בס"ד
כשרות השופרות בימינו
מאמר מקיף מאת הגאון רבי יוסף צברי שליט"א
רב ומו"ץ באלעד ומרבני בית ההוראה המאורות
השופר המקובל המצוי כיום, עובר כמה תהליכי עיבוד והתאמה כדי להתאימו לתקיעה. במאמר זה נעמוד על תהליכי העיבוד המקובלים, ונראה האם בתהליכים אלו נופל איזה פגם כלשהו המחסיר מכשרותו ההלכתית של השופר, והאם יש מקום להדר לתקוע בשופר שלא עבר כמעט תהליך עיבוד.
המציאות מוכיחה כי במקרים רבים התקיעה בשופר שאינו מעובד קשה מאוד, הן לתוקע שאינו מצליח להוציא קול בשופר כזה כראוי, והן לשומעים שאינם מצליחים לקיים את מצות התורה בשמיעת קול השופר בזמן ובאורך המחייב והרצוי. לפיכך חשוב מאוד לברר האם ישנה עדיפות לשופר כזה, על פני שופר רגילים בהם שמיעת הקול יוצאת בצורה צלולה וברורה לשומעים.
תהליך העיבוד בקצרה
השופר מופרד מראשו של האיל עם שחיטתו. השופר חלול ברובו, אך עדין מלא מרקמות של עור ובשר. לפיכך מתחילה עובר השופר ניקיון יסודי, המסיר את רקמות העור והבשר הנמצאות בתוך השופר.
השופר המתקבל אח"כ הוא כבד, מאחר ועדין לא עבר תהליך "שיוף". הוא ניכר במראה החיצוני שלו, כאשר השכבה החיצונית שלו בולטת בצורתה המקורית כאשר היא בראשו של האיל. יש המוכרים שופר בשלב הזה, לאחר קדיחה והתאמה במקום הפה.
רוב השופרות המצויים כיום ממשיכים את התהליך, המורכב מב' שלבים: א. תחילה מעבירים את השופר במכונה שיוף מיוחדת, המקלפת בעדינות את שכבותיו העבות של השופר. לאחר השיוף השתנו בשופר ב' דברים: א. השופר נהיה קל יותר לאחיזה, מאחר הורידו ממנו חלק משכבותיו. ב. מבחוץ השופר מקבל מרקם חלק, מחמת השיוף.
כמו כן, בעלי המלאכה עושים לשופר "ישור" מסויים במקום הפה. השופר במקורו הוא מסולסל מאוד, ולכן אם קודחים בו במקום הפה במקדחה, יכולים בקלות לפגום אותו. מסיבה זו מחממים את השופר, ולאחר שהוא חם שמים אותו במכונת מלחציים ש"לוחצת" את החלק המסולסל שבכיון הפה, והופכת אותו ליותר ישר. לאחר מכן הקדיחה והכנת החור לפה הופכת קלה יותר.
אין ספק שפעולות אלה, משנות במידה ניכרת את קולו של השופר. קולו של השופר היותר מקורי הוא עבה כקול בס, ואילו השופר לאחר עיבודו קולו פחות עבה, אך חזק יותר. אמנם במציאות שופר לא מעובד קשה יותר לתקיעה, ולפעמים צריך מאמץ גדול להפיק ממנו קול כראוי, ואילו השופר המצוי קל יותר לתקיעה, וקולו נשמע בחוצות.
במאמר זה נעמוד לברר, האם בפעולות המצויות כיום בעיבוד השופר, גורמים לאיזה פגם או חשש כשרותי בהידורו ההלכתי של השופר. כדרכי בקודש לא אתייחס אלא לטענות הנשמעות בלבד ואדון בהם, ולא למשמיעיהם.
ראיות כי תיקון השופר קיים מאז ומעולם
תחילה נוכיח כי מאז ומעולם דאגו בעלי המלאכה לתקן את השופר כראוי כדי שיהיה ראוי לתקיעה, כמפורש במשנה {ר"ה ל"ב ע"ב} שהיו חותכים את השופר לתקנו, ולכן גזרו חז"ל שאם אירע ביו"ט של ר"ה שהשופר אינו מתוקן וצריך חיתוך, לכן אמרו שם: "ואין חותכין אותו, בין בדבר שהוא משום שבות, בין בדבר שהוא משום לא תעשה" ע"כ.
חיתוך זה נעשה לאחר שהורידו את השופר מראש הבהמה, ונעשה על ידי כלים מיוחדים לחיתוך שופר. דבר זה נלמד מדברי הגמרא המחלקת שם בין סכין למגל, וכפירוש רש"י {שם ל"ג ע"א ד"ה ואין} שכתב: "ואין חותכין אותו – אם בא לתקנו, לא בדבר שהוא משום שבות – כלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות, כגון מגלא וכו', דתיקון כלאחר יד הוא, ואין בו אלא משום שבות. סכינא – דדרכו בכך, והוי מלאכה גמורה" עכ"ל.
וכן מצינו לשונות אלו בעוד ראשונים, כדברי המאירי {בית הבחירה לר"ה ל"ב ע"ב} שכתב: "ואין חותכין אותו אם אין מלאכתו נגמרת לא בדבר שהוא משום שבות כגון סכין" עכ"ל. וכן כתב המאירי בספרו חיבור התשובה {משיב נפש מאמר ב פ"ד}: "והסכין נאסר בלאו גמור מפני שדרכו לחתוך בו את השופר" עכ"ל, וכ"כ במחזור ויטרי {סי' שי"ז}: "ואין חותכין אותו וכו' פי' אין חותכין אותו אם בא לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כלי שאין לחתוך בו שופרות" עכ"ל. הרי שהיו עוד בזמן התנאים סכינים וכלים מיוחדים שנועדו לחתוך ולתקן עימם את השופרות כדי שיהיו ראויים לתקיעה.
בספר הערות עמ"ס ר"ה {להגרי"ש אלישיב, ל"ג ע"א} הוכיח כי דברי המשנה נאמרו רק לאחר שהוציאו את הקרן מהאיל, שלכן נקטו שבכלים מסוימים יהא רק איסור שבות, אך אם היה מדובר על חיתוך מראש האיל היה הדבר אסור מן התורה לכו"ע, וז"ל: "ופשוט דלחתכו מהבע"ח בחייו דודאי אסור הוא משום דעושה חבורה וגוזז" ע"כ. הרי פשוט שלא היה צד של ספק להשאיר את השופר "טבעי" ומקורי כביכול בכדי לא לפגום במקוריותו בעודו על ראש האיל, אלא היו מתקנים את השופר בחיתוך ובסכין כדי שיהא ראוי לתקיעה.
וכן מבואר בגמרא ר"ה {כ"ז ע"ב}: "תנו רבנן: ארוך וקצרו – כשר", וכן פסק השו"ע {תקפ"ו סי"ג} שאם חתך וקיצר את השופר, אע"פ שבכך פגם ושינה את מקוריותו, כשר, כל שנשאר בו שיעור תקיעה. וביאר העטרת צבי הטעם, וז"ל: "ולא אמרינן שיהא פסול מצד הטעם שדרך העברתו בעינן, משום דמשמעות העברתו אינו אלא צמיחתו, הילכך כי הפכו כחלוק או כשקצר את הרחב והרחיב את הקצר ששינה בזה דרך צמיחתו פסולין, אבל כשגררו והעמידו על גלדו או כשקצר ארכו שלא שינה בזה דרך צמיחתו, אעפ"י ששינה אותו מברייתו אין בכך כלום, דאצמיחתו קפיד רחמנא ולא אברייתו" עכ"ל. הרי דביאר להדיא כי כל קפידת התורה הוא שישאר השופר בצורתו המקורית, הקצר שישאר קצר והרחב רחב, ואין לנו לחדש ולהוסיף פסולים שלא קיימים, בכל מיני פעולות אע"פ שהם משנות את צורתו המקורית של השופר. וביאר המשנ"ב {סקי"ג, בשם הכס"מ} דדין זה נאמר "אפילו אם נשתנה קולו ע"י זה" ע"כ.
הצורך לגרד את השופר
ועוד מובא בגמ' בר"ה { כ"ז ע"ב} "תנו רבנן: ארוך וקצרו – כשר, גרדו והעמידו על גלדו – כשר" ע"כ. ובהמשך הוסיפו שם לגבי הגירוד: "גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ – כשר. גרדו והעמידו על גלדו – כשר" ע"כ. והטעם פירשו כל הראשונים והפוסקים, ד"אף על פי שאינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו ממש מכל מקום כיון שהוא כדרך צמיחתו בראש האיל נקרא כדרך העברתו ולא מיעטו אלא אם הפכו ששינה אותו מדרך צמיחתו בראש האיל" {מלשון שו"ע הרב סי' תקפ"ו סי"ד}, והוסיף בערוך השלחן {סי' תקפ"ו}: "דאין שיעור לעוביו של שופר וכיון שלא שינה אותו כשר" עכ"ל. וכתב הפרי חדש: "ואפילו נשתנה קולו מכמות שהיה, כיון שאין השינוי בא מחמת דבר אחר אלא מצד עצמו של שופר כל הקולות כשרין" עכ"ל.
והטעם והצורך לגירוד זה הנעשה בשופר, כתב בספר עלי תמר על הירושלמי {פ"ג דר"ה}: "גרדו בין מבפנים ובין מבחוץ כשר, וכל אלו התיקונים לא היו חתיכה וגרידות סתם, אלא היו נחוצים לתיקון התקיעה שתהא צלולה וחזקה כפי טיב הקרן והמלאכה" עכ"ל.
הרי לך כי מאז ומעולם נהגו בכל תפוצות בית ישראל לחתוך את השופר ולקצרו בסכינים וכלים המיוחדים לכך, וכן לשייף ולגרד את השופר כפי הצורך ללא כל חשש ופקפוק, ולא חששו לשמור על מקוריותו של השופר, כיון שכל מלאכות ופעולות אלה נצרכות לתיקון התקיעה, כדי שיצא קול צלול מהשופר בקלות, וישמעו הרבים את התקיעה.
האופנים הפוסלים שופר
בדברי הגמרא והפוסקים, נתבארו כמה אופנים בהם עיבוד השופר יכול לפסול אותו, ונבארם בקצרה:
א. הפכו ותקע בו – אם אדם חימם את השופר, עד שהשופר היה רך כל כך, שהוא היה יכול "להפוך" את השופר כמו שהופכים בגד, דהיינו את הצד החיצוני לקפל ולהכניס פנימה, ולמשוך שוב את הצד הפנימי עד שתצא צורת שופר.
מקור הדברים הוא בגמ' {ר"ה כ"ז ע"ב} מובא: "הפכו ותקע בו – לא יצא", ואע"פ שאמרו שם: "אמר רב פפא: לא תימא דהפכיה ככתונא", וכן הביא הרא"ש שיש מכשירין בכה"ג, מכל מקום דעת רוב הראשונים שמעשה זה פוסל את השופר. והטעם לכך מפורש בירושלמי {פ"ג ה"ז}: "זה ביטל חללו", דהיינו כיון שבמעשה הפיכה זה מבטל ההופך את חללו הטבעי של השופר, בזה שהופך את החלק הפנימי לחיצוני ואת החיצוני לפנימי. וכן פסק השו"ע {תקפ"ו סי"ב}: "הפכו ותקע בו, לא יצא, בין הפכו כדרך שהופכים החלוק שהחזיר פנימי לחיצון" ע"כ.
ב. הרחיב הקצר וקיצר הרחב – אופן נוסף הפוסל שופר, הוא אם ע"י חימום האדם צמצם את החלק הרחב של השופר עד שהפכו צר וראוי לתקיעה, ומצד השני חימם ומתח את החלק הצר עד שיהא רחב כהחלק שיוצא משם קול השופר.
מקור הדברים הוא ג"כ מהגמ' בר"ה שם, שזה הפירוש של "הפכו" למסקנת הגמ', וכדאיתא התם: "הפכו ותקע בו – לא יצא. אמר רב פפא: לא תימא דהפכיה ככתונא, אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב. מאי טעמא – כדרב מתנה, דאמר רב מתנה: והעברת – דרך העברתו בעינן" ע"כ. ביאור הדברים, כי תקיעת השופר צריכה להתבצע באופן שבה נוצר השופר מטבעו בקרן האיל, שהחלק הצר מתאים לתקיעת הפה והחלק הרחב להוצאת הקול, ואין להפוך ביניהם. וכן פסק השו"ע שם: "הפכו ותקע בו, לא יצא וכו', בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב" ע"כ.
ג. שינה צד אחד – מהר"ם בן חביב בספרו יום תרועה עמ"ס ר"ה {שם ד"ה הפכו}, דן במקרה שהרחיב את הצד הקצר לחוד, ונמצא השופר רחב מב' צדדיו {והצליח לתקוע דרך החלק הרחב}, או במקרה שקיצר את הצד הארוך {ויצא הקול דרך המקום הצר שהיה רחב מקודם}, והעלה לפסול גם באופן זה, מכיון שגם פעולה זו מוציאה את השופר מצורתו הטבעית, לכה"פ לחצאין, שתחת שהיה בו חלק צר וחלק ארוך, נשארו ב' הב' חלקים צרים או ב' חלקים רחבים.
וזה לשונו: "יש לחקור אם הרחיב את הקצר לחוד או קיצ' את הרחב לחוד אם מפסיל או לא ומכח הטעם שאמרו משום דדרך העברתו בעינן מפסיל משום דהאיל מעביר הקרן מצד א' קצר ומצד א' רחב וזה ששינה צד אחד מהם לבד לא הוי דרך העברתו" עכ"ל.
לפי דבריו הקשה מהר"ם, א"כ מדוע נקטה הגמרא שרק אם "הפכו" דהיינו אם שינה את ב' צדדי השופר נפסל השופר, הלא אף אם צמצם או הרחיב צד אחד כבר נפסל השופר? ויישב מהר"ם, דאה"נ אף שידעה הגמ' דאם שינה צד אחד בשופר נמי פסול, מ"מ נקטה היא את דבריה באופן שהפך את השופר מב' צדדיו, כיון שבאופן זה ישנו חידוש, דבמקרה של שינה צד אחד בשופר, הכל רואים את השינוי שנוצר בשופר. אמנם בהפך את צדדיו, אע"פ שבמעשה שינוי זה בסופו של דבר לא נראה לכל השינוי בשופר, דהרי נשאר בו גם צד רחב וגם צד צר, אפילו הכי מעשה זה פוסל את השופר כיון ששינה אותו מטבעו.
כדברי היום תרועה כתבו גם המטה אפרים {תקפ"ו ס"כ}, הפרי חדש {סקי"ב}, השו"ע הרב {סי"ב}, השדי חמד {מערכת ר"ה סי' ב' אות ל"ד}, והכף החיים {אות ק"ד}. אמנם המנחת יצחק {ח"ח סי' נ"ד} כתב, דמזה שהמשנה ברורה לא הביא דברי היום תרועה, משמע דלא סבירא ליה כמותו להלכה.
כל אופנים אלה הפוסלים שופר שנתבארו כאן, השייכים לעיבוד ותיקון השופר {ולא הבאתי את ענין ניקב ונסדק או ציפהו זהב וכדו' שאינו שייך לענין}, אינם שייכים כלל בעיבוד השופרות של ימינו, כפי שמבואר בתחילת המאמר.
שופר כפוף שעשאו פשוט
מתוך בירור דינים אלה, נצא לדון בדבר חדש, מה יהא הדין שופר רגיל וכפוף, שע"י חימום מתח אותו המעבד והפכו לשופר ישר, האם שינוי צורה זה פוסל את השופר. משום שהוא אינו "כדרך העברתו" ואינו בצורתו הטבעית לגמרי המכופפת.
ובפשטות יש לומר, כי כיון שכבר היה ידוע לחכמי ישראל מאז ומקדם כי השופר צריך פעולות עיבוד כדי לתקנו, ופעולות אלו משנות את צורתו הטבעית של השופר היוצא מראש האיל, א"כ כל פעולה שאינה נמנית במפורש בגמרא ובשו"ע בין הפעולות הפוסלות את השופר ומשנות אותו מברייתו, אין לנו לחדש ולפוסלה.
אלא שזאת נוסיף, כי אף מתוך דברי הפוסקים עולה שנקטו שפעולה זו אינה פוסלת את השופר, גם אם היא מיישרת את השופר לגמרי.
וכן פשיטא ליה לפמ"ג {תקפ"ו א"א סק"א}, שדן לגבי העדפה של שופר איל על פני שופר מינים אחרים, ובתוך דבריו התייחס ישירות למעשה זה של יישור השופר, ומשמע שפעולה זו אינה פוסלת את השופר, שכתב: "ואם יש לו של איל ועשאו פשוט, ושאר מינים והם כפופים, הי מינייהו עדיף, ומרא"ש בראש השנה [פ"ג סימן א] הובא בט"ז [ס"ק] א' משמע דכפוף יותר מצוה, לכתחלה בעינן כפוף, ודיעבד פשוט יוצא, ושל איל רק מצוה ממובחר" עכ"ל. הרי שלא דן אלא לגבי העדפת המין האחר הכפוף על פני האיל הישר. ואם היה פשוט ששופר כפוף שיישרו פסול שאינו כצורתו הטבעית, לא היה מתחיל לדון המט"א על העדפתו על פני שופר אחר. וכן כתב במשבצות זהב שם {סק"א} ז"ל: "עיין מ"א סק"א דכפוף לכתחלה בעינן דוקא כפוף, הא של איל רק מצוה ממובחר, וא"כ שאר מינין כפוף ואיל פשוט, אם אירע כן, או כפוף שעשאם פשוט, יותר מצוה וצריך שאר מינין" עכ"ל.
וכן מבואר מדברי המטה אפרים {תקפ"ו ס"ב} שהעתיקו להלכה בזה"ל: "אם היה שופר של איל פשוט, או שהיה כפוף ועשאו פשוט, ושופר של שאר מינין כפוף, יש לו לתקוע בכפוף, לפי ששל איל אינו רק מצוה מן המובחר, אבל כפוף הוא מצוה לכתחילה" עכ"ל.
וכן מבואר מדברי הערוך לנר {ר"ה כ"ו ע"ב ד"ה בתוס' ד"ה של יעל} שג"כ התייחס למעשה זה, וכתב לבאר מדוע בגמרא נצרכו ב' טעמים לשופר של איל כפוף, וביאר דבעינן לב' הטעמים, טעם דבעינן שופר ממין איל הוא להזכיר זכות עקידת יצחק ביום גדול זה, וטעם הכיפוף הנצרך בשופר הוא כדי שהאדם יזכור לכוף דעתו ביום זה, וקמ"ל שאם לא התקיימו שניהם, כגון שיישר השופר של איל, שאין זה השופר הרצוי כיון שחסר לנו את הטעם הב' דבעינן כפוף.
וז"ל: "אין להקשות דתרתי טעמי ל"ל משום דכייף טפי מעלי ומשום זכירת עקידת יצחק. דיש לומר דאי משום זכירת עקדת יצחק הוי אמינא דגם אם עשה השופר של איל פשוט ע"י מים חמין שפיר דמי ואי משום דכייף לחוד גם של חיה או של תיש כפוף הוא לכן צריך תרי טעמי" עכ"ל.
ודייק המנחת יצחק {ח"ח סי' נ"ד} מדבריו: "הרי דס"ל דזולת משום זכות עקידת יצחק הו"א דגם אם עשה השופר של איל פשוט ע"י מים חמין שפיר דמי כנ"ל, ולא פסול משום דל"ה כדרך העברתו" עכ"ל, וכן הזכיר שם את הדיוק מהפמ"ג הנ"ל.
בדברי הרמב"ן בנידון
אמנם יש שרצו להקשות על דברי הפמ"ג והפוסקים העומדים בשיטתו {כ"ה בספר דברי מנחם כשר, ח"ד עמ' ס"ט, וכ"כ המבאר ע"ד הרמב"ן הוצאת התלמוד הישראלי עמ' נ"ג הע' מ"ב}, מכח דברי הרמב"ן {ר"ה כ"ו ע"ב}.
רבינו הרמב"ן דן לגבי לשון המשנה "בשל זכרים כפופים", וכתב תחילה: "והא דקתני בתענית בשל זכרים כפופים. נראה דבזכרים לאו דוקא אלא בכפופים בלחוד קפיד תנא, דרישא דקתני של יעל פשוט ודאי בפשוטין בלחוד קפיד דיעל לא מיכתב כתיב ולאו אסמכתא דכלום איכא, אלא בעינן פשוטים וקתני להו ביעל דאינון פשוטין, וסיפא בעינן כפופים וקתני להו בזכרים" עכ"ל.
אחר שביאר הרמב"ן כי באמת הלשון "זכרים כפופים" היא לאו דווקא, היה קשה לו לשון המשנה, מדוע נקטו התנאים הקדושים בלשונם: "זכרים כפופים", וכתב בזה"ל: "ואפשר לומר דקתני יעל וזכרים לומר שאם עשה של זכרים פשוט ושל יעל כפוף פסול דלאו דרך העברתו הוא" אלא שמייד סיים על זה הרמב"ן: "ולא מסתבר" עכ"ל.
והנה אותו מקשה, ראה את תחילת דברי הרמב"ן, ומשום מה המשך דבריו נעלם ממנו. שהרי אע"פ שהרמב"ן מציע הצעה לביאור לשון המשנה, מדוע הקפידה על "זכרים כפופים" שזהו ללמדינו כי תרתי בעינן, לשון זכרים באה ללמדינו כי בעינן שופר של איילים זכרים ולא של יעל, זכר לאילו של יצחק, ולשון "כפופים" באה ללמדינו כי כפופים דווקא בעינן לעיכובא, ואם יישר איל כפוף פסלו, מכל מקום הרי סיים ע"ז הרמב"ן בלשון "ולא מסתבר", משמע דס"ל שאין פסול זה מסתבר, ואביא ראיות לביאורי זה בלשונו.
א. ונראה כי טעמו והכרחו של הרמב"ן לומר כי פסול זה אינו מסתבר, נובע מתחילת דבריו שם, המבאר כי כל דברי המשנה כאן באו לומר איזה שופר בעינן לקחת לראש השנה לכתחילה, אבל לא לפסול לגבי דיעבד, וזה לשונו: "הא דתנן שופר של ר"ה של יעל פשוט, פשוט הוא שלא חלקו על משנה ראשונה שאמרה כל השופרות כשרין, אלא בלכתחילה נחלקו ר"י ורבנן, וזהו שאמר ר' לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין אבל דיעבד יצא בפשוטין, והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי אחד מן המחברים שטעה בדבר" עכ"ל. {ולביאורו בדברי הגמרא הסכימו רוב הראשונים}.
והשתא, אם פשיטא ליה להרמב"ן דהמשנה לא באה להורות איזה שופר פסול לענין דיעבד, אלא באה להורות רק לענין לכתחילה איזה שופר בעינן לר"ה האם פשוט או כפוף, ובזה עצמו נחלקו רבותינו, ממילא אין לדקדק בלשונה אופן שבו יהיה שופר פסול, כגון באופן של כפוף והפשיטו.
ב. ועוד נראה להוסיף, כי הטעם שסיים הרמב"ן "ולא מסתבר" שדקדוק המשנה ילמדנו כי שופר כפוף שהפשיטו פסול, זהו משום כי כל דיני פסולי שופרות אין מקומם כאן אלא במשנה הבאה בדף כ"ז ע"א, ושם נתבארו פסולי השופר השונים, וגם פסול "דרך העברתו", הנאמר כאמור בשופר שקיצרו מצד אחד והרחיבו מהצד השני.
והשתא הגע בעצמך, הלא הגמרא בעצמה דיברה על אופני עיבוד כ"כ חזקים וקשים, כגון שהפכו ככתונת, שזה נעשה ע"י חימום חזק מאוד שמרכך את כל השופר עד שניתן להופכו מצד לצד. וכן קיצרו מצד אחד והרחיבו מצד אחר, שצריך לפעולה זו חימום חזק. גם המקרה של "גרד והעמידו על גלדו" הוא מקרה הדורש עבודה רבה. ואם באמת דיברה הגמרא על מקרים כל כך רחוקים, ואת חלקם פסלה משום שינוי מברייתו ואינו כדרך העברתו, הכיצד זה לא דיברה היא במקרה הפשוט ביותר, של שופר כפוף שבסה"כ יישרו, וזה כידוע אינו דורש עבודה רבה אלא חימום מועט. ובפרט אי נימא שטעם הפסול הוא משום שאינו כדרך העברתו, לא יבצר להגמרא להשמיענו דין כ"כ פשוט, ומדוע בחרה לדון במקרים כ"כ רחוקים הדורשים מאמץ רב? לפיכך לא מסתבר ללמוד מדברי המשנה ששופר כפוף שיישרו פסול, הן מצד המיקום של דברי המשנה, והן מצד שתיקת המקורות במקום בהם באמת דנו על פסולי השופר.
ג. זאת ועוד, הרי הגמרא בעצמה מבארת כי רבותינו התנאים נחלקו האם בראש השנה עדיף שופר פשוט וישר או שופר כפוף. התנא של המשנה סבר שעדיף שופר פשוט, ואילו רבי יהודה סבר שעדיף שופר כפוף, ומבארת הגמרא: "במאי קמיפלגי? מר סבר: בראש השנה – כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים – כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי" ע"כ.
הרי לנו דדעת רבותינו התנאים חלוקה אם לכתחילה שופר של ראש השנה צריך להיות ישר או כפוף, וכאמור דעת הרמב"ן שמחלוקתם היא לענין לכתחילה. והשתא הגע בעצמך, הכיצד זה שייך לדקדק ששופר כפוף שישרו פסול בדיעבד, הלא גם אם נחלקה הגמרא איזה שופר עדיף לראש השנה, לא מסתבר שלבסוף שופר שלפי דעה אחת יש בו הידור לר"ה, יהא פסול לדעה השנייה דווקא מחמת יישורו, כיון שמעשה יישור זה אף שמשנה את ברייתו של השופר, הרי הוא מהדרו לפי דעה אחת מהתנאים. טענה זו מוסיפה טעם וביאור לדברי הרמב"ן שכתב ש"לא מסתבר" ששפר פשוט שיישרו פסול {וכן מצאתי במרומי שדה דפירש דלתנא זה יש לשנות ולעשות את הקרן הכפופה ישרה}.
כל זה מוכיח מדוע לא הזכירו הפמ"ג והערוך לנר את דברי הרמב"ן כשיטה הפוסלת שופר כפוף שיישרו, וכן לא נזכרה שיטה זו לא בדברי הבית יוסף בכל סימן תקפ"ו הדן על כשרות השופרות ועיבודם, ולא נזכרה בכל דברי הפוסקים מאות בשנים שיטת רמב"ן כזו, וזה מוכיח כי אכן דברי הרמב"ן לא באו לפסול או להורות הוראה לדינא, אלא הם רק הצעה לפירוש לשון המשנה, הצעה שחזר בה מיד מהטעמים שנתבארו לעיל.
נמצינו למדים כי לפי עיקר הדין שופר כפוף שיישרו, אינו שופר פסול. מיהו כמובן שופר כזה אינו מהודר, מאחר ואינו כפוף, ומצות השופר בר"ה הוא להיות כפוף כמבואר.
וכן מדוקדק מלשון השו"ע {סי' תקפ"ו ס"א}: "שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף, ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים" עכ"ל. הנה מבואר כי מתחילה בלשון: "כל השופרות", כלל השו"ע גם את כל מיני החיות שיש להם קרניים {חוץ מפרה כמבואר שם}, ועל כולם, כולל האיל שדיבר בו מקודם אמר שהם כשרים: "בין פשוטים", היינו אפילו הפשיטו, וזה כאמור מתאים לדברי הפוסקים הנ"ל דאף שופר איל כפוף שיישרו אינו נפסל בכך מדינא, וכשר בדיעבד.
יישור חלקי של השופרות
כעת, אחר שנתבאר דינו של שופר כפוף שיישרו כולו, נבוא לדון על שופר שיישרו במקצתו, שזאת המציאות של רוב ככל השופרות המיוצרים כיום.
ולפי המבואר עד כה פשוט כי אין כל חשש בפעולה זו, שהרי אפילו אם יישר את כל השופר כולו לא פסלו משום שאופן זה לא משנה את השופר מברייתו, אע"פ שהוא משנה את צורתו הטבעית, כיון שחז"ל קבעו שרק שינוי של צר לרחב ולהיפך זה השינוי הפוסל, ולא כל שינוי בטבע השופר. וכלשון העטרת צבי שהובא בתחילת דברינו, המגדיר את טעם ההיתר בעיבוד השופר: "אבל כשגררו והעמידו על גלדו או כשקצר ארכו שלא שינה בזה דרך צמיחתו, אעפ"י ששינה אותו מברייתו אין בכך כלום, דאצמיחתו קפיד רחמנא ולא אברייתו" עכ"ל, ר"ל שישאר השופר בצורת צמיחתו, הצר במקומו והרחב במקומו, ולא על כל שינוי בצורת השופר המקורית.
ונמצא שכאשר החלק הצר נשאר במקומו והרחב נשאר במקומו, אין שום סיבה להקפיד אם אותו מעט שלצד פיו הוא קצת כפוף ויישרו ע"י חום וכדו', בפרט שכאמור פעולות אלה נועדו לשיפור קול השופר, ואפשר שכמו שבימי קדם נהגו להוציא את הזכרות וכן לחתוך ולשייף את השופר, גם פעולה זו היתה בכלל כדי שיהא נוח לקדוח בו בלא לפוסלו, ויהא החור גדול וראוי להעברת קול השופר כראוי.
בדברי המנחת יצחק
ותימה גדולה על דברי הרב מנחת יצחק {ח' סי' נ"ד}, בתשובתו להרב הורביץ {בעל שו"ת קנין תורה}, שעורר השואל: "בענין השופרות שעושין בא"י אשר לא ראה כזאת בחו"ל, דשם כל השופרות הם כמו שהיו בחייהם, וכאן מתקנים ומעקמין השופרות באופן שאצל הפה רחב קצת ונקל לנפוח בו, ואפי"ה מקום הרוחב יהי' למעלה כדין, ויש לעיין אם ל"ה בכלל דאינו כדרך העברתו" ע"כ מדברי השואל.
ותחילה הביא המנח"י ראיות חזקות מדברי הפמ"ג והערול"נ הנ"ל, דמוכח מדבריהם דאף אם כל השופר הכפוף יהא מיושר אין בו כל חשש מעיקר הדין, משמע דכל שכן וקל וחומר ליישור חלקי בצד הפה שלא יהא בו אפילו חשש קל שבקלים, כיון שנשאר השופר כפוף כדינו.
אלא שבהמשך דבריו הביא את דברי הרב תורת חיים {ביאור על השו"ע להרב יעקב סופר, מרבני הונגריה ורבה של פסט, בנו של המחנה חיים}, שבתוך דבריו הביא את שיטת המרדכי דס"ל דכפוף לעיכובא, ודייק מדבריו דאם יישרו בחמין פסול. ואחר המחילה תימה, הלא שיטת המרדכי ידועה דס"ל דכפוף פסול ולעיכובא הוא ואינה להלכה. ומה לנו לעשות דיוקים בדברי אחרוני האחרונים בשיטות שלא נפסקו להלכה, ולהתעלם מדברים מפורשים המופיעים בדברי רבותינו הפוסקים הקדמונים כהפמ"ג, שמביאים אותו כל האחרונים וסומכים עליו להלכה רבות.
ואכן בהמשך דבריו כותב דאין ראיה מהתורת חיים הנ"ל, אמנם מה שכותב: ד"אין ללמוד כ"כ מהא דהפמ"ג והעל"נ, שהרי אינם עסוקים באותו ענין להלכה למעשה, רק כתבו כן ליישב איזה דיוק" תימה, דאף אם כן הוא בדברי הערול"נ, איך יאמר זאת על הפמ"ג, הא הפמ"ג כותב את דבריו להלכה ולמעשה ומדייקם מדברי המג"א והט"ז, ולא כתב את דבריו רק דרך שקלא וטריא ללימוד התלמידים וכדו', וראיה גדולה הבאנו מדברי המטה אפרים, שמביא את דברי הפמ"ג וסומך עליו למעשה.
ובהמשך דבריו הביא לדברי היום תרועה הנ"ל, הסובר כי אם הרחיב או קיצר אף צד אחד של השופר פסלו {ודברי הנחפה בכסף שחיזק דבריו}, ודימה זאת בפשיטות לנידון זה של יישור חלק השופר הסמוך לפה, שגם יש לפוסלו משום שינוי צד אחד של השופר, מכפוף לישר, וגדולה מזו כתב שם: "ובזה י"ל דגרע מכפוף שעשאו פשוט או פשוט שעשאו כפוף דלא ניכר השינוי, דבכל מין ומין יש שניהם, רק בא' יש יותר כפופים ובא' יותר פשוטים כנ"ל" עכ"ל, דהיינו שיישור מועט בקצה השופר חמור מיישר את כל השופר, שכן ביישור מועט ניכר יותר השינוי מאשר אם יישר את כל השופר, שדומה אז לקרן ישרה.
ואחר המחילה רבתי דבריו מרפסין איגרי, שהרי עינינו הרואות שבכל השופרות כולם שעושים בהם יישור מועט ע"י חום לצד הפה, אין פעולה זו ניכרת לרוב העם, ונראה כי מי שלא יחשף למאמר זה המעלה את הנתונים לעין הקורא, לא יחשוב לעולם כי בשופר שלפניו עשו איזו פעולת יישור ע"י חימום וכדו', כי אין רוב העם מגדלים בהמות ואינם מייצרי שופרות לדעת כיצד יצאה הקרן מן האיל, ואם הקצה הקרוב לפה היה כפוף או ישר. משא"כ שופר שיישרו כולו, אם באמת יעשו דבר כזה, אין אחד כיום שיראה אותו ולא יתמה מיד על מראהו, שלא נראה כדבר הזה לעולמים. ואם בשופר שיישרו כולו מודה המנח"י דכשר או לכה"פ דיש מקום להכשירו, מה לו לפקפק ביישור מועט שאינו ניכר לעין, הנעשה ברוב השופרות במיעוטו של השופר, וכיצד זה יצא לדמותו לדברי היום תרועה ששם עושה שינוי גדול בחלק מהשופר, שמרחיב הקצר וכו', שהוא פסול הנזכר בגמ', ודימהו מסברתו לנידון של יישור, שלא נזכר פסולו לא בגמ' לא בראשונים ולא בפוסקים. ופשפשתי ולא מצאתי בכל דבריו ראיה ברורה או צד שיש לחשוש ולפקפק באותם שופרות המיישרים קצתם.
בדברי הרמב"ם
כתב הרמב"ם {הל' שופר פ"א ה"א}: "ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל, הוא קרן הכבשים הכפוף" עכ"ל.
ויש מי שדייק מלשון הרמב"ם, מדוע הדגיש וכתב "קרן הכבשים הכפוף", והלא כל קרני האילים הם כפופים. ומזה העלה, שבא הרמב"ם ללמדינו שהשופר חייב להיות כפוף לגמרי, וכל כפיפה שעושים בו, אפילו במקצתו, פוסלתו.
ודברים אלו משוללים מן הבנת הפשט, שהרי פשט לשון הרמב"ם "הכפוף", באה להורות כי שופר כפוף בעינן, ולא כתב הרמב"ם דבעינן שיהא השופר "מקורי" בכפיפתו, וכן לא נתן שיעור לכפיפתו, וא"כ לשון זו באה להורות שאם פשט את כולו אז כבר אינו השופר הכפוף, דשופר ישר הוא, ואנן בעינן כפוף כדברי הגמרא ד"כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי", אבל מנין להוציא דאפילו אם יישר חלקו הוציאו מגדר כפוף, והא גם לאחר היישור החלקי, עינינו הרואות שופר כפוף לפנינו.
ועוד יש לבאר את דברי הרמב"ם באופן נוסף, ולבאר את דקדוק הלשון "קרן הכבשים הכפוף", דאכן הטוען שכל קרני הכבשים כפופים, לא ידע את דברי המשנה בר"ה האומרת כי "שופר של ר"ה של יעל פשוט", ובזיהויה של אותה "יעל" נחלקו, רש"י כתב שהוא מין חיה שקרניה ישרות והיא הנקראת "שטיינבוק" בלעז.
אך כל שאר המפרשים מביאים את פירושו של הערוך, שפירש כי "יעל" פירושה "כבשה קטנה וקרן הכבשה רגיל להיות פשוט" {לשון המלאכת שלמה}. הרי לך מפורש כי קרני הכבשות הנקבות הם פשוטות ואינם מסולסלות וכפופות. מעתה פשוט שכוונת הרמב"ם בלשונו שכתב: "קרן הכבשים – הכפוף", באה ללמדינו כי בעינן ג"כ קרן מכבשים ולא משאר הבהמות והחיות, וגם בכבשים עצמם ליקח ממין הזכר הכפוף, ולא ממין הנקבה הפשוט, {ואי"צ להעמיס ולחדש בדברי קדשו של הרמב"ם רעיונות נוספים שלא עלו על לבו}.
ומצאתי שכיוונתי בפירוש דברי הרמב"ם בזה, לדברי הג"ר דוד פרידמן מקרלין בעל השאילת דוד {בחידושיו לרמב"ם כת"י שנדפסו בירחון האוצר גליון מ"ד עמ' ו'} שמבאר כי דברי הרמב"ם אינם לעיכובא, ורק לכתחילה בעינן שופר של איל, ובתוך הדברים כתב: "וטעמו נראה לי שהוא מפרש יעל, כפירוש הערוך – כשבה נקבה" עכ"ל, הרי דלכך כתב הרמב"ם "הכבשים הכפוף", ללמדך דבזה תוקעים ולא בשל יעל הנקבה.
וכן פירש השמן למאור {על השו"ע, תקפ"ו ס"א} את דברי הרמב"ם וז"ל: "ואם כן מצינו למימר דהרמב"ם סבר כפירוש הערוך דיעל הוי כבשה נקבה, וזהו כוונת הרמב"ם דמתחילה כתב ושופר שתוקעין בו הוא קרן הכבשים הכפוף, רצה לומר של זכרים, דכבש הוא איל ושל זכרים הם כפופים וזהו לכתחילה, ואח"כ אמר וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש רצה לומר דבדיעבד גם הנקיבות כשרות אף שהם אינן כפופות וזהו של יעל" עכ"ל.
וכן פירש ר' מרדכי הענא בפירושו שושנת המלך וברוך מרדכי {הנדפס בקובץ מוריה ס"ז עמ' י"ד, ומשם בספר קובץ המועדים ר"ה יו"כ הוצאת מכון ירושלים עמ' מ"ה}, וזה לשונו: "ונ"ל לתרץ דמפרש רבינו פי' המשנה של יעל פשוט כפי' הערוך שמייתי תוס' שהיא כבשה נקיבה וקרן כשבה רגיל להיות פשוט, וע"ז דייק ר' יהודי לפליגא ולומר בר"ה תוקעי' בשל זכרים שרגיל להיות כפוף" עכ"ל, עי"ש כל המהלך.
ואגב הזכרת פירוש הערוך דיש קרן לכבשה, כבר הקשו רבים: א. כיצד כתב הערוך שיש קרן לכבשה, הרי במציאות לכבשה אין קרן לא פשוטה ולא כפופה. ב. הקשה התיו"ט, הרי בירושלמי נתנו טעם מדוע תוקעים ביובל בשל יעל, משום שדבר שאינו מצוי כיובל, יתקעו בו בשופר שאינו מצוי כיעל. ואם דברי רש"י מובן, שיעל שהיא מין חיה הוא באמת דבר שאינו מצוי, אמנם לפי דברי הערוך קשה, הלא כבשות מצויות הנה, ומה הוא "אינו מצוי".
ובשו"ת חכם צבי {סי' צ"ח} העיר כי נעלמו מדברי התוי"ט דברי תלמוד ערוך בבכורות {מ"ד ע"א}, שם מובא: "אמר רב חסדא, יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין, רחל שיש לה קרנים", הרי מפורש שיכול להיות כבשה עם קרניים, אלא שאין הדבר מצוי בינינו, דאף שהכבשה מצויה, קרניה אינם מצויות. וא"כ זה הביאור בירושלמי לפי פירוש הערוך, שתיקנו לתקוע ביובל בדבר שאינו מצוי, היינו בקרן כבשה שאינה מצויה.
אמנם בפירוש הפלאה שבערכין {עמ' ע"ב} העיר על תירוץ זה מלשון הערוך שכתב: "ולעולם הוא פשוט", ולשון לעולם קשה לאומרו על דבר שאינו שכיח. ובסו"ד נטה לומר שהכבשות ללא הקרן נקראת רחל ובעלות הקרן יקראו יעל, ע"ש. אמנם אכתי יש להעיר דגם לפי דברי החכ"צ אפשר לפרש לשון "לעולם" דהיינו דגם כאשר המצא ימצא קרן בכבשה, לעולם היא תהיה ישרה.
ובדברי הגר"מ הענא שם מצאנו פירוש חדש לפירוש הערוך, והוא מבוסס על דברי התוס' בחולין {נ"ט ע"א ד"ה אלו} שכתב: "דיש מין בהמה שאינן מצויין בינינו, דיש לה קרניים כקרני חיה" עכ"ל. ומכאן העלה הרב דאותה "יעל" אע"פ שהוא מין בהמה עם קרניים, אין זה מין הכבשה המצוי, רק שבדרך פלא לא מצויה גדלו לה קרניים, אלא זה מין מיוחד שבאופן קבוע גדלות לו קרניים, רק שמין זה אינו מצוי בינינו.
ואכן לפי פירוש זה באמת מרווח יותר לשון "לעולם" של הערוך, דכוונתו דלעולם במין זה גדלות בו קרניים ישרות. וכן ההבדל בין לשון יעל ללשון רחל אתי שפיר, דרחל היא המצויה בינינו ויעל היא מין הבמה שאינה מצויה. וגם לשון הירושלמי אתי שפיר, דלא תיקנו לתקוע בדבר שמציאותו אינה מצויה כקרניים בכשבה, אלא במין בהמה שאינו מצוי הגדל עם קרניים ישרות והוא הנקרא יעל.
וראיתי לציין כי גם במין המצוי הנקרא "יעל" או "יעל נובי", וגם בבהמה הנקראת "עז הבר", ישנו חילוק בין הזכר לנקבה, שבעוד שהזכר קרניו ארוכות וכפופות בעיגול גדול כחצי סהר, הנקבה קרניה קצרות וישרות, ואולי למין כזה או כיוצא בו התכוין הערוך באומרו כי הנקבה לעולם קרניה ישרות.
לזיהויה של היעל
במאמר מוסגר נציין, כי פשוט שלפי פרש"י אותה חיה הנקראת יעל, שטיינבאק בלע"ז, אינה החיה שקוראין אותה יעל בימינו, אע"פ שגם היא נמצאת בהרים הגבוהים, לפי שקרניה כפופות ועגולות כחצי סהר, וכאן רבותינו התנאים מלמדים אותנו שקרניה ישרות מטבעם. ובפרשת ראה {דברים י"ד ה'} על תיבת "אקו" תרגם אונקלוס: "יעלא", ופרש"י שם שהוא יעלי הסלע הנקרא אשטנבו"ק, סימן נוסף לזיהויה של חיה זו נמצא ברש"י בחולין {נ"ט ע"ב} שכתב: "ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי אלא אותן הנקראים שטיינבו"ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין" עכ"ל. וידוע כי בקרני היעל שלנו יש פיצולים ניכרים. כל סימנים אלה מכריחות אותנו שאותה יעל עכ"פ לפרש"י הנקראת שטיינבאק, אינה החיה שנקראת כיום יעל {ושלא כדברי החוקרים בקובץ תורה ומדע ד' עמ' מ"ה, ובקובץ סיני קכ"ה עמ' רט"ז, וס' חי וצמח בתורה עמ' י"ח, שזיהו את האקו עם היעל, והסתבכו במקורות הנ"ל, ודחקו שאולי יישרו את היעל, ואינו כן, כי מפשט המשנה משמע שקרן יעל מטבעה היתה פשוטה וישרה}. המינים הקרובים יותר לזיהוי הם החיה הנקראת היום "צבי" לסוגיה השונים, או החיה הנקראת כיום "ראם" למיניו השונים. ב' מינים אלו הם חיות מעלות גרה בעלות קרניים ישרות {אם כי אינם ישרות לגמרי אלא עם עיקום מסויים}, אלא שעל קרני שניהם יש בליטות דקות מחוספסות. קרני הצבי הקטנות מזכירות יותר את קרני העז, ואולי זה הדמיון שנעשה ביניהם במקורות השונים
ועד כמה שיבוש יכול להיות מחוסר ידיעת המציאות הנכונה, מצאתי מי שהיה פשוט לו שהיעל של המשנה היא היעל של ימינו, ומתוך כך הכריח פשט חדש במילה "פשוט", שאין הכוונה במילת "פשוט" לצורה קרן ישרה שאינה כפופה, אלא הכוונה לקרן היעל שהיא עגולה כחצי סהר, כדוגמת קרן היעל המצויה, אלא שכאן הסתבך שהרי ישנם שופרות איל המוגדרים "כפופים" ואינם כפופים כקרן היעל הלזו, ומתוך זה המשיך לשבש ופירש שהגדרת "כפוף" בשופר תהא תלויה בכפיפתו הטבעית המפותלת מעט בקצה, וכל ששינה מעט מכפיפות טבעית זו כבר הגיע לגדר "פשוט" של היעל הנ"ל, שהרי דומה הוא כבר בצורתו לקרן היעל העגולה. וכל תלי תלים של "חידושים" אלה הם דברים בטלים כנגד דברי חז"ל הבהירים הלומדים בפשיטות שקרן היעל הפשוט היתה פשוטה וישרה בלבד, ללא כל כפיפות ועקמימות, מכיון דס"ל ד"כל כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי" כמבואר שם.
שופר וחצוצרה בלשונות חז"ל
עוד ראיתי טענה שנטענה, כי שופר המיישרים אותו יוצא מגדר שופר והופך ל"חצוצרה", ואין זה השופר שאליו כיוונו חז"ל.
והדברים אינם נכונים בעליל, שהרי מצאנו כמה משניות, בהם מתבטאים התנאים בלשון שופר ומתכוונים לקרן הישרה, ומאידך מתבטאים בלשון "חצוצרה" כאשר כוונתם אל קרן האיל.
וכפי שמובא במשנה במסכת ראש השנה {כ"ו ע"ב}: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט", וביארו המפרשים כי לתנא של המשנה עיקר מצות ראש השנה היא בשופר ישר ופשוט, מחיה הנקראת "יעל" שקרניה היו ישרות {לזיהויה עיין לקמן}. הרי מפורש כי נקט התנא לשון "שופר" על קרן ישרה, הרי שאין כל הכרח שביאור לשון "שופר" מתחייב על הקרן הכפופה דווקא.
ומאידך גיסא במשנה בסוף מסכת קינים {פ"ג מ"ה} מובא על האיל כי: "שתי קרניו – שתי חצוצרות", הרי שקרני האיל המקוריות נקראות אף הם בשם חצוצרות. {ועוד מצאנו בגמרא בעבודה זרה {מ"ז ע"א} לגבי המשתחווה לבהמה: "קרניה מהו לחצוצרות", ושם אין הכרח שמדובר דווקא על פרה או תיש, הרי שלשון חצוצרות חייל אף על בהמה שקרניה כפופות.
והטעם לשינויי לשון אלה, ביארו המפרשים {ברטנורא ותפא"י בקינים שם, תוס' ע"ז מ"ז ע"א ד"ה קרניה}, הוא על פי הגמרא בשבת {ל"ו ע"א} ובסוכה {ל"ד ע"א}: "אמר רב חסדא: הני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בית המקדש: חלפתא ערבתא, ערבתא חלפתא. מאי נפקא מינה – ללולב. שיפורא חצוצרתא חצוצרתא שיפורא, מאי נפקא מינה – לשופר של ראש השנה". ופרש"י בסוכה: "שיפורא – כפוף. חצוצרתא – פשוטה, ואינה של איל". ובשבת פרש"י: "לשופר של ראש השנה – אין תוקעין אלא באותו שעם הארץ קורין חצוצרות, והוא שופר, או אם בא עם הארץ לשאול במה יתקע – אומרים לו: בחצוצרות" עכ"ל. הרי שלשון חצוצרה של חז"ל הוא מבטא בצורה יותר מדוייקת את השופר הכפוף.
וזה לשון התוס' ר' יהודה מבירינא {עמ"ס ע"ז מ"ז ע"א} הדן בשינויי לשונות אלו: "ואומר רבי, דחצוצרת דהכא היינו שופר. וכדאיתא בלולב הגזול דאשתני שמה מכי חרוב מקדשא חצוצרא שיפורא ושיפורא חצוצרא. ובשלהי קינין נמי קרי לה חצוצרת, דתניא התם א"ר יהושע וזהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה, כיצד קולו שבעה, שתי קרניו שתי חצוצרות. והיינו שתי שופרות. ואל תתמה אם בימי ר' יהושע שהיה בפני חורבן נשתנו כבר, דהא במסכת שבת בפרק במה מדליקין קרי ליה נמי בברייתא לשופר חצוצרת, דתניא התם כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את החצוצרת, וקאמר מאי שיפורא נמי חצוצרת" עכ"ל.
והנה מהר"ם בן חביב בספרו כפות תמרים {סוכה ל"ד ע"א} הבין בדברי רש"י שפירש את דברי הגמרא "למאי נפק"מ לשופר ר"ה", וציין את ההבדל כי שופר כפוף וחצוצרה פשוטה, דמשמע דס"ל דשופר שאינו כפוף פסול משום דהוי כחצוצרה פשוטה. והקשה על זה בזה"ל: "משמע דס"ל לרש"י ז"ל דפיסול חצוצרות בר"ה, הוא משום דהוא פשוט ואינו של איל. ואלו הם דברים תמוהים, דהא פיסול חצוצרות הוא משום דקול חצוצרות הוא מין קול אחר, כדמוכח פ' ראוהו ב"ד גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות יע"ש. ותו, דכפוף ושל איל הוא למצוה ולא לעיכובא לדעת רוב הפוסקים, זולת הרמב"ם דס"ל דשופר דאינו של איל הוא פסול, והכל תמהו עליו והיה להם לתמוה גם על פירוש רש"י דשמעתין דאזיל בשיטת הרמב"ם" עכ"ל.
והקשה על דברי הכפות תמרים בספר ברכת שמעון {להגרב"ש שניאורסון, מועדים וזמנים עמ' כ"א}, כיצד הבין שרש"י מתכוין בדבריו להגדיר פסול של שופר בראש השנה משום שאינו כפוף ולכן אינו נקרא שופר, הלא מפורש בר"ה דברי ר' יהודה דבר"ה תוקעין בכפוף וביובל בפשוט, אע"פ שבשניהם בעינן שופר דוקא, הרי להדיא דגם כפוף וגם פשוט נקראים שופר. ומוכח שרש"י לא התכוין להגדיר פסול בשופר ישר, אלא רק מה ראוי לקחת לכתחילה, ובדרך זו יש לבאר את דברי רש"י בשבת, דג"כ התכוין רק מה ראוי לקחת לכתחילה, ואה"נ דברי רש"י תואמים לדברי שאר הראשונים דשופר ישר אינו לעיכובא.
ודבר נפלא מצאתי בדברי הגר"י פערלא בספרו הגדול על ביאור ספר המצוות לרס"ג {עשין ס"ג}, שכתב כי בראש השנה כלל לא נאמר לשון "שופר" בתורה, ולשון שופר נזכר רק לגבי היובל בפרשת בהר {ויקרא כ"ה, ט'}, רק נאמר בראש השנה: "יום תרועה יהיה לכם" {במדבר, כ"ט, א'}.
דקדוק נפלא זה מבהיר לנו מדוע נחלקו התנאים באיזה שופר לתקוע, כפוף או פשוט, אע"פ ששינויים אלה משנים לכאורה את מהותה של הקרן, שבלשונה המקורי אינה נקראת שופר אלא חצוצרה, כי באמת התורה לא חייבה לתקוע בשופר דווקא, ועל כן אין לנו צורך לדון ולפלפל מה נקרא שופר ומה חצוצרה ולהיכנס להבדלים ביניהם, כי באמת שניהם כשרים מן הדין לראש השנה, אלא כיון דלהלכה בעינן בראש השנה שופר כפוף, יש להדר ולקחת כפוף דווקא ומצוה בכפוף. אך פשוט שאם לא מצא כפוף, יתקע בשופר פשוט דאף הוא נקרא בשם שופר.
ומכאן ברור שגם אם מיישרים חלק מן השופר כדי שיוכלו לקדוח בו בקלות, אין בדבר כל חשש קל שבקלים, דאפילו אם היו מיישרים את כל השופר לא היו פוסלים אותו, כל שכן וקל וחומר כשיישרו רק את מקצתו והשאירו את הכיפוף במקורו, ששופר זה כשר ומהודר לכתחילה בראש השנה.
מעתה לא מצאתי טעם וסיבה להעדיף ולקחת לתקיעה בראש השנה לא מעובד הנקרא כיום "שופר איל", כי במה שאינו מעובד אין בו כל תוספת הידור. ואם בסופו של דבר גם קולו לא נשמע ברמה, הרי שיצאה חומרתו היתירה בהפסידו בעיקר הדין, שמנסה להדר בדבר שאין לו עיקר ומפסיד את עיקר המצוה למנוע מן הציבור לשמוע קולות ראויים כהלכתן. וכל המחמירין בדבר יש לדון על הוצאת לעז על מנהגן של ישראל מדורי דורות לתקוע בשופר מעובדין ומיושרין בקצותיהן, ובפרט שנתבררה צדקת הצדיק מעיקרא שנהגו כן מעיקרא דדינא.
וכ"כ הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה בהל' ר"ה דשופרות אלו כשרים מן הדין, ודחה דבהרי המערערים. גם הגר"מ מאזוז כתב בזה"ל: "בענין שופר מעובד, לענ"ד אין להוסיף פיסול שלא נזכר בפוסקים, דא"כ הו"ל למימר עיבדו ושינה צורתו פסול. ודווקא בהפכו פסלינן ותו לא, וכן המנהג פשוט בארץ ובחו"ל לתקוע בשופר מעובד, והקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה" עכ"ל.
היוצא מן האמור לעיל:
א. עוד בדורות התנאים נהגו לחתך ולשייף את השופר, כדי שיהא קולו צלול וחזק.
ב. שופר של איל כפוף שחממו ויישרו עד שעשאו ישר לגמרי, אע"פ שאינו מהודר, אינו פסול. ואע"פ ששינהו מברייתו. כך עולה מדברי הפוסקים, וכן מדקדוק לשון השו"ע.
ג. שופר שיישרוהו רק בקצהו ונשאר כיפופו ניכר, כשר ומהודר לכתחילה לתקיעה בראש השנה.
ד. אין שום הידור בשופר הנקרא "שופר איל" שאינו מעובד. ואם שופר זה אינו מוציא את הקול כראוי, אין לתקוע בו בר"ה.
