סעדיא ולא פירש.
*
ביקור של מועד.
הבן, הגאון רבי יחיאל, יושב לצד אביו. ובכיס, ה'מירס' רוטט.
– "הרב יחיאל. . ." נשמע אחד מאנשי הצוות.
"אני כעת אצל אבי" משיב הרב בנחת, יותר מאוחר אחזור אליך.
"רגע, אם כך, בקש ממנו שיברכני!"
הבן מפנה את מבטו לעבר אביו ובטרם יפצה את פיו, רואה הוא את ידו של האב מחווה תנועת 'לא'.
"אבא. . ."
"לא. לא אברכהו! עד שיתקן את הנהגתו עם בני ביתו!!!"
והאיש, מאזין למכשיר הקשר, שומע, ומשתומם.
כהנה וכהנה נקבצו המעשים, על עיני הבשר שכבו ועל עיני הרוח שצפו.
*
וכאן, נזכרים אנחנו במארי יחיא אלשיך זצללה"ה מחותנו של רבי סעדיא.
בכל עת מצוא, היה מארי מברך את רבי סעדיא: "ה' יאר עיניך במאור תורתו".
וכשנחלש מארי יחיא, היה רבי סעדיא חרד ודואג, שואל ומתפלל לשלומו.
"סבך – מארי יחיא, אמר לי, שהוא 'גלגול' של רבי סעדיא גאון!!!" שח רבי סעדיא באזני הנכד המשותף.
* * *
ערב שבת לסדר ויצא י' כסליו התש"ס.
פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה… מטתו של רבי סעדיה, מונחת למרגלות ביתו.
"אבא, היית אברך צעיר, בן . . .שמונים ! "
סופד לו בנו-ראש הישיבה.
*
וככלות החודש, מתכנסים לכבדו במותו. בן הזקונים, מראשי ישיבה בישראל, מבקש לחשוף את סיפור חייו:
לפני עשרים שנה, מאור עיניו של אבא, כבה והלך.
הידים האמונות, למשש חודה של סכין, לחוש בדקה שבסירכות, לבדוק הגידין. החלו למשש קירות הבית לבל ימעדו הרגלים.
אמא חלתה במחלה אנושה. הבן הגר בירושלים, עולה אל חותנו הגדול – מארי יחיא אלשיך, לבקש את תפילתו וברכתו. רבי יחיא מאזין ומשתתף כל כלו, בצרה ובדאגה.
מארי נשען אל הפתח, אחוז בשרעפיו. לאחר רגעים, מתנתק ואומר בצער: "מדוע באתם רק עכשיו, למה לא אמרתם קודם. . ."
– "נתפלל שלא יהיו יסורים" סיים הרב.
ובנר שני של חנוכה, חשך עולמה של המשפחה, כבה נרו של הבית…
בשבעה, נשמעות התלחשויות – איך יוותר אבינו לבדו, כשעזרתו בחיים, איננה עמו.
כולנו, כבר נושאים בעול בתינו. אולי יחיאל הצעיר, יעבור מהישיבה בירושלים, אל מקום לימוד קרוב לבית.
*
בליל השביעי, מתהפך יחיאל על יצועו. כמה עמל ויגע, התפלל וייחל, עד אשר, לישיבה התקבל.
חשקו לשתות, עוד ועוד, ממעיינות רבותיו. ועתה… נתייתם פעמיים…
השחר הפציע, מתפללים שחרית. מתכוננים לנסיעה, אל הר הזיתים.
"יחיאל", פונה אליו האב, "הכן בנתיים את מזוודתך".
עלו לירושלים, פקדו את ציונה של האם, ופנו ועלו על הטנדר. "אנא, סע תחילה אל רחוב סורוצקין", מבקש רבי סעדיה מהנהג.
ושם, ליד ישיבת 'תורה אור', פונה האב אל בנו – "יחיאל, מקומך כאן!"
דמעות בדמעות נגעו במדרגות הטנדר, שעה שהידים הרוטטות, אחזו בחזקה במזוודה ונשאוה אל שערי הישיבה.
בעריכת: מכון כנפי יונה.
תגובה אחת
התמונה עם הילדים איננה של רבי אברהם אלנדאף, אלא של אחיו רבי מאיר זצ"ל, ובניו (מלמעלה למטה): ר' רפאל יאיר (החזן העולמי), יוסף הי"ד (תלמיד ישיבות פורת יוסף מרכז הרב ועוד), ונתן ז"ל.