העומד בתפילה ושומע קדיש או קדושה – אם יענה או יפסיק | מאמר מקיף מאת הגאון הרב יוסף צברי שליט"א

הרב יוסף צברי
הרב יוסף צברי

בו יבואר ויוכח כי אין שום חובה על הש"ץ לכוין בקדושה להוציא ידי חובה את העומדים בתפילה, וגם אין צריכים העומדים בתפילה לשמוע את דברי הש"ץ, וכי על הש"ץ לענות את תיבות הקדושה יחד עם הציבור ובאותו טון שלהם, וכן הוא מנהגינו בק"ק תימן מאז ומקדם.

שאלה: מצוי מאוד כי המתפללים בתפילת שמונה עשרה בכוונה כראוי, אינם מספיקים לסיים תפילתם וכבר מתחיל הש"ץ בחזרת הש"ץ, ואת הקדושה הם שומעים מפיו, ועושים כדברי השו"ע שפסק {ק"ד, ז'} ש"ישתוק, ויכוין למה שאומר הש"ץ ויהא כעונה".

אלא שפעמים קולם של הציבור העונים "קדוש" בהתלהבות גדול, וקולו של הש"ץ נמוך ונבלע בקולם, בפרט כאשר אין הש"ץ מקפיד לומר את תיבות הקדושה בקול, אלא עונה את הקדושה יחד עם הציבור, ויוצא שאין העומד בתפילה שומע את קולו של הש"ץ דווקא, באמירת תיבות הקדושה.

כעת נשאלת השאלה: האם גם באופן זה שהעומד בתפילה אינו שומע את קולו של הש"ץ בעניית תיבות "קדוש", יש לו חיוב להפסיק מתפילתו ולשתוק ולכוין למה שהקהל אומרים, או שאם אינו שומע את הש"ץ בענייתו, אין ענין שישתוק וישמע את הקדושה עם הציבור.   

כמו כן יש לברר, האם כאשר העומד בתפילה יודע שהש"ץ אינו מכוין להוציא בקדושה את העומד בתפילה, כגון שאינו בקי וכדו', האם גם אז יש לו להפסיק בתפילתו ולשמוע יחד עם הציבור את הקדושה, או שעליו להמשיך בתפילתו כרגיל.

וכדי לבאר זאת, נבוא לברר את עיקר יסוד הדין המתבאר בדברי השו"ע בשתיקת המתפלל בקדושה, וממנו נוכל לעמוד על שורשם של דברים.

א. מקור הדין – עומד בתפילה ושומע קדושה

תשובה: בגמ' בסוכה {ל"ח ע"ב} ביארו את אופן קריאת ההלל בבית המקדש, שהיה הש"ץ אומרו וכל הקהל שומעים ויוצאים יד"ח ועונין רק ראשי פרקים, ע"ש. ושם דנה הגמ' מה הדין על אחד שרק שמע את כל ההלל ולא ענה מה שצריך לענות, האם יצא ידי חובה בשמיעתו, והכריעו שם: "שמע ולא ענה – יצא".

וביאר שם רש"י ענין זה וז"ל: "הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה'" – וברוך הבא סומכין עליו, ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה. מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה – יצא" ע"כ. ודברים אלו הם המקור לדין שומע כעונה הידוע, כמבואר בגמרא שם.

מתוך דין זה נכנס רש"י לדין חדש, וכתב בזה"ל: "וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא" – ישתקו בתפלתן {ותוס' גרס "מתפילתן"} וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה – יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות" עכ"ל, כ"כ שם התוס' בד"ה שמע.

מתוך לשון רש"י עולה, כי מה שכתב "למתפללין בציבור", כוונתו על אנשים הנמצאים באמצע בתפילת הלחש, שהם ישתקו מתפילתם וישמעו לדברי הש"ץ ואח"כ "יחזרו לתפילתן".

ב. הקושיות על דברי רש"י ותוס' בנידון

וכעת ניגש לברר את שרשי דבריהם, כי על עיקרא דמילתא יש להקשות, מה דמיון מצאו רבותינו רש"י ותוס' בין ב' המקרים, בין מי ששמע את ההלל, לבין מי ששומע את הש"ץ בחזרת התפילה, והרי יש הבדל ביניהם. שבמקרה הראשון מדובר על אדם המחויב ככל הציבור בתפילת ההלל, ואדם זה באמת לא נמצא באמצע שום תפילה אלא עומד וממתין עם הציבור, אלא שתחת לומר את ההלל עמהם הוא שומעו, ויוצא ידי חובתו מדין "שומע כעונה".

אבל כאן, במי שנמצא באמצע תפילתו ושומע להש"ץ, הרי אדם זה ששקוע בשיחתו עם השי"ת, באותו רגע לא מוטל עליו שום חיוב אחר מלבד מה שהוא עושה כעת, שזו תפילת שמונה עשרה לדבר עם בוראו. ובא רש"י לחדש ולומר, שאעפ"כ כאשר יאמר הש"ץ קדושה עליו לשתוק ולשמוע אותה ממנו, ולמדו זאת מדין שומע ההלל.

ולכאורה לא דמיין מילי להדדי כאמור, דשם יוצא השומע ידי חובתו ולכן שפיר במקום שיאמר ההלל בעצמו תיקנו לו שישמע ואז יוכל לצאת יד"ח. אבל כאן מה שייכת כלל המילה "חובה", וכי מי שנמצא באמצע שמו"ע צריך להפסיק ולאומרה, ש"תיקנו" לו שבמקום לאומרה סגי ליה לצאת יד"ח בשמיעה? זאת לא מצאנו בשום מקום.

וכבר הדבר ידוע ומפורסם, כי מצות הקדושה והקדיש אינם "חובת יחיד" אלא חובת ציבור, ולפיכך אם אדם יצא באמצע התפילה קודם הקדושה או הקדיש, הוא פשוט "הפסיד" את שמיעת הקדושה דהציבור, אבל פשוט שאין הלכה שהוא חייב ללכת לאיזה ביכ"נ כדי לשמוע ולהשלים את "חובתו" בעניית הקדושה או קדיש שהפסיד. ואף שהביאו הספרים שצדי"ק זה אדם המשלים ד' קדושות וקדישים וכו', פשוט שזהו רק מעלה גדולה ככל שתהא, אך לא חיוב פרטי המוטל על כל אדם בכל יום, אלא זה רק מ"סדר התפילה" וחיוביה הכללים.

והא דקדושה היא חובת ציבור, מפורש הדבר במשנה במגילה {כ"ג ע"ב}, דשנו שם כמה דברים שהם חובת ציבור, ואמרו: "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה וכו', פחות מעשרה", ובגמ': "מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" ע"כ, וביארו הראשונים שם, דהך "עוברין לפני התיבה" קאי על חזרת הש"ץ וקדושה, שאינם אלא חובת ציבור, וז"ל הרשב"א שם: "מפני שיש בה קדושה והלכך אין פורסין אותה בפחות מי' דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה" עכ"ל. וכן מפורש בריטב"א ועוד ראשונים.

מעתה יקשה, אם קדושה היא חובת ציבור ואינה מוטלת על היחיד כלל, מה ראו לתקן כי העומד בתפילה יקשיב וישמע לדברי הש"ץ באמירת הקדושה, הרי אותו עומד בתפילה כרגע אינו פנוי ונמצא יחד עם הציבור לענות את הקדושה, אלא הוא כולו עסוק בתפילה עם בוראו, ונמצא שכעת הוא בגדר "יחיד" ולא מוטלת עליו כלל "חובת קדושה", וא"כ מה טעם שעליו לשומעה מהש"ץ? 

ועוד יש להוסיף ולהקשות בעיקר הדבר, מה ראה רב יהודאי גאון לתקן תקנה זו לשמיעת הקדושה לאדם העומד בתפילה, הלא האדם העומד בתפילה עסוק כעת במצות תפילה ומדבר הוא עם בוראו, וקיימא לן כלל גדול בכל המצוות כי "העוסק במצוה – פטור מן המצווה" {ובפרט כשאינו יכול לקיים שניהם בב"א, כגון כאן שעומד בתפילת הלחש, דאינו רשאי לענות בקול לתיבות הקדושה}, וא"כ פשוט שהעומד בתפילה פטור מן הקדושה, וא"כ מדוע עלינו לתקן עבורו תקנה מיוחדת ולהורות לו שיכול הוא באמצע תפילתו לשמוע את קדושת הש"ץ, בעוד שדבר זה מופקע ממנו מעיקרא.

ג. בביאור ענין שמיעת הקדושה

אכן, כשמעמיקים אנו בלשון רש"י, נשים לבנו כי כתב בלשונו רק: "ישתקו בתפילתן וישמעו, והרי הן כעונין", ולא כתב רש"י לשון: "יכוונו ליבם לצאת ידי חובה וישמעו ויהיו כעונין" וכדומה, משמע דאף הוא הבין כי אין לנו כאן ענין להוציא את העומדים בתפילה ידי חובה כלשהיא. ומשמע שכל דבריו אזלי על איזה שתיקה ו"שמיעה" מסויימת, שאינה קשורה ושייכת לחובתו של האדם באמצע תפילתו, ועליה ביסס את דבריו, וא"כ שומה עלינו לברר ולהבין לאיזה גדר שמיעה כוונתו.

ולכן נראה בביאור הענין, כי יש כאן ענין נוסף והוא, דכאשר כל הקהל כולם עומדים ומשבחים להשי"ת בקדושה ואומרים שקדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו, הרי אותו אדם העומד בתפילתו, אם לא יענה עמהם, אע"פ שהוא עומד בינותם, נראה הדבר כאילו אין הוא מקבל עליו את דברי הקהל ואינו מסכים לדברי שבח ה' שאומרים, שהוא קדוש וברוך כבוד ה' ממקומו.

לכן, על מנת למנוע חשש זה, מוטל על העומד בתפילה לעשות כל מה שביכולתו כדי להיות "שותף" עם קדושת הקהל ממקומו, היכן שהוא נמצא. ומכיון שהוא נמצא במקום שהוא לא יכול להפסיק בדיבור, שהרי הוא עומד ומדבר עם המלך ה', לכן עליו להפסיק מתפילתו ולשמוע את דברי הקהל, ובאותה שתיקה ושמיעה הרי הוא "מצטרף" עמהם וכביכול מצטרף ומסכים לדבריהם הנאמרים, ולכל הפחות אינו מראה שאין לו שייכות לדבריהם.

ולא תימא דהפסקה זו יש בה כביכול "חיסרון" בכבודו של המלך שעמו מדבר, שמפסיק דבריו עמו באמצע, כיון שאותה הפסקה לא נועדה אלא לכבודו של המלך שעמו מדבר, כדי להיות כעין שותף עם הציבור במה שממליכים כולם את המלך באותה העת. 

וענין זה שלא יראה האדם כמי שאינו מקבל על עצמו עול מלכות ה' שבתפילה, דבר גדול וחשוב הוא, ולפיכך מצינו שכמה הלכות נתייסדו רק מחשש זה, שלא יראה האדם כמי שאינו מקבל על עצמו את עול השכינה שבתפילה, כגון ישיבה והליכה לפני המתפלל {סי' ק"ב}, המתפלל אחורי בית הכנסת {סי' צ' סעיף סעיף ז'}, אמירת שמע ישראל יחד עם הקהל האומר אע"פ שהתפלל {סי' ס"ה סעיף ב'}, ועוד.

וא"כ אף הכא י"ל, דהעומד בתפילה יש לו כעין "חיוב שמיעה" והשתתפות יחד עם הקהל באמירתם, ואין לו להתעלם מדברי הציבור ועליו לכלול את עצמו עמהם, וכל שאינו כולל עצמו עמהם אפילו בשמיעה, הוי כגנאי וכמי שאינו מקבל עול מלכות שמים יחד עם הציבור. ומשו"ה, אף שהוא עומד בתפילה מוטל עליו "חיוב שמיעה" זה והשתתפותו בשמיעה יחד עם הציבור באמירתם וענייתם קדושה או אמן  יהא שמיה רבא. 

כעת נוכל ליישב את כל הקושיות שהובאו לעיל על דברי רש"י, ולבארן כמין חומר אחת לאחת: א. מה שהקשנו הלא קדושה היא רק חובת ציבור על המתפללים בעשרה ואינה חובת יחיד, וא"כ מה לנו לחייב את העומד בתפילה בה, דכל שהוא עומד באמצע תפילת שמו"ע כיחיד דיינינן ליה. וע"ז התשובה דאה"נ, באמת אין כל כוונה בדברי התוס' לחדש חיוב קדושה על היחיד העומד בתפילתו, וכל מה שבאו ללמדינו זה שאע"פ שבאמת אין לו כל "חובת עניה", מ"מ כיון שהוא עדיין נמצא בתוך ציבור, יש לו איזה חובת השתתפות בשבח ה', ועליו להצטרף לציבור לכל הפחות מה שיכול, בשמיעה ובכוונה.

ב. מה שהקשנו הרי איזה "תקנה" ראה רב יהודאי לתקן לאותו עומד בתפילה, הרי בעומדנו בתפילתו לפני ה' הוא לא נצרך לכל תקנה, דהא עוסק במצוה הוא. וע"ז י"ל דאה"נ דהמתפלל הוא עוסק במצוה בתפילתו לפני בוראו, אלא דמ"מ נתחדש דגם אדם כזה צריך להיות שותף לציבור לכה"פ בשמיעתו, כיון דעי"ז הוא משתתף עם הציבור ומראה כי בכך הוא מקבל עליו עול מלכות ה' בשבח ה' הנאמר ע"י הציבור.

ד. ביאור החילוק בין הלל לשאר שומע כעונה

כעת נוכל גם ליישב את השאלה בה פתחנו, הלא דברי רש"י נאמרו תחילה במי שאינו יודע לקרוא את ההלל, שאם הוא מכוין בשמיעתו לדברי הציבור האומרים את ההלל, יוצא ידי חובה בשמיעתו זאת. והקשנו, כיצד מסתדרים דברים אלו, שנאמרו כתקנה למי שרוצה לצאת ידי חובתו בהלל, להמשך דבריו האמורים לגבי עומד בתפילה, שאין לו כל חובה פרטית באמירת הקדושה.

אמנם אם תעמיק בדבר ראה גם תראה, כי בדברי הגמרא כאן נתחדש גדר חדש בהגדרת דינא ד"שומע כעונה". דעד היום ידענו כי אם אדם רוצה לצאת ידי חובתו בשמיעה, כגון במצוות שהדרך שהאחד מברך או קורא והשאר יוצאים בשמיעתו מדין "ברוב עם הדרת מלך", או במקרה שאדם אינו יכול לברך בעצמו, שאז הוא יוצא ידי חובה בשמיעת הברכה אט הקריאה מאחד המשמיע עבורו ומכוין להוציאו. ובאופן זה נעשים ב' דברים: א. יש אדם המשמיע להוציאו ידי חובה. ב. יש כוונת משמיע להוציאו ידי חובה.

אבל כאן, באדם זה שאינו יודע לקרות, באה הגמרא וחידשה כי הוא יכול לצאת ידי חובה רק משמיעת הקהל בלבד, ונמצא כי אע"פ שאותו שומע מכוין בזה לחובתו האישית בהלל, באופן כזה של שמיעה חסרים לו ב' עניינים משאר אופני יציאת יד"ח בשומע כעונה: א. שאין כאן יחיד המשמיע אלא רבים המשמיעים. ב. אין כאן כוונת משמיע להוציאו יד"ח, כי הציבור עוסקים כולם באמירת ההלל ולא להוציאו יד"ח, וגם לא נזכר בגמ' וברש"י ותוס' הנ"ל שאותו שומע מבקש מהם בפרטות שבאמירתם יכוונו עליו להוציאו יד"ח. ומשמע דבשמיעתו לבד הדבר תלי, ובזה לבד הוא יוצא יד"ח.

ועצם דבר זה צריך תלמוד, מה ראתה הגמרא להוציא דין זה של קריאת ההלל בציבור משאר דיני המצוות ששייך בהם דיני וגדרי שומע כעונה, ששם על מנת לצאת ידי חובה חייבים כוונת משמיע להוציאו יד"ח, ולפיכך מי ששומע בסתם אחד המתפלל לעצמו ללא כוונה להוציאו, אינו יכול לצאת בשמיעה זו לחובתו, ושייך ביה רק דינא דהרהור כדיבור, ואילו כאן נתחדש שיכול השומע את אמירת ההלל מן הקהל לצאת בשמיעה זו לחובתו.

ואין לומר דכיון דכל הקהל מכוונים לשבח את ה', סגי בהכי ויכול השומע להצטרף אליהם בשמיעתו ובכוונתו לשבח את ה' ובזה יוצא הוא יד"ח, כיון דלא מצאנו גדר זה בברכות השבח וההודאה, שעצם כוונת השבח של היחיד או הציבור תסגי לדין שומע כעונה, ולא נצטרך בה כוונת משמיע פרטית ליחיד. דא"כ יתחדש דגם השומע ציבור האומרים בקול ברכות השחר למשל, יהיה יכול להצטרף אליהם בשמיעתו ללא ידיעתם ויצא ידי חובתו, וזה לא מצאנו.   

ולכן נראה דכאן בהלל הגדר שונה משאר הברכות והמצוות, {וכמו שביארתי בספרי ויען יוסף בגדרי שומע כעונה עמ' רמ"א}, דבהלל מבואר שם {בסוכה ל"ח ע"א ואילך} דאין כל אחד קורא לעצמו או כולם קוראים אותו יחד, כמו המנהג כיום, וגם אין אחד קורא וכולם שומעים הכל, כקריאת המגילה, אלא אחד קורא והציבור חוזרין אחריו ראשי פרקים, וכך מצטרפת שמיעתם ברוב חלקי ההלל לאמירתם ראשי פרקים לצאת ידי חובה.

והטעם דכאן לימדונו חז"ל דיוצאים הציבור ידי חובתם בשמיעה ברוב ההלל אע"פ שהם יכולים לאומרו, זהו משום דשייך הכא דינא ד"ברוב עם הדרת מלך", דכיון דכל הענין של קריאת ההלל נתקן כדי להלל ולשבח לה' יתברך על הניסים שהוא עשה ועושה לנו, והויא תפילת שבח מיוחדת. א"כ צורת אמירתה נמי תקנוה שתהא באופן של שבח והודאה מיוחד של שמיעת הרבים ולא שכל אחד יקרא לעצמו. ונמצא כי דווקא ע"י זה שהציבור שומעים ומכוונים לדברי המקרא את ההלל וע"י זה שהם עונין אחריו ראשי פרקים, נחשב הדבר שהם אמרו בפיהם לכל ההלל וכל הקולות עולין בקנה אחד, ואין לך שבח גדול מזה. ומקור דינא דברוב עם הוא בברכות {נ"ג ע"א} "ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך" ע"ש.

והשתא דאתינן להכי, כי בהלל תיקנו חז"ל בדווקא שיציאת הציבור יד"ח בקריאתו תהא ע"י שמיעת רוב ההלל מפי המקרא ובתוספת עניית ראשי פרקים, כי זהו כבודו של המלך והדרתו  שאחד משמיע קולו ולא שומעים בליל של קולות מעורבים, נוכל להבין ג"כ מדוע נתחדש דווקא כאן הדין של "שמע ולא ענה יצא", דיכול מי שאינו בקי להסתפק בשמיעת כל ההלל מפי המקרא והציבור. כלומר, כיון דמעיקרא נתקן שיצאו רוב הקהל בשמיעתו מפי המקרא, א"כ מה לי בקי מה לי אינו בקי, סו"ס כל הקהל שומע את רוב ההלל ומכוין לצאת יד"ח בשמיעה.

אלא דמ"מ עיקר חידושה של הגמ' אינו על חלק שמיעת רוב ההלל, אלא על עניית ראשי הפרקים שאותם היה הציבור עונה, דגם בזה חידשה הגמרא דמי שאינו בקי יוצא יד"ח בשמיעת ראשי הפרקים מן הציבור. ועל חלק זה עיקר בירורינו כאן, כיצד יוצא האינו בקי אם הקהל לא כיון להוציאו בענייה זו.

ולכן י"ל דכאן באינו בקי, חידשו התוס' גדר חדש של "אמירה בשמיעה" השייך בשאר אמירות של שבח, והיינו דכיון דאותו אינו בקי שמע את רוב ההלל מפי המקרא ויצא בו ידי חובתו {ככל הקהל} ורק נשאר לו לענות ראשי פרקים, שאותם אין הוא יודע לענות בעצמו, כאן חידשו דכשהוא עומד בתוך הציבור סגי ליה בשמיעה וכוונה ואי"צ יותר מזה, וכל הקהל יאמרו את הראשי פרקים והוא בשמיעתו ובכוונתו מצטרף עמהם.

ונראה דבשמיעה זו אין אנו צריכים להכנס לגדרי "שומע כעונה" הרגילים, ולדון ששמיעה זו של האינו בקי לוקחת כביכול את מילותיהם של הציבור האומר ראשי פרקים שאותם שומע, ו"הופכות" לו את השמיעה לדיבור ע"י "שומע כעונה", דאה"נ אין אנו צריכים להיכנס לכך. ולכן גם לא יצטרך האינו בקי לבקש מאחד מן הקהל העונה שיכוין עליו להוציאו. דכ"ז שייך רק בדברים שנתקנו שיחיד יאמרם או יברכם, וכגון ברכות השחר שנתקנו לברכן כל יחיד בנפרד. במקרה כזה אם יש מי שאינו בקי, הוא מבקש מאחד המברך שיכוין עליו ויוציאו ידי חובתו.

אבל כאן בעניית הראשי פרקים, אין בהם שום חובת אמירה ליחיד, וכל שייכות אמירתם היא רק במעמד של ציבור. ולכן בזה ביארה הגמרא שכאשר יש קטע שעל כל הציבור לומר, יחיד שאינו בקי ואינו יכול לומר קטע זה בעצמו, אי"צ שיעשה כל טצדקי להחשיב את עצמו כאומר וכמדבר, אלא רק סגי לן בזה שיהא נחשב משתתף עם הציבור בענייתם. וזה קורה כאשר הוא שומע ומכוין לדברי הציבור, שבאותה שמיעה הרי הוא משתתף עמהם, וכדי להיות שותף עמהם סגי בשמיעה לחודא.

והשתא דאתינן להכי נבין היטב את הקשר שעשה רש"י בין הצטרפות שמיעת ראשי הפרקים של האינו בקי, להצטרפות בשמיעה של העומד בתפילה. כיון דדין עניית הציבור בקדושה, שווה לעניית ראשי פרקים, דשניהם הם קטעים שנקבעו לאמירת הציבור כולם יחד. ונמצא שכל יחיד שמשום מה אינו יכול לענות קטע זה עם הציבור, בין אם הוא אינו בקי בין אם הוא נמצא באמצע תפילתו, הרי דבשמיעתו הוא מצטרף עם הקהל להיות נחשב עונה עמהם ולהשתתף עימם.         

ה. דקדוק הלשונות לפי"ז

והשתא נוכל להוסיף עומק בכוונת דברי רש"י הנ"ל לגבי העומדים בתפילה, שכתב עליהם: "והרי הן כעונין" בלשון רבים, וי"ל דאין כוונתו בשימוש בלשון רבים לאותם "מתפללין בציבור" שגם בהם נקט לשון רבים, אלא כוונתו שאותם שומעים מצטרפים בשמיעתם לרבים העונים, ולכן "הרי הם כעונין" ר"ל הופכים להיות חלק מהקהל העונה.

וכן מתבאר לשון השו"ע בזה {או"ח סי' ק"ד ס"ז} שביסס את דבריו על דברי התוס' הנ"ל ופסק: "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר השליח ציבור ויהא כעונה" עכ"ל. דאה"נ אין כוונתו בזה שהשומע מתבטל למברך, אלא דהוא עצמו הופך להיות חלק מהציבור ו"עונה" בעצמו בשמיעה זו.

וכן נראה מלשון ספר הבתים {בית תפילה אות ל"ב} שכתב לגבי הלכתא דידן בזה"ל: "כתב הרב בעל הלכות, יחיד המתפלל והקהל עונין קדיש או קדושה, שותק עד שיענו הקהל" עכ"ל. הרי לך דלא הזכיר בדבריו דהמתפלל שומע ומכוין לצאת יד"ח וכיו"ב, אלא רק "שותק", משמע דעצם השתיקה עם השמיעה והכוונה, מצרפות אותו להיות חלק מהציבור העונה.

ו. הוכחה ליסוד זה מדברי הרמב"ם, בעניית החזן עם הציבור

והנה ברמב"ם {בסדר התפילות} מפורש שהחזן אומר את התיבות "קדוש" ושאר מילות הקדושה יחד עם הקהל העונה, וז"ל: "בעת ששליח ציבור אומר בברכה זו וקרא זה אל זה, כל העם עונין קדוש קדוש קדוש וכו', וכל אלו הדברים שעונין הצבור הוא קורא עמהן" עכ"ל.

ובביאור דברי הרמב"ם, ביאר הגרי"ז סולובייצ'יק {מובא בס' משמר הלוי הנ"ל} כי הלא חובת קדושה היא דווקא בעשרה, ולפיכך אם יהיו עשרה מצומצמים, חייבים כולם לענות קדושה יחד, ואם לא יענה הש"ץ עמהם, הרי הוא פוגם באחדות הקהל המחויבים לענות יחד, ולכן חייב הוא לענות עמהם. והוסיף הרב, דאף אם לא יהיו עשרה מצומצמים, מכל מקום אם לא יענה הש"ץ עמהם יחד את הקדושה אלא יענה את מילות הקדושה אחריהם, נמצא שלא אמרה כדין, שכן קדושה חובת ציבור היא ואינה חובת יחיד, נמצא שאם לא אמרה עם הקהל אלא אמרה ביחידות הפסיד מצווה זו.

כמו"כ בספר בטוב ירושלים {עמ' שס"ה} מביא הגרב"צ יאדלר על הנהגת הגאון האדר"ת וז"ל: "האדר"ת היה מזהיר את שלוחי הצבור להתחיל קדושה עם הצבור יחד, ובקול יאמרו רק מ"לעומתם וכו' ו"בדברי קדשך וכו', דאם לא כן אומרים קדושה ביחידות" עכ"ד.

וכן מצאתי שנחלקו הפוסקים {הביאם הגר"ח פלאג'י בספרו יפה ללב סימן קכ"ה ס"ב}, מה הדין באחד שהקדים וענה קדוש לפני עניית הש"ץ והקהל יחד, שדעת הברכי יוסף בשם הלק"ט שיצא, אך דעת מהר"י מולכו בתושבה כת"י דלא יצא וצריך לחזור. וסיים שם ביפה ללב וז"ל: "אכן הרב בית עובד דף ק"א ע"א חלק בזה וכתב דהעיקר כסברת מהרי"מ, דלא יצא במה שענה קודם שסיים הש"ץ וקרא זה אל זה ואמר, כיון דענייתו היתה אז ביחיד בלתי צירוף עשרה, דהרי הציבור היו מכוונים למה שאומר הש"ץ כדי לענות אחריו קדוש, וא"כ הו"ל קדימת ענייתו של זה כאומר קדוש ביחיד דלא יצא וצריך לחזור ולענות בקול רם עם הציבור" עכ"ל.

הרי מפורש דדברי הגרי"ז הנ"ל כבר נתבארו בפוסקים שקדמוהו, ואף הם פירשו מילתם דכיון דקדושה חובת כל הציבור היא, חובה לענותה כולם יחד, ואין ליחיד לענותה לבדו, וא"כ הדברים אמורים אף לש"ץ הנכלל בתוך העשרה {ולא זכיתי להבין כיצד כתב על דבריו הגר"ח פלאג'י שם: "וש"מ דאין הש"ץ אומר קק"ק עם הציבור יחד", דהיכן נרמז דבר זה בדבריו, הלא אדרבה מדבריו עולה להיפך, וכמ"ש}.    

טעם נוסף לדברי הרמב"ם, מצאתי בשו"ת בית יהודה {לר"י עיאש, ח"ב סי' ג', המובא בהמשך}, שכתב שם כי אמירת הקדושה בציבור היא מעמד שבו העונים דומים למלאכי השרת, ולגבי מלאכי השרת מצאנו שכולם עונים קדושה ביחד, "כולם כאחד עונים באימה", ואם אחד מקדים או מאחר מיד נשרף, וכמו שפרש"י (בישעיה ו, ג). לפיכך גם לגבי עניית הקדושה יש לש"ץ לענות דווקא יחד עם הציבור, כדי שבכך יהיו עונים "כולם כאחד", דומיא דמלאכי השרת.

וכן מובא בשו"ת דברי יוסף {לר"י אירגס, סי' ג'} דגם שליח צבור צריך להקפיד על מה שאמרו חז"ל שצריכים לענות קדושה כולם כאחד, כדוגמת המלאכים. אלא שלא אמרו כן רק בקדוש וברוך שהם עיקר הקדושה, ע"ש, שלכן התיר לש"ץ להאריך רק בתיבות "כבודו מלא עולם" וכו', ששייכות לש"ץ עצמו ולא לתיבות עניית הקדושה, שאותן הוא חייב לענות עם הציבור.

והנה הביאור הלכה ג"כ נטה בהבנתו בהלכה זו כהרב בן איש חי {המובא להלן}, דבעינן שהש"ץ "יוציא את המתפלל יד"ח", ולכן כתב: "ומסתפקנא לענין ש"ץ אם הוא מחויב ג"כ לומר קדוש וברוך בשווה עם הצבור, כי הלא הוא אינו מוציא את עצמו מן הכלל דהא אומר נקדש וכו', ואיך יאמר אח"כ שלא בעשרה? ואין לומר כיון דהש"ץ עומד להוציא רבים ידי חובה חשוב כצבור, זה אינו, דהלא קדושה הצריכו חז"ל לכל אחד מהשומעים לאמר בעצמו קדוש וברוך.

ואפשר כיון דהעומד בתפלה קי"ל בסי' ק"ד ס"ז דישתוק ויכוין למה שאומר ש"ץ כדי לצאת בזה חשוב כעומד להוציא רבים ידי חובה, ויכול לומר אפי' אח"כ. ואם מתחיל הש"ץ או שאר יחיד לומר קדוש קודם שגמרו צבור אמירתם בודאי חשוב כצבור א"ר" עכ"ל הבה"ל.

ותמהו על הבה"ל {בס' עמק ברכה חזרת הש"ץ ס"ב, הגר"ש דבליצקי בספרו זה השלחן ח"ג עמ' ה', ובמשמר הלוי שם} כיצד נעלמו ממנו דברי הרמב"ם המפורשים, בהם מבואר כי על הש"ץ לענות יחד עם הקהל.

ומבואר מדברי הרמב"ם וכל הפוסקים הנ"ל, כי אין שום ענין של "הוצאת ידי חובה" באמירת הקדושה של הש"ץ למתפלל העומד בתפילה, ואין צריך העומד לשמוע לא את הש"ץ ולא אף אחד מהמתפללים, אלא כל אחד בפני עצמו, גם הש"ץ וגם המתפללים, צריכים לענות קדוש קדוש וכו' ולקדש את ה' באמירת הקדושה. והעומד בתפילה גם לו יש "חובת ענייה" פרטית במה שמחשב בליבו ובמחשבתו לענות את תיבות הקדושה, ובכך להצטרף עם הציבור לקדש את ה'.

ז. הוכחה נוספת מדברי הרמב"ם, שאין לו להגביה קולו

אלא שגם אחר דברי הרמב"ם הנ"ל, כי על הש"ץ לומר את תיבות הקדושה יחד עם הציבור, אכתי יכולים לטעון {וכפי שמשמע מכמה אחרונים} כי עדיין אין הוכחה שזו רק "חובת ענייה" בשמיעה, אלא יש כאן איזה שייכות לגדר של "יציאת ידי חובה", שכן אע"פ שמפורש ברמב"ם כי הש"ץ אמור לענות יחד עם הקהל, עדין צריך הוא לענות תיבות  אלה בקול רם, כדי שקולו יגבר על ציבור העונים והוא יהיה יכול להוציא ידי חובה את העומדים בתפילה שאינם יכולים לענות ממש.  

אלא שגם דבר זה, נפרך להדיא מדברי הרמב"ם עצמו {שם בסדר התפילות} שהוסיף וכתב לגבי הטון הרצוי של הש"ץ בעניית הקדושה וזה לשונו: "וכל אלו הדברים שעונין הצבור הוא קורא עמהן, ולא יגביה קולו בעת שהן עונין עמו" ע"כ.

ואפשר שטעמו של הרמב"ם בזה, הוא כמו שנתבאר בקטע הקודם, דבעניית הקדושה צריכים אנו להיות דומים למלאכי השרת, וכמו שבהם נאמר כי הם עונים "כולם כאחד" ואין מקדים או מאחר", כך גם לגבי הטון הרצוי בעניית הקדושה, שצריך הוא להיות טון אחיד, ואין אחד שמגביה קולו משאר הציבור, דאז הוי נמי "כולם כאחד".

הרי לך מפורש שהורה הרמב"ם לש"ץ שאף שהוא עונה עמהן את תיבות הקדושה, אין לו להגביה את קולו יותר מן הציבור, וחייב הוא לענות עמהם באותו טון. וכעת לא שייך לפרש שיש בעניית קדושה זו גדר של "הוצאת ידי חובה" לעומד בתפילה, שהרי הש"ץ במציאות לא יכול להוציאו ידי חובה אם הוא חייב גם לענות את תיבות הקדושה עם הציבור, וגם לענות אותן באותו טון של הציבור {אא"כ יעמוד העומד בתפילה צמוד לחזן ממש, ולא מצינו חיוב כזה}.

ועל כרחך שמבואר מדבריו כיסוד האמור, כי לעומד בתפילה אין שום צורך "לצאת ידי חובה" בשמיעת תיבות הקדושה, שהרי הקדושה אינה חובתו בשעה שהוא עומד ומדבר עם בוראו, ומוכח שכל הצורך שישמע הוא רק כדי שיצטרף עם הציבור בשמיעה.   

ח. ראיות מדברי האחרונים להבנה זו בשמיעת הקדושה

וכעת אציין שאת עצם רעיון הדברים מצאתיו כבר בכמה מאחרוני דורינו, ואלו הם: א. הגר"נ גשטטנר, בספרו נתן פריו עמ"ס סוכה, כתב לדייק כן מדברי רש"י, וזה לשונו שם: "ומלשון אם כיון לבו לשמוע", וכן "וישמעו בכונה", משמע דאין צריך לכוין לצאת ידי מצוה מפי המשמיע, וסגי אם מכוין לבו לשמוע, דעצם השמיעה הוי כעונה" עכ"ל. הרי דהוא הבין בפשטות דרש"י ביאר דהשמיעה מועילה למתפלל להצטרף ולהיות חלק מהציבור העונה.

ב. וכ"כ הגר"מ צ'ציק, במכתבו שהובא בספר משמר הלוי {עמ"ס סוכה עמ' רט"ו, וכ"ה בס' פניני רבינו הגרי"ז עמ' ק"ד} ואלו דבריו: "ועל זאת באתי להרהר חידוש גדול שעולה בלבי, והוא זה דכל האי דינא דצריך כוונה "להוציא", לא נאמר אלא באופן שהשומע זקוק  "לצאת" כלומר חובת קריאה או אמירת ברכות, הלא זו חובה על כל יחיד שצריך שיקרא ויברך, ולכן כשרוצה לצאת ידי חובתו אז צריך המברך להוציאו. משא"כ קדושה שהרי היא במהותה חובת צבור, האומנם שעל כל יחיד להצטרף למקדשין ולענות עמהן, ברם וכו' אין שום חובה מוטלת עליו שיהא זקוק לצאת, ולכן גם אין שום צורך להוציאו כי די בכך שהוא מצורף לאומרים קדוש" עכ"ל, עי"ש שהאריך.

ג. וכ"כ בשו"ת עולת יצחק {רצאבי, ח"א ס"כ} וז"ל: "נלע"ד לפום ריהטא שיש לתרץ דאין זה בגדרי שומע כעונה מדין יציאת ידי חובה, כבשאר עניינים, אלא שתיקתו היא הוראת השתתפות עמהם בשבחו של ה' יתברך" עכ"ל. והרי זה ככל המתבאר כאן.

והשתא דאתינן להכי, שביאור ענין זה הוא רק "חובת שמיעה" והשתתפות עם הקהל האומר, זכינו לביאור הדין למעשה בענין שמיעת המתפלל, דפשוט הוא שאין העומד בתפילה צריך להאזין בזמן הקדושה דווקא לדברי הש"ץ העונה את דברי הקדושה, וכמו כן אין השליח ציבור צריך "לכוין ולהוציא" באמירת הקדושה שאומר את העומדים בתפילה, שהרי אין כאן כלל "חובה" ויציאת ידי חובה של דיני "שומע כעונה" הרגיל השייך בברכה שמחויב בה האדם, אלא רק "חובת שמיעה" של המתפלל והצטרפותו בשמיעה אל הקהל העונה. וא"כ כל שהעומד בתפילה מכוין ושומע, הרי שמיעתו זו נחשבת לו כהשתתפות יחד עם הקהל בענייתם, ואף הוא נחשב כעונה עמהם דברים אלו וכאילו אמרם בעצמו. דאע"פ שלא אמרם ממש, הרי שתיקתו ושמיעתו הועילה לו שבזה סגי להיות כעונה ולהצטרף לציבור.

ט. הערות ע"ד האחרונים שהבינו דהשמיעה לצורך חובתו   

ומכאן יש לתמוה על מה שכתב רבינו יוסף חיים בספרו בן איש חי {שנה א' משפטים אות ה'} דבנידון דידן הבין הרב כי שמיעת המתפלל כאן אתיא מדין יציאת יד"ח בשמיעתו מהש"ץ, ולכן העלה דין חדש שלא מצאנו מקורו, וכתב בזה"ל: "בתפילה אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה וכיוצא, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ, ונחשב כעונה לענין שיצא יד"ח בקדיש וקדושה, ואע"ג דנחשב עונה, אין זה נחשב לו הפסק, ובספרי הק' מקבציאל כתבתי, דאם הוא רחוק מהש"ץ ואינו שומע ממנו הקדיש או הקדושה, אי"צ לשתוק, אלא יתפלל כדרכו" עכ"ל.

וכ"כ בספרו עוד יוסף חי {משפטים אות ו'}, שאחר שדרך בשיטתו זו העלה דין חדש נוסף, וז"ל: "ונראה דכל זה הוא בשומע מן שליח ציבור קבוע, שדרכו להוציא ידי חובת כל הציבור ששומעין קולו בכל דבר שבקדושה, אבל השומע מן חזן שעמד להתפלל בדרך אקראי פעם אחת בלבד, אין לו תועלת מדבר זה, דאין זה מכוין להוציא אחרים, ולא יעלה על ליבו דבר זה" עכ"ל.

ואחר המחילה רבתי, צ"ע דבריו, היכן מצינו דיש "חיוב" והוצאת ידי "חובה" בקדושה ליחיד הנמצא באמצע תפילתו, עד שנחדש בו דין זה שאם אינו שומע לא יכוין. ואף רש"י בסוכה דקדק וכתב "וישמעו בכוונה", ולא כתב "וישמעו מהש"ץ". ואדרבה לפי מש"כ על המתפלל תמיד לכוין בשמיעתו להצטרף אל הקהל בלא קשר לש"ץ אם הוא שומעו, ואם הש"ץ קבוע או עראי.

וכן יש לתמוה על האגרות משה {או"ח ח"ג סי' ד'} שכתב וז"ל: "ובאחד שעומד באמצע התפלה שצריך לשתוק כשאומר הש"צ קדושה, צריך לשמוע כשאומר הש"צ בעצמו, דתרי קלי לא משתמעי ובפרט כשכל הצבור אומרים ביחד, ולכן יש להנהיג שהש"צ יאמר הקדושה בקול רם אחר שיאמרו הצבור בעצמו, כדי שישמעו אלו שעומדים באמצע התפלה. ולשמוע מאחד מהצבור שעומד אצלו ושומע מה שאומר לא יצא אם לא שיודיענו קודם התפלה שיכוין להוציאו כי לרמוז לו בתפלה אסור, אבל מהש"צ יוצא אף שבזמננו אין הש"צ מוציאו מ"מ כיון שנתקן להוציא הוי סתם דעתו לעשות כהתקנה שהוא ממילא כנתכוין להוציא אם יש לאחד צורך לצאת אף שהוא אינו יודע מזה" עכ"ל.

משמע דס"ל דבעינן דהעומד בתפילה צריך לצאת יד"ח בעניית הקדושה הנ"ל, וגם עליו יש לתמוה היכן מצינו חובה זו עליו. ומה שכתב להנהיג שיאמר הש"ץ את מילות הקדושה בקול, הנה כאמור גם זה נגד דברי הרמב"ם כמובא לעיל.

י. האם תיבות הקדושה שייכות לחזרת הש"ץ

וכן יש לתמוה על הגר"י עיאש בספרו שו"ת בית יהודה {ח"ב סי' ג', הובא גם בשו"ת יבי"א ח"ו או"ח סי' ט"ז אות ב'}, שנשאל אודות שליח צבור שכשהוא מגיע לוקרא זה אל זה ואמר, והקהל עונים קדוש וכו', חוזר אח"כ הש"צ לומר קדוש וכו' בניגון ובאריכות, וערער ע"ז ת"ח אחד ואמר שיש איסור במה שאין הש"צ אומר קדוש עם הצבור ביחד, דהא קי"ל קדושה כולם כאחד עונים באימה, לגבי מלאכי השרת, ואם אחד מקדים או מאחר מיד נשרף, וכמו שפרש"י (בישעיה ו, ג). והשיב הגר"י עיאש, דנראה שאין בזה קפידא אלא לגבי הצבור שיזהרו לענות כולם כאחד דוגמת המלאכים, אבל הש"צ, שכוונתו להוציא מי שאינו בקי, שפיר דמי לחזור אותם התיבות בשביל אותם שאינם בקיאים לענות, דלדידהו הוי כעין חזרת התפלה. וכיו"ב בזימון בעשרה שאומר המזמן נברך אלהינו שאכלנו משלו, ועונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וחוזר אח"כ ואומר לבדו ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, הרי שהמזמן לבדו בתוך העשרה נחשב כצבור, וכן לגבי ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ועל כן צריך לומר כמש"כ, עש"ב.

וצ"ע, כיצד אע"פ שבגוף השאלה מצאנו טעם נפלא לדברי הרמב"ם המובאים לעיל, בכל זאת בתשובתו הרמתה נעלמו מעיני קודשו דברי הרמב"ם בסדר התפילות בהם מבואר להדיא שלא כדבריו, אלא אדרבה שאין לש"ץ לענות בנפרד את תיבות הקדושה ולא לחזור אחריהם, ויתירה מזאת, דאף שעונה עמהם לא יגביה קולו.

ומבואר דס"ל להרמב"ם ולשאר הפוסקים המבוארים בפנים, דתיבות הקדושה אינן נכללות בכלל התיבות שעל הש"ץ להשמיע לציבור כלל בחזרת הש"ץ, אלא היא חובת ענייה כללית המחייבת אותו בנפרד, כמו את שאר הציבור השומעים {ולא כדברי הגר"י עיאש, דסבר דהקדושה חלק מחזרת הש"ץ היא}.

והדברים מסתברים, שכן כל עניינה של חזרת הש"ץ היא לחזור על התפילה שכבר התפללו בעצמם, עבור מי שאינם בקיאים, אבל התאספות הציבור לאמירת ה"קדושה", היא חיוב חדש שלא עמדו בו לא הש"ץ ולא המתפללים, והיא מצוה חדשה שמקיימים כעת כולם. ומי שאינו בקי יוכל לשומעה גם ממתפלל אחר שלידו, ולאו דווקא מהשליח ציבור.

וכן השיב הגר"ח קנייבסקי שליט"א על פתגמא דנא {בס' זכרון מרים עמ' קכ"ו}, הכיצד כתב הרמב"ם דבקדושה "הוא קורא עמהן, ולא יגביה קולו", הרי את הקדושה צריך לומר הש"ץ, משמע שהיא חלק מחזרת הש"ץ, ובחזרת הש"ץ קיימא לן שיש לומר את כולה בקול רם ואפילו ברכת מודים כמבואר במשנ"ב {קכ"ד סקמ"א}.

והשיב הגר"ח וז"ל: "אין למדים מן הכללות" עכ"ל. וכוונתו כאמור, דאף שאת סדר הקדושה אומר הש"ץ עם הציבור, אין זה חלק מחזרת הש"ץ שניתקנה עבור השאינם בקיאים, ולכן אין בה חובת "הוצאת ידי חובה" ע"י הש"ץ לא לשאינם בקיאים ולא לעומדים בתפילה, אלא היא חובת ענייה פרטית המוטלת על כל אדם. ולכן על כל אחד, בין הש"ץ ובין הציבור, לקיימה כדין לאומרה יחד ובטון אחיד, דומיא דמלאכי השרת.

י"א. בירור לשון השו"ע

פש גבן לבירורי את לשון מרן השו"ע שכתב: "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר השליח ציבור ויהא כעונה" עכ"ל. ויש להבין, מדוע הוסיף השו"ע ד' תיבות אלה: "למה שאומר השליח ציבור", הרי תיבות אלה לא נזכרו ברש"י ולא בתוס' שהביאו את דברי רב יהודאי גאון {ונראה שתיבות אלה הכריחו כמה מן המפרשים, כגון הבא"ח והביאוה"ל להבין שכאן דיינינן לשמיעת המתפלל מדין יציאת יד"ח בשומע כעונה מהש"ץ}.  

שהרי לפי הענין כבר נתבאר שאי"צ כאן כל שמיעה ויציאה יד"ח דהא קדושה חובת ציבור היא, וא"כ כל ששומע המתפלל ושותק ומכוין סגי בהכי להצטרף לקהל העונים, ומדוע הדגיש מרן השו"ע דבעינן שהמתפלל יכוין למה שאומר הש"ץ?

ומקור דברי השו"ע הוא לשון הטור שכתב: "וכתב רבינו חננאל שישתוק ויכוין למה שאומר השליח ציבור ויהא כעונה" עכ"ל. ולא מצאתי במפרשי השו"ע שעמדו בזה.

ולענ"ד כוונת השו"ע היא פשוטה במה שהזכיר את הש"ץ, דכוונתו היא דהמתפלל לא ימשיך בתפילתו אלא יקשיב לדברי הש"ץ שפותח ואומר: "נקדישך ונעריצך" וכו, ואחר שסיים הש"ץ את דבריו יענה המתפלל עם כל הקהל, כמובן בשמיעתו ושתיקתו את תיבות הענייה "קדוש" וכו', ובזה נאמר עליו "ויהא כעונה".

וזה מדוקדק מהלשון "למה שאומר הש"ץ", הן תיבות הקדושה שבהם פותח ואומר להקדושה, ולא כתב מרן ור' חננאל: "למה שעונה הש"ץ", הן תיבות ה"קדוש" שאומרם לחיובו. ובזה לא קשיא מלשון השו"ע על כל מהלך הדברים האמורים.

ונראה שבמילות אלו נתחדש עוד, דכיון דבעינן דהמתפלל יקשיב וישמע לכל דברי הקדושה מתחילתם, היינו מעת שמתחיל החזן לומר "נקדישך", כבר אז יקשיב הוא וישמע לדבריו, ולא ימשיך בתפילתו ויפסיק רק לתיבות "קדוש". והטעם הוא, דכיון דבשמיעתו ושתיקתו הרי הוא נחשב להיות מצטרף עם הציבור, עליו להיות שותף עמהם כבר מתחילת הקדושה, כדי שידע על מה הוא "עונה" בכוונתו ושתיקתו זו.

ואם לא נפרש כן הרי אנו מצויים בדוחק גדול לפי המציאות {וכמו שהתחבט בזה הרב זה השלחן שם}, דמצד אחד הרי החזן חייב לענות קדושה יחד עם הקהל, לא לפני ולא אחרי, וכמו כן ציוהו הרמב"ם שלא יגביה קולו יותר מהקהל, וא"כ אם נחייב את השומע להיות שומע את דברי הקדושה דווקא מדברי הש"ץ, הדברים לא יתכנו במציאות אלא א"כ הוא עומד צמוד אליו ממש, דאל"כ הרי הוא לא ישמענו מחמת הקהל העונה, ולא יעלה על הדעת לומר הלכה במקרה דחוק כזה.    

מה גם שכאמור אין כל צורך להצריכו זאת, שהרי אין לאותו מתפלל יחיד כל חובת קדושה בעודו עומד בתפילתו, ואין לו צורך לשמוע לא את החזן ולא אף אחד מהקהל, אלא רק חובת שמיעה וכוונה והצטרפות עם דברי הקהל בענייתם. ולפי דברינו אכן כל דברי הרמב"ם והשו"ע מכוונים ומדוייקים לדרך אחת.

ויש להוסיף עוד טעם בזה, כי הנה דעת השו"ע {סי' קכ"ה ס"א} כי אין על היחיד לומר את מילות הקדושה "נקדישך ונעריצך", וזה שלא כדעת האר"י {שער הכוונות ל"ט ע"א} הסובר כי אף על היחיד לומר תיבות אלו, והיא מחלוקת גדולה בקמאי ובתראי ואכ"מ. ומ"מ תיבות אלו של "למה שאומר הש"ץ" תואמות לשיטתו כי את תיבות תחילת הקדושה אומר רק הש"ץ ולא היחיד, וממילא מי שעומד בתפילה וצריך לכוין ולשמוע תיבות אלו, הוא ישמע אותן רק מהש"ץ ולא מהקהל.

ועדיין צריך ביאור לפי שיטה זו, מה הטעם שיש להעומד בתפילה להקשיב אף לתחילת מילות הקדושה של הש"ץ, כיון שהרי כבר נתבאר כי להעומד בתפילה יש לו רק "חובת שמיעה" וענייה עם הציבור, ואין לו כל שייכות להש"ץ ולדבריו, וא"כ מדוע עליו לשמוע את מילות ה"נקדישך" שמתחיל?

ולכן נראה להוסיף ביאור לשיטה זו, כי אכן אע"פ שאין קשר בין העומד בתפילה לבין הש"ץ מצד ענין היציאת ידי חובה, מכל מקום כיון שאותו עומד בתפילה עוסק כעת לדבר עם השי"ת מילה במילה, ומצד שני נתחדש כאן שיש לו חיוב שמיעה והשתתפות עם הציבור בעניית תיבות הקדושה, ונמצא שהקדושה ושמיעתה "נכנסת" לו באמצע תפילתו, לכן סברי השו"ע ואותם ראשונים, כי כדי שלא יתבלבל המתפלל בתפילתו בקדושה הנכנסת לו בתוך דבריו, עליו להקשיב אף לתחילת דברי הקדושה שאומר הש"ץ, ומרגע זה כבר יפסיק פיו מלדבר דברי תפילתו, ויהיו כל רעיונותיו מכוונים לדברי הש"ץ המקדש את ה', וכך ידע בדיוק מה עליו "לענות" באותה שמיעה וכוונה. ולכן כתב השו"ע שיכוין המתפלל "למה שאומר השליח ציבור".       

י"ב. בבירור דעת הרמב"ם בהלכות תפילה

וראיתי לכמה מחברים שכתבו {שירת מרים עמ' תקס"א, אור ההלכה אבא שאול ח"ב עמ' רס"ב, קובץ דרכי הוראה ח"ד עמ' ט"ו} לתת טעם בדברי הרמב"ם הנ"ל, שהטעם שהצריך הרמב"ם שהש"ץ יאמר הקדושה יחד עם הקהל, וכן הטעם שהצריך הרמב"ם שלא יגביה החזן את קולו בקדושה יותר מן הקהל, הוא לפי דסבירא ליה באמת כדעת אותם ראשונים {ר"י ור"ת} המובאים בתוס', דסבירא להו שהעומד בתפילה לא יפסיק אפילו בשתיקה לדברי הש"ץ, דאם מפסיק ושומע הוי הפסק בתפילתו. ולכך, כיון שלא היתה לרמב"ם מציאות של עומדים בתפילה שצריך להוציאם יד"ח, לכן פסק דעל הש"ץ לענות עם הקהל ובאותו קול, אך לדעת השו"ע, דס"ל דעל המתפלל לשמוע לדברי הש"ץ, שפיר לא יהא סבירא ליה לדברי הרמב"ם הללו.

וראייה מדברי הרמב"ם שפסק בפ"י מהל' תפילה הט"ז: "הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל, ואם לאו ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה ועונה קדושה עם הציבור ומתפלל שאר תפלה לעצמו, ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור והגיע שליח ציבור לקדושה לא יפסיק ולא יענה קדושה עמהן" עכ"ל. ומדכתב "לא יפסיק ולא יענה", משמע דר"ל דלא יפסיק אפילו בשתיקה ושמיעה, וכדעת ר"ת הנ"ל.

ובמחילה לענ"ד דברים אלו דחויים ורחוקים מן האמת, והם בבחינת דוחק על דוחק. הדוחק הראשון הוא החידוש הגדול של האחרונים שיחיד העומד בתפילתו צריך "לצאת ידי חובה" בקדושה מהש"ץ, על אף שקדושה היא חובת ציבור. וזה גרם את הדוחק השני בביאור זה, שיוצר וממציא פלוגתא בין השו"ע לרמב"ם, דבר שלא היה מעולם.

כי דברי הרמב"ם כלל לא דיברו על המקרה של עומד בתפילה, אלא הדברים נסובים על המתפלל עם הש"ץ, האם יכול או חייב לענות למה ששומע ממנו, וע"ז קאמר דלא יפסיק ולא יענה, וכפל התיבות הוא טעם ההלכה, דאם יענה הרי הוא מפסיק באמצע תפילתו והדבר אסור. אך על שמיעה בשתיקה לא איירי הרמב"ם.

ואדרבה, אם היה מקום לדיוק בדברי הרמב"ם ניתן לומר איפכא, דמזה שהדגיש הרמב"ם וכתב: "לא יפסיק ולא יענה" משמע דגדר "הפסק" הוא רק אם הוא עונה בפועל, אך אם שומע ושותק אין זה בגדר הפסק ואפילו הוא באמצע תפילתו, ושלא כדברי ר"ת הנ"ל.    

וראיה גדולה לזה, מדברי הכסף משנה המפרש את דברי הרמב"ם שם, והוא בעצמו הביא וציין את מחלוקת הראשונים הנ"ל, וזה לשונו: "ונחלקו הפוסקים אם היה עומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה אם שותק ויכוין לבו די"א דשרי למיעבד ולא הוי הפסק וי"א דכיון דשומע כעונה הוי הפסק וכתב ה"ר יונה שאין לו כח להכריע ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוספות כתבו דנהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג עכ"ל" עכ"ד. ואם איתא שהרמב"ם גילה דעתו בהלכה זו, לא מישתמיט לרבינו הכס"מ לציין זאת על אתר. אלא ודאי שדברי הרמב"ם אזלי כפשטם, וכמשנ"ת.

ולפיכך זה הטעם וזו הסיבה שגם הבית יוסף, כאשר הביא נידון זה בסימן קכ"ד, והכריע דשומע ושותק, לא ציין מאומה מדברי הרמב"ם בזה, וכ"ש דלא אישתמיט למרן השו"ע לפסוק נגד שיטת הרמב"ם מבלי להזכיר זאת בב"י כפי שידועה דרכו, כי אכן באמת לא גילה רבינו הרמב"ם דעתו בהדיא בדין זה, האם ישמע וישתוק או ימשיך בתפילתו.

נמצא א"כ שגם לאחר שפסקינן את מרן השו"ע דהעומד בתפילה שומע ושותק בעניית הקדושה, עדיין דברי הרמב"ם בסדר התפילות קיימים ויציבים ועלינו לקיימם. ואין דרך לקיים את כל הדינים הנ"ל אלא א"כ ניצמד להסבר המוכרח בהלכה זו, כי אכן אין כאן כל "יציאת ידי חובה" של העומד בתפילה, אלא זו רק "חובת ענייה" שלו בהצטרפותו בשמיעה לדברי הקהל, וכמבואר. 

י"ג. ישוב שיטת הראשונים בגדרי שומע כעונה

ומתוך הדברים עלה רווח נוסף. כי ידועה המחלוקת בגדרי שומע כעונה אם השומע נחשב מדבר ממש או רק שמתבטל לדברי העונה {וכמו שהארכנו בה בכל ספרינו ויען יוסף בגדרי שומע כעונה}.

ולפי הצד שהשומע נחשב מדבר ממש, נקטו האחרונים שזה הטעם שסברי אותם ראשונים בתוס' הנ"ל מקור דין זה, כי אין לו להפסיק ולשמוע את הקדושה באמצע תפילתו, כי שמיעתו הויא הפסק באמצע תפילתו. וטעם הפסק זה, הוא משום ששמיעתו נחשבת כמדבר ממש. וא"כ יקשה, מה יענו אותם ראשונים על ביאור זה, כיצד לא יחששו להפסק.

והביאור המקובל הוא, כי אותם ראשונים סברי דהגדר בשומע כעונה הוא, שאין השומע נחשב כמדבר ממש ואז נכנס לדין הפסק, אלא שמתבטל הוא למשמיע, וכיון שמתבטל אליו אינו נחשב מדבר בעצמו וליכא הפסק.

אמנם לאחר ביאור הדין לעומקו, יוצא דהקושיא אינה מתחילה לפי שיטתם. כיון דאפשר דגם אינהו סברי דשומע כעונה נחשב מדבר ממש. והטעם שכאן חייבוהו אותם ראשונים להקשיב למילות הקדושה, אינו משום דינא דשומע כעונה כלל, שכן כל דין זה נאמר כאמור רק כאשר יש שומע ומשמיע וחיוב ברכה או תפילה, והמשמיע מכוין להוציא את השומע ידי חובתו.

אך כאן לא מתחיל דין שומע ומשמיע, כיון דהעומד בתפילה אינו צריך להש"ץ ולא למשמיע, דאין מוטל עליו חיוב פרטי בקדושה, דהא עומד בתפילה הוא. וכל שמיעתו היא רק בסוג צירוף והתכללות עם הציבור בשמיעה. לפיכך ביארו הראשונים שראוי לו לשמוע ולהתכלל עם הציבור, בעוד שאותה שמיעה חשש הפסק כלל, לכל הדעות.    

העולה מן האמור:

א. שליח ציבור המתחיל לומר קדושה, צריך להקפיד לומר את תיבות הקדושה יחד עם הציבור, לא יקדים ולא יאחר.

ב. כמו כן, עליו לענות את תיבות הקדושה באותו טון שהציבור עונה, ולא יגביה את קולו יותר מהם.

וב' טעמים בדבר: א. כי הקדושה חובתה בעשרה, דווקא כאשר העשרה עונים יחד, ואם הוא לא יענה עמהם נמצא שהוא מבטל את צירוף העשרה ומבטל מהם החיוב. וגם כשיש יותר מעשרה נמצא שהוא לא ענה הקדושה עם הציבור אלא ביחיד, וליחיד אין חיוב. ב. על מעמד הקדושה להיות כמו שעושים מלאכי השרת, באופן אחיד של "כולם כאחד", שאין אחד מקדים ואחד מאחר, וכולם באותו טון.

ג. מי שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה, פטור מכל חובה שהיא, ולכן אין הש"ץ צריך לדאוג להוציאו ידי חובה באותה קדושה {אא"כ יודע הוא שנמצא בציבור מי שאינו בקי}, כיון שכעת מוטלת על העומד בתפילה חובת תפילתו ודיבורו עם בוראו, ולא אף חובה אחרת.

ד. מיהו, מי שעומד באמצע תפילתו וראה שהגיעו הציבור לקדושה, עליו להפסיק מעצמו את תפילתו ולהקשיב לדברי הש"ץ, ולהשתתף עם הציבור העונים במחשבה בלבד, ובכך הוא חשוב להצטרף עמהם לקדש את ה', אע"פ שהוא באמצע תפילתו. ובסיום הקדושה ימשיך ממקום שפסק לשמוע.

ה. מדברי השו"ע נראה, כי אותו עומד בתפילה לא ימתין להקשיב רק מתיבות "קדוש קדוש" שאומר הש"ץ, אלא כבר מהתיבות שלפני כן, שאומרם הש"ץ לבדו, כגון "נקדישך" וכו'.  והנלענ"ד כתבתי.

הערה: מחמת האריכות, לא סיפק בידי להאריך בשיטת מהרי"ץ ובדבריו ובהלכה זו, ועוד חזון למועד.


קו המאורות – מרכז התוכן וההלכה ליהדות תימן | חייגו בכל עת: 8416* | 03-30-8888-5 | מס' ישיר מארה"ב – 151-8613-0185 | ניתן לשלוח שאלות לרבני בית ההוראה גם דרך האתר או באמצעות המייל: sm088302222@gmail.com

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!