לרגל יומא דהילולא של הגאון הצדיק מארי יוסף משולם זצ"ל שחל בשבוע שעבר, הננו מגישים לפניכם פרק מיוחד ומאלף על דמותו וחייו – כולל מסמכים ותמונות בפרסום ראשון – מתוך ספר 'עמודי עולם' שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה על ידי 'מכון המאורות להוצאת כתבי רבותינו'.
פרק שביעי
נוהג כצאן יוסף
הגאון רבי יוסף משולם זצ"ל
אלה תולדות
הגאון הגדול רבי יוסף משולם זצ"ל נולד בכפר רועאש שבמחוז שרעב בחודש שבט תרנ"ח. בילדותו קיבל תורה מאביו, הרב הגאון רבי משולם יחיא זצ"ל, ומדודו אחי אימו הגאון רבי יעיש שרעבי זצ"ל אשר שימש בקודש במקום כרב, מוהל, שוחט ובודק. כבר משחר ילדותו חשקה נפשו בלימוד והוא גדל באווירה ספוגה בתורה, יראת שמים ומצוות, כאשר הוא מתבשם בתורת רבותיו – תלמידי חכמים מובהקים.
עיקר לימודם של בני האזור בדורו היה בספרי תנ"ך, משניות, ארבעה טורים, מדרשים וזוהר, וכן רבים עסקו בלימוד בכתבי האר"י ז"ל. בילדותו הספיק רבי יוסף משולם ללמוד עם אביו חלקים רבים בתורה, ובהם את כל התנ"ך עם רש"י, משניות, שולחן ערוך אורח חיים, עין יעקב, מדרשים, זוהר ועוד.
בשנת תרע"ב, בהיותו כבן ארבע עשרה שנה, עלו כל בני משפחת משולם לארץ הקודש, ולאחר טלטולים קשים ביבשה ובים דרכה רגלם על אדמת הקודש. בתחילה הופנו בני המשפחה וחלק מן העולים שעלו עמם למושבה גדרה, ואחרי כן למושבה מנחמיה שבעמק הירדן, אך בראות אבי המשפחה שאופי המקום רחוק מתורה ומצוות, לא איבד את העשתונות. הוא החליט מיד לעזוב את המקום והחל לחפש אחר מקום תואם לרוח התורה ויהדות, לדור במקום תורה ללא השפעות מרוחות זרות, עד שלבסוף הגיע לשכונת שעריים שברחובות.
למרות העוני שהיה מנת חלקם, בנה אביו רבי משולם יחיא זצ"ל בית כנסת בשכונה, ואליו הכניסו בני המשפחה ספר תורה עתיק שנשמר בידם דורות רבים. כבר אחר חצות לילה היו מתייצבים המתפללים בבית הכנסת ועוסקים בלימוד הזוהר הקדוש, וביום היו קובעים שיעורים בשולחן ערוך.
על גדולתם של גאוני שרעב
בדברי זיכרון לגאוני יהדות שרעב ורבניה, תיאר רבי יוסף מקצת שבחיהם, והזכיר דמויות הוד שהקרינו אור יקרות על סביבתם. את אמריו פתח במשפטים אלו:
אגיד לכם מה שהיו מוסרים לנו דור מפי דור שעמדו אחריהם של זקנינו ומורינו, שתורתם הייתה אומנתם, הן בהלכה, הן באגדה, הן במדרשים והן בספרי הקבלה. אבל דבר אחד בכל לימודיהם הייתה התעלות, ומלווה לזה יראת הרוממות, ומלווה לזה חסידות וענווה ועסק תורה לשמה. היו מתענגים בדברי תורה, ואמת היו אומרים: "כי טובים דודיך מיין". היו משתדלים להרבות שלום, ועוסקים גם בבניינו של עולם. היו מקיימים מה שאמרה המשנה "יפה תורה עם דרך ארץ".
ברצוני לומר שהשתלשלות גאוני ורבני מחוז שרעב, היו מקיימים "ואת צנועים חכמה", והייתה בהם מידת אהבה זה לזה, עד שכל כך מורגש שרוח אחת להם מרוב אהבתם. וכל אחד השתדל לראות את המידות הטובות של חברו.
והדברים נאים אף למי שאמרם!
ברבנות העדה
כשנסתיימה התקופה הקשה של מלחמת העולם הראשונה, השתפר המצב הרוחני והגשמי. רבני הקהילה שעלו בשנים אלו ארצה היו מסדרים חופה וקידושין כמנהגם – ללא תעודת נישואין ורישום ברשויות. כשהזקינו רבנים אלו, הכירו ברבי יוסף משולם כי הוא הראוי למלא את מקומם ולסדר חופה וקידושין לבני המקום.
בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה נקבעו נהלים מסודרים ורישום הנישואין נעשה הכרחי. כרב הקהילה התמנה הגאון הצדיק רבי מאיר חי צדוק מזרחי זצ"ל, ולצידו ניצב הגאון רבי יוסף משולם. הוא התבקש ליטול על עצמו את אחריות הפיקוח על תפקיד השחיטה והמילה, ולצורך כך אף נשלח להיבחן בתל אביב אצל אחד מרבני העיר, וקיבל הסמכה להיות שוחט ובודק. ברם, רבי יוסף העדיף לקיים בעצמו את ציווי המשנה באבות (פרק א משנה י) "ושנא את הרבנות", וביקש לסייע לצאן מרעיתו אף בלא משרה קבועה.
בשנת תשי"ז, כאשר נתבקש לבית עולמו המרא דאתרא הגאון רבי מאיר חי צדוק מזרחי זצ"ל, עיני כל העדה ברחובות הופנו באופן טבעי אל רבי יוסף – כדי שימלא את מקומו ויהיה רועם הרוחני. הוא לא שש לקבל את התפקיד, אולם חזקו עליו כבודה של תורה ורצונם של בני הקהילה.
את הקשר העז בינו לרבי מאיר חי מזרחי, ביטא רבי יוסף במכתב ששלח אל הרבנות הראשית בתאריך ט"ו באלול תשי"ז:
אמנם עדיין אנו שרויים באבל כבד על פטירת רבנו הנערץ הרה"ג ר' מאיר חי צדוק מזרחי, הרב הדגול והגדול זצ"ל, רבה של העדה התימנית ברחובות והסביבה, ואין לנו מנחם. אבל למען שלום העדה וצרכיה הרוחניים החיוניים שאינם סובלים דיחוי, נתבקשתי מטעם נכבדי העדה מכל החוגים להיות מועמד לתפקיד הרבני של העדה. ואחרי שעיינתי במצב הרבה מאוד, החלטתי להיענות לבקשתם של נכבדי העדה.
אני מקווה שאם – ברצות ה' – אבחר לרב העדה, אמשיך בדרכו של הרב המנוח זצ"ל, אשר שיתפתי איתו פעולה שנים רבות בכל העניינים הרוחניים של העדה. הן בנוגע לענייני הפיקוח על כשרות, תרומות ומעשרות וחלה, שבזה אני משמש זה עשר שנים ברחובות, והן בנוגע להרבצת תורה והרמת קרנה של תורה בכלל, בדרכי שלום ואחוה, עם כל העדות שבעיר ושכונותיה.
ואכן, רבי יוסף משולם היה מגדולי חכמי התורה במקומו, וכל הרבנים שבסביבה סרו למרותו, כך שכיהן במשך שנים רבות כרב המקום ללא עוררין (לאחר פטירתו מונה חתנו, הגאון רבי נתן שרעבי, למלא את מקומו).
לצד תפקידו כרב הקהילה ברחובות כיהן כסגן נשיא "איגוד רבני תימן", יחד עם גדולי רבני הקהילה בדורו, ובקשריו הענפים עם כלל הרבנים פעל גדולות ונצורות לטובת הכלל. אף בעת הקמת ישיבת "פורת יוסף" ברחובות על ידי הגאון רבי אליהו מאיר קובנר זצ"ל, עמד לצד מייסדיה והעניק להם מקום אכסניה במשך זמן רב.
הרב הדומה למלאך
גדול בתורה היה רבי יוסף. את בקיאותו הגדולה בתורה וחריפותו המפליאה קנה ביגיעה בעמלה של תורה. שם לילות כימים בלימוד ובשינון, בנגלה ובנסתר. את הש"ס ידע – ללא הגזמה – כמעט על פה, עד כדי שינויי נוסחאות שהיה מעיר עליהם תוך כדי לימוד. ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם, שנמנו במסכת אבות (פרק ו משנה ו), הנחו אותו בכל הליכותיו והנהגותיו, והכתירוהו בכתרה של תורה. את מסירותו לתורה ולתפילה קשה לשער ולתאר.
כפי שהעיד בנו ר' עמנואל, כאשר הגיעו עולים מתימן לארץ ולא היה להם מקום לגור בו – נתן להם להקים צריפים במגרשו, עד שהסתדרו ואז העבירו את הצריפים למקום משכנם החדש. הייתה זו חוויה מיוחדת במינה, כאשר בלילות שבת היו כל בני המשפחות הללו יושבים יחד, וכל זה ללא קבלת שכר כלל.
כל מי שזכה להכירו הזכיר בערגה את "הרב הדומה למלאך", "קדוש עליון". כשהיה הולך ברחוב, בהדרת פניו ובקדושה הנסוכה על פניו, כולם ראו שמהלך לפניהם קדוש עליון, סולם מוצב ארצה וראשו בשמים.
באותו דור, כאשר פשה הקלקול בדור הצעיר שפרקו מעליהם כל עול, רחמנא ליצלן, הייתה דמותו של רבי יוסף חומה וגדר לכל פרצה.
שח בעל תשובה, שבהיותו עדיין פורק עול, עמד ברחובה של עיר ועישן סיגריה בשבת, רחמנא ליצלן. והנה פתאום מגיע רבי יוסף משולם לרחוב, כשהוא לבוש כולו בגדי לבן – כהרגלו בשבת. וכך העיד בעל המעשה: "הבושה מהרב יוסף הייתה כל כך גדולה, עד שהכנסתי את הסיגריה בוערת לכיסי כשהיא שורפת את בשרי, אך כאב זה היה פחות מהבושה מהרב יוסף"!
אך רבי יוסף, מצידו, האיר פנים לכל אדם בענוות חן. אוצר בלום היה, רימון מלא, שגילם בתוכו תורה, גמילות חסדים ואהבת הבריות. אהבתו לבריות, פנים רבות היו לה. בעזרתו לזולת, בדיבורו החם והלבבי, ובהסבירו פנים שוחקות לכל אדם. גם כאשר היה צורך להוכיח, נקט בדרך של "ולמוכיחים ינעם", כלומר: יש להוכיח, אבל בדרך נעימה עדינה ורגישה, מבלי לפגוע חלילה בזולת. עד השעות המאוחרות של הלילה היה ביתו פתוח לרווחה, שכן אצלו לא היה קיים מושג של יום ולילה. כל היממה הייתה יום מאיר, אור של תורה וקדושה.
וכך הספידו ידידו ורעו, הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצ"ל, במאמר זיכרון שחקק אחר פטירתו:
כל ימיו היו שרשרת של פעילות ומסירות לקהל עדתו ומחוצה לה, מתוך אהבת ה' ואהבת כלל ישראל. מילא תפקידו ללא לאות, ושלא על מנת לקבל פרס. בעל גמילות חסדים ממדרגה ראשונה באונו והונו, ביתו היה פתוח לרווחה לכל עובר ושב, וכאברהם אבינו עליו השלום בשעתו – לא פסקו ידידים ועוברי אורח מלבוא לביתו.
נס בנחש
במשך תקופה מסוימת הוכרח רבי יוסף לעסוק במלאכה, לצורך מחייתו ומחיית משפחתו, אך עשה מלאכתו עראי ותורתו קבע. במשך כל זמן עבודתו בפרדס היה שקוע בלימודו, וסיפר בנו שהיה רץ אחריו, כשהוא מהלך ברגליו או רכוב על החמור, ובכל מצב היה שקוע בלימודו. ואם כך בזמן המלאכה, כמובן שבזמנו הפנוי היה נח בפרדס כאשר הוא לומד – והספר בידו!
"פעם אחת", סיפר הבן, "ראיתי את אבי שוכב ולומד מתוך הספר שבידו, ועל ידו זוחל לא פחות מנחש מסוכן! מיד צעקתי: נחש! נחש! אבל אבי, ברוב שקיעותו בלימוד התורה הקדושה, לא שם ליבו כלל שעומד לידו נחש"!
מעשה דומה נוסף אירע כאשר חזר רבי יוסף מהדרך עם החמור, ובנו הסיר את האוכף, כהרגלו. והנה, נחש יוצא מתחת האוכף! התברר כי רבי יוסף רכב עליו כל הדרך, אך הנחש לא הזיק לו כלל!
בכך התקיימו דברי חז"ל, "אין הנחש ממית – אלא החטא ממית". כי כאשר מדובר בצדיק וקדוש, אין בעלי חיים מסוכנים אלו מסוגלים להזיק לו!
עבודת התפילה
תפילותיו הזכות והנשגבות נודעו לשם ולתהילה. בימים הנוראים, בשל רצון הקהל ולאחר הפצרות רבות, היה עובר לפני התיבה כשליח ציבור, לבוש הדר, ובפנים מאירות דומה לכהן גדול ביום הכיפורים.
וכך תיאר בנו בערגה, כיצד הייתה נראית תפילת מוסף ביום הכיפורים במחיצת אביו הגדול. רבי יוסף היה עובר לפני התיבה במוסף של יום כיפור, וסוחף איתו את הציבור ברגש רב. הוא היה אומר את כל הווידוי הגדול בעל פה, ובשעת אמירת סדר הווידוי עצמו היה מניח את ראשו על התיבה, וממרר בבכי בדמעות שליש. וכלשונו של הבן: "כל כמה זמן, הייתי צריך להחליף לו מטפחות שנספגו במי הדמעות שהזיל באמירת הווידוי"!
"ראיתי בספר שהביא בשם המקובלים"…
רבי יוסף נהג להתפלל כל השנה, כולל בימים הנוראים, מתוך סידור כוונות האר"י ז"ל, ואף עיטרו בהגהותיו. אך כל זאת עשה בהצנע לכת ובהסתרה, וכשהיה דורש לפני הציבור וחפץ להזכיר עניין בקבלה או מאמר מהזוהר, היה אומר בענוותנותו: "ראיתי באיזה ספר שהביא מלשון הזוהר או מהמקובלים"…
במכתב תשובה בעניין נוסח התפילה, כתב רבי יוסף משולם:
נוסח התפילות של הספרדים הוא נוסח שווה לכל נפש, אשר למעלה משמונים אחוז בין עדת התימנים הם מתפללים בנוסח זה. מפני כי הוא על פי קבלת האר"י ז"ל, וזה אצלנו הוא קדום אצל יהודי שרעב והסביבה. וגם בעיר הבירה צנעא, רבים כבר היו מתפללים בנוסח הזה. והראיה לזה שירי הרב שלום שבזי ז"ל, איך הם בנויים על סדר כל עולם ועולם, מעולם העשייה עד עולם האצילות ב"ה. אף על פי שאין לנו מושג, על כל פנים שיחתה [שליחותא] דידהו עבדינן, והוא יכוננה עליון.
בהמשך דבריו ציין לדברי רבי שמעון בן יוחאי בזוהר הקדוש, אך כאמור – ראשית כל הדגיש בענווה כי "אין לנו מושג"… ושוב הוסיף לגבי שימור המבטא המדויק:
אבל האמת שהנקודות והביטוי הספרדי, הוא אינו נכון. ועל זה לא רק אנחנו מעירים על זה, אלא הרבה מחברים ראשונים ואחרונים, וביחוד הבחיי בפרשת וירא על הקמץ והפתח, וגם הרב יעקב עמדין בהקדמה בסידור התפילה שלו על הסגול והחולם.
רבי יוסף זצ"ל היה מוסר שיעור בקבלה, כאשר טובי החכמים היו באים לינוק ממימיו הזכים. בין משתתפי השיעור המיוחד הזה היו הגה"צ רבי נתן חובישי זצ"ל והגאון רבי יעקב מזרחי זצ"ל. גם הגאון המקובל רבי יואל קלופט זצ"ל, חבר בית הדין ברחובות באותה תקופה, היה מגיע במשך יותר משנתיים לשיעורים קבועים בשעות הערב. אחרי כן היה לומד עם הצדיק רבי זכריה חדד זצ"ל וחכמים נוספים שהיו באים תמידין כסדרם לבית מדרשו של רבי יוסף, לינוק מתורתו בשיעורי חכמת הקבלה.
בקדושתו המופלגת נהג רבי יוסף לטבול במקווה הטהרה שבנה בביתו, יום יום לפני התפילה. פעמים שהיה מוסיף קדושה על קדושתו, וטובל גם קודם שהחל לשקוע בתלמודו, או בטרם עמד לשפוך שיחו לפני קונו. הוא לא שינה ממנהגו גם בעת מחלה, גם בימים קרים ובמים צוננים, ואף ביום האחרון לחייו לא ויתר על הנהגה קדושה זו!
המצות המהודרות ביותר!
מחזה מרהיב היה לראות את רבי יוסף באפיית המצות, כשהוא בעצמו לש את הבצק בהקפדה גדולה, בדחילו ורחימו כפשוטו. רבי יוסף היה עומד על האפייה בדקדוק ובמהירות, והרבנית ע"ה מכניסה לתנור. בשעה שהיה לש היה אומר את ההלל בשמחה, והעומדים סביבו היו עונים "הללויה", כפי הנהוג בקהילות קודש שרעב.
רבה של רחובות, הגאון רבי אלימלך בר־שאול זצ"ל, היה מגיע מדי שנה לחזות במחזה נהדר זה, כיצד רבי יוסף אופה את המצות בזריזות וביראת חטא. הגר"א בר־שאול התפעל מאוד מהזהירות וההקפדה על המהירות, על הניקיון ועל כל דקדוקי ההלכה שנהג רבי יוסף, וביקש לקבל מצות שמורה עבודת יד לליל הסדר.
בקשתו של הרב כמובן נענתה, והוא נטל עימו את המצות הרכות. אלא שבליל הסדר, כאשר גילה את הקערה, התפלאו אורחיו האשכנזים לראות מצות הנראות כפיתות… לפליאתם, נענה הגר"א בר־שאול ואמר בקול רם וללא היסוס: "מצות אלו הן המצות המהודרות ביותר, בתכלית ההידור"!
הסעה באופנוע…
רבי יוסף נודע כמוהל זריז ומומחה שעשה את מלאכתו נאמנה, שלא על מנת לקבל פרס. גם המוהלים הנוספים שהתגוררו בסביבה לא ההינו לעסוק במלאכה זו במקומו, ואף מהציבור לא היה מי שחפץ במוהל אחר זולתו. במשך ימי חייו זכה למול כשלושים אלף תינוקות!
כאשר היו מזמינים אותו למול את הרך הנולד, וביקשו לשלוח לו מונית כדי להביאו, היה חס על ממונם של ישראל ומעדיף להיטלטל באוטובוס או בעגלה, ובלבד שלא להוציא ממון מן המזמינים.
פעם אחת, להפתעת בני הבית, הגיע מאן דהוא לאסוף את רבי יוסף – עם אופנוע… בענוותנותו הוא לא ראה בכך שום פגם בכבודו, וכך ישב רבי יוסף מאחור, כשהוא נוסע עם אותו נהג על האופנוע… לא זו בלבד, אלא שלבסוף החליק הנהג בנסיעתו, ונפלו שניהם לתוך בקעה!
אבל כל זה לא מנע מרבי יוסף לעסוק במצוות לשם שמים, והוא היה עומד על כך שלא להטריח את מזמיניו וממשיך להיטלטל אל הבריתות, הכל בשל גודל רחמנותו וחסידותו – שלא ליטול מאנשים הוצאות מיותרות…
תפקידנו לסקל את המסילה
במכתב ברכה לביטאון "המסילה" שיצא לאור על ידי בני הישיבות, עמד רבי יוסף משולם על מטרתם של בני התורה ותפקידם, והדברים קילורין לעיניים:
תפקידנו לסקל את המסילה, אשר הוא תפקיד כל רב בישראל וכל בר בי רב בישראל, וממילא תפקיד כל יהודי באשר הוא יהודי. ובייחוד בשעה זו, אשר רבו המתפלספים הטוענים נגד דת ישראל הקדושה, והרוצים חלילה לשנות איזה חוקים, כפי שעינינו רואות לצערנו הרב.
לדעתי כל העניינים האלו אינם אלא מעשה שטן, כי אי אפשר להאמין על האיש הישראלי אשר שמע ואשר ראה מפי ספרים וסופרים את שדוד המערכות מיום יציאת מצרים ועד המעמד הקדוש, מעמד הר סיני, אשר במעמד זה קיבלנו עלינו את התורה באלה ובשבועה. ובכלל, עצם קבלת הדברים על עצמנו במעמד הקדוש היא מצות עשה, ככתוב על פי התורה אשר יורוך, ומצות לא תעשה, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, דבר זה מדבר על תורה שבעל פה.
תאניה ואניה
בליל ראש חודש טבת, נר שביעי של חנוכה תש"ל, קם רבי יוסף משולם זצ"ל כדרכו בקודש לאחר חצות לילה, ערך תיקון חצות ועסק בזוהר הקדוש.
בעלות השחר, כמנהגו, שלח להעיר את הציבור לתפילה. אך תוך כדי כך חש ברע, ונכנס לחדרו לפוש קמעא. היה זה בשעה ארבע לפנות בוקר, כשעלה רבי יוסף למיטתו. רגע כמימריה, וכבר נפח את נשמתו הקדושה והטהורה במיתת נשיקה, כאומר לבורא עולם: קח את פיקדונך. והוא בן ע"ב שנים בפטירתו, לא כהתה עינו ולא נס ליחו.
עם היוודע הבשורה המרה על דבר פטירתו, אבל כבד נפל על העיר רחובות כולה ועל שכונת שעריים בפרט, ותרב תאניה ואניה. המונים רבים נהרו ללווייתו הגדולה, בה הספידוהו גדולי הרבנים מכל הקהילות בקול בוכים, מהשעה שתים עשרה בצהריים ועד חמש בערב! מיטתו נישאה אל בית החיים בשעריים כשהיא מלווה בפרקי תהלים ובתקיעות שופר, על ידי אלפים שליוו את רבם בדרכו האחרונה בדמעות שליש.
אחד ההספדים הבולטים היה של הגאון רבי סעדיה נחום זצ"ל, כאשר הגיע לפתע והחל לזעוק בשאגה גדולה: "יוסף… יוסף"… וכל הציבור כולו געה בבכי. רבי סעדיה נחום הספיד ברגש ובבכי כה עזים עד שהגאון רבי זבולון גרז זצ"ל, שהתפעל והתרגש מדבריו ואופן מסירתם, התבטא ואמר שמעולם לא שמע הספד כזה.
על מצבתו נחקק לזכרון עולם:
יום צרה ותוכחה אפף אותנו באסיפתו,
ואין איש אשר לא הוריד כנחל דמעתו.
ספדו בשוק הסופדים שהלכו אחר מטתו,
פיהם לא פסק מלספר במעלתו וגדולתו,
מוניטין יצאו לו בקהילות עמו ועדתו.
שקד בכל עת עשות רצון קונו ומצותו,
ורבבות מזרעו של אברהם אבינו הכניס בבריתו.
לכל הסביר פנים לכן האזינו לאמרתו,
מתק שפתיו קירב לבבות לרם במעונתו.
יום וליל הגה בתורה לא פסק ממשנתו,
חסד וצדקה הייתה דרכו לכל באי ביתו.
יושב שמים יסתירהו בצל כנפי יפעתו,
אל גן עדנו יביאהו שם תהיה מנוחתו.
הגאון רבי יוסף משולם איננו
כך תוארו פטירתו ולווייתו המדאיבות במאמר הספד מאת נפתלי גדסי, שהתפרסם בביטאון אפיקים:
בחצות ליל רביעי, ראש חודש טבת תש"ל, שהוא שביעי לחנוכה, קם הגאון הרב יוסף ב"ר משולם יחיא, כדרכו בקודש, כדי להלל ולשבח לבורא עולם. קרא בספרי הזוהר בנעימה ערבה, עד שהגיע זמן תפילת שחרית. רק אז הפסיק את לימודו, פתח דלתות בית הכנסת, וביקש משליחו להעיר את ציבור המתפללים שהתנמנם בבית הכנסת. אולם הרגיש ברע, נכנס לביתו חזרה, וביקש מאשתו לקרוא לבנו הגדול. האשה הצנועה מיהרה לקיים מצות בעלה, אך בחזרתה – ראתה היא ובנה בעת יציאת נשמתו של הגאון.
לא האמינו למראה עיניהם. חשבו כי זה רק עלפון, על כן הזעיקו רופא, וה"חולה" נלקח לבית חולים קפלן, שם נקבע מותו.
פטירתו הכתה בתדהמה את כל מכריו. כהרף עין נשמע הקול בכל העיר רחובות. והידיעה אומתה עם הודעת "קול ישראל" במהדורת החדשות של השעה שמונה בבוקר.
רבים החלו נוהרים לביתו, להתעניין ולשמוע ממקור ראשון, על דבר הסתלקותו של רבם האהוב. אלפים מכל השכבות השתתפו בהלווייתו.
האיש היה נערץ על כל שכבות הציבור ברחובות. הגאון רבי יוסף ב"ר משולם יחיא זצ"ל שימש ברחובות כחבר מועצת הרבנות ובית הדין, וכן כרב לעדת יהודי תימן ברחובות ובסביבותיה.
הצדיק נתברך במעלות רבות, כשהחשובה מהן הייתה – אהבת הבריות ולימוד זכות על כל אדם. "הוי דן כל אדם לכף זכות" – זו הייתה דרכו גם כשישב בבית הדין כדיין, נוח למקום ונוח לבריות. מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. שמח בשמחת הבריות וכואב את כאבם.
אהבתו הגדולה הייתה – קיום מצוות ברית המילה. בארבעים שנות כהונתו הכניס אלפים בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. לא חס על עצמו, ואם הוזמן לערוך ברית בשבת, כיתת רגליו בשמחת מצוה. מנהג היה בידי הרב לנסוע לטבריה לחופשה מדי שנה בשנה, וגם משם הוזמן לערוך ברית מילה על ידי צאן מרעיתו. לא אחת קרה, שהביאו אותו ממקום חופשתו והחזירוהו לאחר הברית.
מקרה אחד ציער את הרב. מישהו בא לבקש את הרב להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, ולא מצא את הרב בביתו, הוא היה בחופשה בטבריה. ביקש שימסרו לו מקום הרב, ולא אמרו. הציעו לו מוהל אחר – ולא הסכים. לכשחזר הרב סיפרו לו מקרה זה, והוסיפו כי אדם זה נואש ופנה לרופא שיכרות ערלת בנו. בשמוע הרב הזאת כָּאַב כְּאֵב רב. צר לו היה על כי "בגללו" בא אותו אדם לידי עברה. צם והתפלל לה' שיסלח לו על העברה "שבאה על ידו". אך לא הסתפק בכך, חקר ודרש עד שאיתר את אותו אדם. ביקש ממנו סליחתו, ולאחר בקשות והפצרות, נאות האב להקיז דם ברית ולברך על המילה כדת וכדין.
הענווה והיראה, אהבת הבריות ועבודת ה' – היו מנת חלקו כל חייו. הוא היה איש המעלה. דיבר בנחת וקיים את מאמר חז"ל (קהלת ט, יז) "דברי חכמים בנחת נשמעים". תמיד שאף ללמוד ולהוסיף דעת. לא היו לו רגעי בטלה. אם לא למד לעצמו, הרי לימד את הציבור. משאלתו היחידה הייתה – שלא ייפסק הלימוד בבית מדרשו. ואמנם פרנסי העיר רחובות וראשיה הבטיחו בהלוויית הצדיק, כי ישתדלו למלא משאלתו זו. כמו כן יונצח זכרו בכך שייקרא רחוב על שמו.
הוא היה גדול, וראוי עתה לעשות הכל להנצחת זכרו של היקר באדם, אוהב הבריות ומקרבן למקום.
הוא הלך למנוחות ואותנו השאיר לאנחות. אנו מתפללים שזכויותיו יעמדו לימינו, ויהיה מליץ יושר להגן על עם ישראל.
איבדנו אבדה יקרה שעליה מתאימה אמרת חז"ל "חבל על דאבדין ולא משתכחין". תנצב"ה.
מקורות:
קובץ הלכה ומסורה גיליון כב (אלול תשע"ז); מאמר חתנו הג"ר שלום מלכיאל בספר בבת עינינו (בני ברק תשפ"ב) חלק א עמ' שעח–שפב; אפיקים לד (אדר ב' תש"ל) עמ' 14; יאיר מדאר־הלוי, "אשכול השלמות", אפיקים נו (טבת תשל"ה) עמ' 16–18.
תודתנו והערכתנו לנכדו, הרה"ג רבי יוסף מלכיאל שליט"א ולשאר בני המשפחה, על עזרתם בהכנת הפרק הנ"ל
