פרשת תולדות
בדין סעודת אבילות וסעודת יום השביעי
"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (בראשית כ"ה, ל').
ופירש רש"י, אותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשיו בנו יוצא לתרבות רעה וכו', ובישל יעקב עדשים להברות את האבל. ולמה עדשים, לפי שדומות לגלגל, שהאבילות גלגל חוזר הוא בעולם וכו'. ולפיכך המנהג להברות האבל את האבל בתחילת מאכלו ביצים, שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה, כדאמרינן במועד קטן דף כ"א ע"ב וכו'. עד כאן.
הנה יש לברר, כיצד הדין למנהג קהילותינו בעניין סעודת אבילות הנזכרת, האם רק ביום הראשון לאבילות או אף בכל שבעה, והאם יש לנהוג בסעודה מיוחדת ככלות השבעה, והאם נכון לקרות לזה כפי שנוהגים היום "סעודת הבראה". וזה החלי בעה"י.
איתא במועד קטן כ"ז ע"ב, אמר רב יהודה אמר רב, אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (כ"ד, י"ז) "ולחם אנשים לא תאכל". רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו בהדי הדדי. עד כאן. ומרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שע"ח סעיף א') כתב, אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה, אבל בשניה מותר אפילו ביום ראשון. ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו וכו'. עכ"ל.
ואולם הביא בבית יוסף שם (שלהי סימן שע"ח) בשם רבינו ירוחם (נתיב כ"ח חלק ב' עמ' רל"ג) בשם הרא"ש, כתיב (יחזקאל כ"ד, י"ז) ולחם אנשים לא תאכל, מכלל דכולי עלמא מיחייבי למיכל לחם אנשים, והטעם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול כי רצונו למות הוא גם כן, על כן ציווהו לאכול משל אחרים, והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה. וטעמא דמסתבר הוא. ועל כן החמירו בסעודה ראשונה דאינו משגיח כלל ביום ראשון, דיום מר איקרי. ועל כן נהגו כל שבעה ימים, מפני עניי ישראל שאינם יכולים לעשות מלאכה ולא יתביישו שאף לעשירים עושים כך. עכ"ל. וכן הוא בארחות חיים הלכות אבל סימן י"ג, ובמאירי מו"ק כ"ד ע"ב.
הרי למדנו מדבריו שנהגו לעשות סעודה זו כל שבעה והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה. ואף אמנם שדברי רבינו ירוחם הללו הובאו ביתה יוסף, אך בשולחן ערוך לא נזכר אלא החובה להברותו בסעודה ראשונה בלבד. ושמא מפני שבשאר הימים אינו אלא הנהגה טובה ואינו מצד הדין כלל ועיקר, ולפיכך לא העלהו להלכה.
אולם בבאר הגולה שם (אות כ"א) העתיק את דברי רבנו ירוחם הנ"ל, וכתב על דבריו בכהאי לישנא: "וכן ראיתי פה מנהג קהל קדוש ספרדים יצ"ו". וכן העלה מנהג הספרדים, בבאר היטב סימן שע"ח ס"ק ו'. וכיוצא בזה מבואר בערך לחם למהר"י קאשטרו ריש סימן שע"ח.
וכבר ידוע ומפורסם שכן הוא מנהג קהילותינו, להברות האבל כל שבעת ימי אבילותו. וראיתי למהר"י צובירי זצ"ל בשו"ת ויצבור יוסף בר (חלק ד' פרק י"ב הערה ז') שהאריך הרחיב לבסס מקורות מנהגינו שנוהגים להברות האבלים כל שבעה, ועוד זאת נהגו ומצוה רבה היא, בכל שבעת ימי האבילות רבים באים לנחם את האבלים כשהם מביאים עמהם בשפע מיני פירות שונים ומיני משקאות, כמו יין עם יין שרף הנקרא ערק, ובעיקר לסעודה מביאים לחם ובשר מבושל ביצים מבושלות ועדשים מבושלים.
וביאר זאת על פי המבואר בשולחן ערוך (יו"ד ריש סימן ש"פ) שאסור לאבל לעשות מלאכה כל שבעה, ולפיכך מה יפה ומה נעים מנהג אבותינו בתימן להאכיל האבלים משל אחרים המכרים והשכנים כל שבעת ימי האבל, בין אם היה האבל עשיר בין עני, שיש בזה תקנה בשביל העניים של יתביישו. והביא שכ"כ רבינו ירוחם ויתר הפוסקים שצוינו קודם. ושוב הביא שכן כתב בספר יצחק ירנן על ספר מאה שערים להרי"צ גיאת (הלכות אבל אות ר"נ), וזו לשונו: בי טעמא, בית האבל נקרא כן, על שם המנהג שאפילו לאבלים עשירים מטעימים ומאכילים כל שבעת ימי אבלם מסעודות אחרים, כדי שלא לבייש אבלים עניים וכו', כיעו"ש.
ושם האריך עוד להוכיח כפי מנהגינו, שנהגו רבים להביא לבית האבל בשפע מיני פירות שונים ומיני משקאות, כמו יין עם שרף הנקרא ערק, ובעיקר לסעודה מביאים לחם ובשר מבושל, ביצים מבושלות ועדשים מבושלות, כיעו"ש. והרי כן כתב הטור (יורה דעה שלהי סימן שע"ח) בשם הרי"ץ גיאת, תניא באבל רבתי מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים, מאכילין. מקום שנהגו לנחם בבשר ויין, מאכילין. וכן כתב הרמב"ן, מקום שנהגו שלא להברות אלא בתבשיל של עדשים ובכוסות שתיקנו חכמים, עושין. מקום שנהגו להברות בבשר ויין ומיני מטעמים, עושין. ומנחמין תחילה בתבשיל ביצים או של עדשים זכר לאבילות, ואחר כך אוכלין כל צרכם. ובשולחן ערוך (שם סעיף ט') כתב, מברין תחילה בביצים או בתבשיל עדשים זכר לאבילות, ואחר כך אוכלין כל צרכם. ומה שנהגו לשתות משקאות חריפים, הוא על פי מה שאמרו בעירובין (ס"ה), לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים. וכיוצא בזה איתא בכתובות (ח' ע"א).
ובשו"ת שבט כהונה להרה"ג רבי איתמר חיים הכהן שליט"א (סימן כ"ו דף קס"ו) כתב, ונראה שמנהג זה להברות האבל כל שבעה, מנהג קדום הוא בישראל, והיה נהוג כבר בימי חז"ל. ובפרט שהמנהג משתלשל כך בקהילותינו מדור דור עד היום הזה, וכבר נודע ומפורסם בפי כל כי מנהגותינו הם היותר מתאימים למנהגים שהיו נהוגים בימי חז"ל.
ושם הביא להוכיח זאת מדברי רבינו ירוחם הנז"ל שכתב שעל כן נקראת סעודה זו "בי טעמא", שמטעימים שם האבלים. ומקור שֵׁם זה הוא מסנהדרין דף קי"ג ע"א (לגירסת רש"י שם), וזאת כפי שרגילים בקהילותינו שקורין לחידושי תורה "טעמי תורה", ולחידוש אחד או לדרשה קורין "טעם", ולפיכך קורין לבית האבל "בי טעמא". [וכן מתבאר בעלי תמר על הירושלמי בפרק ד' דסוכה הלכה ג' דף קל"ג ע"א ד"ה ואמר טעמא]. ומסתברא נמי שנקרא גם "בי טעמא" על שם שמטעימים בו ממש את האבלים, על ידי ההבראה וזה נעשה כל שבעה. ונמצא לפי זה, שהמנהג להברות האבלים כל שבעה, היה נהוג כבר במי חז"ל. ויתכן שבכל מקום שנזכר בחז"ל לשונות כגון, אין מוליכין לבית האבל, הכל מעלין לבית האבל וכו', או ענייני אכילה ושתיה בבית האבל וכיוצ"ב, מיירי בכל שבעת ימי האבל ולא רק בסעודת הבראה, עכתו"ד שם. וכן כתבו והעידו שכן הוא מנהג תימן, הגאון מהר"ע קורח זצ"ל בספרו סערת תימן (דף קל"ה), הגאון הרשי"ה זצ"ל בשו"ת דברי חכמים (סימן י"ד), ומו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בעריכת שולחן (ריש סימן שע"ח). וכן הביאו המנהג בספר בית האבן עמ' נ"ז, ובספר היכל עבודת ה' להר"ש שאקי עמ' רע"ג.
ומכל מקום כתב בעריכת שולחן סימן שע"ח סעיף ה', אם יש חשש כשרות שכל אחד יביא מביתו בכל ימי האבילות ואפילו ביום הראשון, מנהג יפה הוא להכריז בלויה שאין להביא מאכלים לבית. והאבל עצמו כדי לקיים המנהג, יאכיל המנחמים משלו. וכשאין לו, מנהג יפה בכמה מקומות שמביאים לו כסף, עד כאן. והכוונה לקיים המנהג, אף על פי שלפי האמור לעיל הרי המנהג אינו אלא להביא לאבל ולא להיפך ומפני העניים, מכל מקום הרי יוצאים בזה ידי חובת עיקר ההבראה ביום ראשון, שהטעם בזה משום מרת נפש האבל, ובודאי עדיף טפי לקיים המנהג על ידי נתינת מעות לאבלים, וכאמור.
מנהג הסעודה ביום השבעה
והנה נודע המנהג בקרב קהילות הספרדים ואף בקהילותינו, לקיים סעודה ביום השבעה, וכפי שכתב בעריכת שולחן (סימן שצ"ח סעיף ט"ז), ביום השביעי אחר הצהרים או בערב, נהגו לעשות סעודה לאותם זקינים שבאו בכל ימי האבילות ללמוד ולהספיד, והוא כנגד שכרם. סעודה זו היא בפת חמאה וביצים, או כשאר סעודות, קודם קליות ופירות ויין שרף, ואחר כך פת ובשר וכו'. כמה משפחות ביטלו מנהג זה, ואף מורי זקיני רצה לעקור מנהג זה מתוך הקהל. ע"כ. וכבר כתב הגאון זצ"ל בהערה שם, שסעודה זו אינה מטעם להברותו כלל ועיקר, ולא שייכא לדין הסעודות בימי השבעה (כנזכר לעיל באריכות), שהרי תמו גם נשלמו שבעת ימי האבילות. ועל כרחין הטעם, כדי לזכותו במקום פטירתו בדברי תורה וברכות רבות של המאכלים, כסדר שכתבנו. עד כאן מדבריו שם. וכן כתב בספר בית מועד (חלק ב' דף רנ"ט).
וכה כתב הגאון מהר"ע קורח זצ"ל בספרו סערת תימן (דף קל"ו) כהאי לישנא, ביום השביעי עושים סעודה לאותם עשרה זקנים נגד שכרם שטרחו בהספד. הסעודה היא פת נקייה עם חמאה וביצים, או כשאר סעודות קליות וכו'. וקורים לה סעודת הבראה, בהעברה בלשון מושאל, כי לא ידעו במה לכנותה. משפחת שר שלום עראקי ונמשכו אחריהם משפחת פנחס ומשפחת אלקארה, אוסרים סעודה זו בכל אופן וכו'. אלא ודאי הוא, שמנהג זאת הסעודה נתחדש זה מקרוב, והיה זר ומגונה אצלו לקבוע סעודה כל עיקר. וזקני המשפחות הנכבדות האלו ראו טעמו נבון והסכימו לגזרתו. גם בניהם אחריהם עד היום, אין זכר סעודה זאת בבתיהם במות אחד מקרוביהם וכו'.
ובשלהי דבריו כתב, אילו ידעו רבני דורו את העתיד היו מסכימים לעקור מנהג זה מתוך הקהל. כי במשך הזמנים נתחדשה האמונה בדעת ההמון והאנשים ונקבעה בליבם שלא תנוח נפש המת במחיצתו כי אם בסעודה שמתענגים בה אוהביו וקרוביו. בתחילה הוסיפו לצרף עם הזקנים, קרוביו של המת. פשתה ונתרחבה, ומלפני שלשים שנה, נעשית חובה כסעודה גדולה שבחתונה. שוחטים פר ומזמינים כל קרוב ושכן ומיודע, ומביאים בפניהם כל מה שדרך להביא בסעודה של שמחה. שותים יין לרוויה ואוכלים לחם ובשר לשבעה. והזקנים שהיה עיקר הסעודה בשכרם, נותנים להם סעודתם בקרן זווית או בחדר מיוחד לעצמם, עד כאן לשונו.
ועל כל פנים, איך שיהיה בין אם נקיים סעודת השבעה בין אם לא נקיימה מהטעמים האמורים לעיל, הרי שברור ופשוט שאין נכון לקרותה "סעודת הבראה", כפי שרבים מכנים אותה בזמן הזה, שהרי אינה שייכת כלל ועיקר לתקנת ולדין הבראת האבל. וכפי האמור והמבואר לעיל בס"ד.
★
בעניין מעשר כספים
"ויזרע יצחק בארץ ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" (בראשית כ"ו, י"ב).
וברש"י כבר מציין לדברי רבותינו במדרשים שזה למעשרות היה. ולעיל איתא (י"ד, כ'), "ויתן לו מעשר מכל". ולקמן (כ"ח, כ"ב), "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". ועל זה דרשו בעלי התוספות (שם), שתיקן לתת מעשר מן הממון.
כתב השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ז סעיף א'), מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו וכפי מה שראוי לעני, והמעלים עיניו מן הצדקה עובר בלא תעשה. ע"כ. הרי שמצות הצדקה היא חיוב מן הדין. אמנם לקיים מצות הצדקה די בכל שהוא, והוא מן הדברים שאין להם שיעור, ונחלקו הפוסקים אם המושג הנודע כיום בפי כל "מעשר כספים", אם הוא מן התורה או מדבריהם או אינו אלא מצוה מן המובחר והנהגה טובה בעלמא. ודעת פוסקים רבים שאין בזה אלא הנהגה טובה ומצוה מן המובחר ואינו חיוב אפילו מדרבנן.
וכן מתבאר ועולה מדברי הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה ה', וזו לשונו: בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו. וכמה, עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה. וכל הנותן פחות מזה, לא קיים מצוה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר. עד כאן לשונו. הרי מדבריו מבואר יוצא שאך שלישית השקל הוא חיוב שלעולם לא ימנע עצמו מזה, אך מעשר וכ"ש חומש אינו אלא מצוה מן המובחר. וכיוצא בזה לשון מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ"ט סעיף א'), כיעו"ש.
ושאלתי על כך את מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל, בהאי לישנא: שאלה, אברך או כל אדם אחר שב"ה אין לו חובות, האם רצוי לתת מעשר כספים מן הרווחים שיש לו, וכפי הנשמע בתימן לא נהגו בזה, וצ"ב מדוע. תשובה (מכתי"ק), גם עתה יש מחלוקת בין הפוסקים, ויש סוברים שאין זה אלא ממנהג ולא חובה, ויש אומרים שיש חובה מדרבנן. עכ"ל.
ואשר על כן, אצל רוב ככל קהילות הספרדים והתימנים לא נהגו במצות מעשר כספים, ואף ביתר הקהילות לא נהגו בזה זולתי אחד מעיר ושנים ממשפחה. והטעם פשוט וברור, שהן אמת שכבר ברמב"ם ובשו"ע וכל הפוסקים הזכירו העניין שיש לתת עשירית מרווחיו לצדקה, כלומר שודאי מצוה רבה היא לתת עשירית מנכסיו לצדקה, ופחות מזה הוא "עין רעה", ואין מי שירצה לכתחילה להיות מאלו שעינם צרה ורעה, אך הואיל ובזמנם הדוחק בממון היה רב ועצום ממנו, אשר על כן לא נהגו רוב ככל העם במצות המעשר. אמנם, בזמן הזה נתפשט מאד עניין נתינת מעשר כספים, ואדרבה מצוה רבה היא לחזק ידי העוסקים במלאכת הקודש ומוסדות התורה והחסד, וידי העניים והדלים. [ומכל מקום, הואיל וקיימא לן שנתינת המעשר אינו אלא מעלה, ראה להלן שהרי חיוב מצד הדין קודם למעלה בעלמא].
ובשבות יעקב ח"ב סימן פ"ה שכתב, ממשמעות גדולי הפוסקים הראשונים שהשמיטו דין מעשר כספים לעניים בזמן הזה, מבואר שאין חיוב מדינא ואפילו מדרבנן ליתן מעשר כספים. וגם הרמב"ם והשו"ע שהזכירו לתת מעשר כספים במדה בינונית, סיימו שם, שעכ"פ לא ימנע האדם מלתת שלישית השקל בשנה, משמע שאין המעשר כספים חובה מן הדין. והרי אף מעשר עני בתבואה ובפירות אינו נוהג אלא בשנה השלישית והשישית, וודאי שמעשר כספים לא יהיה חמור יותר, אלא ודאי שאין זה חיוב אפילו מדרבנן. 'ולכן לא נהגו בזה בכל המקומות'. עכתו"ד.
ובשו"ת חוות יאיר סימן רכ"ד כתב, ואילו היה דין מעשר כספים מדרבנן, לא היו ישראל מקילים בו 'עד שרק אחד מעיר ושנים ממשפחה נזהרים בו', ע"ש. ובשו"ת ישמח לבב חיו"ד סימן ל"א כתב, המנהג פשוט כהב"ח, שהרי לא נהגו להפריש מעשר כספים זולת השרידים אשר ה' קורא, אחד מעיר ושנים ממשפחה, וגם אלה לא נהגו בו כדין מעשר כספים המובא בטור. אלא ודאי שהעיקר כדברי הב"ח. ואם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר, ע"ש.
גם בברכי יוסף יו"ד סימן רמ"ט ס"ק ג' כתב, שזאת לפנים בישראל, לא נהגו לדקדק במעשר כספים אלא סוחרים ועשירים וכו'. אך שם כתב, שיתכן הטעם שהקלו בזה, לא משום שסברו כהב"ח הנז"ל, אלא מה שרוב העולם מקילים בעניין זה הוא משום שאמרו חז"ל שהזן את בניו ואת בנותיו הקטנים נחשב לצדקה, ועל הרוב יותר ממחצית מן הוצאות האדם הם על בניו לימודם וטיפולם. ולכן לא דקדקו בזה הראשונים, ע"ש. (ועיין עוד שם ס"ק ח"י).
והנה היה מקום לומר, דשאני בתימן שמחמת העניות ששֹררה שם, על כן הקלו ולא הפרישו מעשר כספים כלל, שהרי אף על המחיה ועל הכלכלה לא היה כדי צרכם, וכל שכן בשביל להפריש מעשר כספים. דהנה ראה בשו"ת החיים והשלום למהרח"כ סימן קי"ט בעניין מנהג תימן בסעודה רביעית, שכתב שלא נהגו בזה, מפני שהיו עושים סעודה ג' סמוך לחשיכה וממשיכין עד הלילה, והרי היא עולה להן לסעודת מוצש"ק. ויש מי שאוכל זאת במיני תרגימא, משום שהוא שבע מסעודה שלישית. או שמא הקילו בה מפני שהיא רשות, ע"ש. וע"ע בדבריו שם סימן קס"ז. וכן כתב בעריכת שולחן או"ח סימן ש', שבתימן לא הקפידו בסעודה רביעית, עיין שם טעמו ונמוקו.
ובנותן טעם יהיה להעתיק שו"ת עם הרה"ג אח"כ שליט"א בעניין מנהג תימן בסעודה רביעית, וז"ל: שאלה, בעניין סעודה רביעית במוצאי שבת שכתב מהרח"כ בשו"ת החיים והשלום סימן קי"ט שלא נהגו בכך, לכאורה י"ל דמה שלא נהגו בכך, הוא מפני העניות שהיתה בתימן. תשובה, אם כדבריך, הבינוניים וכל שכן העשירים היה להם לעשות סעודה רביעית. ואפילו העניים, היה להם להותיר מעט מסעודות השבת לצורך סעודה רביעית. ודע, כי יחידי סגולה היו עושים סעודה רביעית, כגון זקיננו ר' אהרן אפרים הכהן זצ"ל, שהיה עושה אותה בביתו יחד עם מהר"ר חיים צאלח (ברטי) זצ"ל, רב בית הכנסת אלגמל, גיסו (בעל אחותו) של זקיננו מהר"ר חיים ב"ר שלמה כסאר זצ"ל (עיין במבוא לספר משכיל דורש דף כ'). ולשם כך שחטו עוף, ועד אשר אשת הבית תאפה פת חמה ותבשל את העוף, הלכו שניהם לבית המרחץ, לכבוד המצוה. עכ"ל. שוב שאלנו על כך למו"ר הגר"ש קורח זצ"ל, והשיב כך, הלא בתימן לא כולם היו עניים ממש, ודי בזה שכארבעים אחוז בודאי היתה להם יכולת לקיים סעודה רביעית, ואעפ"כ לא ראינו שנהגו בכך, ואף זקני וחכמי הדור. וכבר הארכתי בזה בספרי בתשובה להגר"ש דבליצקי (שליט"א) זצ"ל, עיין שם. אמנם פשוט שהרוצה לקדש עצמו במותר, קדוש יֵאָמֵר לו. אבל כוונתי היא דלדידן אין זה חיוב גמור מן הדין, עד כאן דברי הגאון שליט"א. ומאידך ראה מה שהובא בקובץ יוסף לקח ממהר"י צובירי זצוק"ל בעניין זה, ודו"ק מינה לנדון דידן.
ומאידך יש שדקדקו בזה ואף הוסיפו עד חומש, ראה שתילי זיתים סימן תרצ"ד ס"ק א', ובסידור עץ חיים דף י"ג ע"א, ובענף חיים סדר הנהגת ערב שבת אות ג' ד"ה כתוב בספר, ובספר קיץ המזבח למהר"ח כסאר זצ"ל פרשת תולדות על הפסוק ויזרע יצחק, ובדברי מהר"ש כריף בחידושיו על התורה דברים י"ד, כ"ב, ובפרי צדיק למהר"ץ דף ק"ד, ובשולחן ערוך המקוצר ח"ה סימן קס"ט הערה ל"ח.
ויש להוסיף לכך מה ששמעתי מפי מורי הגאון זצ"ל עוד בעניין זה, שבזמן הזה אשר רבים מבני התורה בפרט, רובצים עליהם חובות רבים ועצומים מחמת הוצאות תלמוד תורה של בניו ובנותיו, וכן הוצאות מגורים וחתונות הצאצאים וכיוצא בזה, אשר על כן, אף לשיטת הסוברים שמעשר כספים הוא חיוב, פשוט שבכהאי גוונא אין חיוב כלל, שהרי מצות פריעת בעל חוב היא מן התורה, משא"כ מעשר כספים שהלא דעת כמה פוסקים שהוא רק ממנהג גרידא, ע"כ. ובפרט שכן מדוקדק מלשון הרמב"ם והשו"ע שאין זה אלא הנהגה טובה, כאמור לעיל. ועיין בשו"ת דובר שלום חלק א' סימן מ"ז.
