הנה הרבה קיבלו עליהם בתקופה זו ללמוד את הדף היומי במטרה לסיים את כל הש"ס, והנה המחקר אומר שבין שבעים אחוז לשמונים אחוז לא מצליחים לעמוד בקבלה שלהם ולהמשיך ללמוד את הדף היומי עד לסיומו. עלינו להתבונן בעניין זה, מהו המוקש בו רבים נופלים בסדר הדף היומי?
לכאורה אפשר להסביר את זה, שהסיבה הגורמת לכך היא, שבדרך כלל מי שמקבל על עצמו ללמוד את הדף היומי, עושה זאת כי הוא ראה את הטקס הגדול שעושים במעמד הסיום, וראה את כל הרבנים שמגיעים להשתתף במעמד, וכן ראה את בימת הכבוד של כל מסיימי הש"ס, ועל כן יש לו דחף להרגיש את הרגשה הנעלית שהוא בכבודו ובעצמו זכה לסיים את כל הש"ס, שזה נותן לו דחף מאוד גדול להתחיל את המחזור החדש של הדף היומי – אך אין לו את המטרה לבוא וללמוד כל יום דף גמרא, אלא רק מפני שהוא רוצה לסיים את הש"ס. וכשהוא לומד דף גמרא, הוא לא אומר: 'ב"ה למדתי דף גמרא', אלא הוא אומר: 'ב"ה שאני כבר אוחז דף אחד פחות כדי להשלים את הש"ס', ואין לו את המטרה ללמוד את הדף גמרא אלא לחסוך מעצמו כל שלב שהוא צריך לעשות. ואם היה לו את האופציה לגמור את הש"ס בלי שילמד ויטרח בשביל זה משהו, היה רץ לעשות כן.
וממילא כשהוא לומד את הדף גמרא, אז בעצם ראשו ורובו מונח בסיום הש"ס, ואין הוא מרוכז בדף העכשווי. ואם אין לו את הריכוז לדף העכשווי, אז היוצא מכך הוא שאינו יכול ג"כ ללמוד את זה, כי אדם שלא מרוכז במה שהוא עושה, אז התוצאות שלו הם בהתאם.
מה שאין כן כשאדם מקבל על עצמו ללמוד את הדף היומי, והמטרה שלו בזה היא כדי ללמוד כל יום דף גמרא, רק שהוא עושה זאת עם תכנית מסודרת של הדף היומי, כדי שיהיה מונח לו בראש שהוא צריך כל יום ללמוד את הדף היומי, ואז מתי שיזדמן לו זמן פנוי מיד ילך ללמוד את הדף, ואו שיהיה לו סדר ותכנית קבועה מה ללמוד כל יום, והמטרה שלו בזה היא ללמוד כל יום דף גמרא ולא רק לסיים את הש"ס. והיינו, שבוודאי זה טוב שיקבל על עצמו ללמוד את הדף היומי, אך ההתמקדות בשעת מעשה צריכה להיות אך ורק בדף ההווה.
צדיקים המשילו בעניין זה משל לעיר אחת שהמושל שם הכריז שמי שיעבור מקצה הר גבוה עד מאוד אל קצה ההר השני על ידי חבל דק, יקבל ממנו סכום עתק עד מאוד! בא אחד אל המושל ואמר: אני מוכן לעבור מקצה הר אחד למשנהו על ידי חבל דק! וסיכמו ביניהם שבעוד שבוע יתקיים המעמד הגדול הזה בהשתתפות כל בני העיר, ובינתיים הלך המושל והזמין את כל ידידיו וחבריו, ואת כל בני העיר לחזות את המחזה הגדול והנפלא. כשהגיע היום המיועד נתאספו שם כל בני העיר וכל הפריצים והמושלים מהעיירות הסמוכות, והנה האיש המדובר בא וצועד בביטחון עז ללא שום מורא וחת, וצועד צעד אחר צעד בביטחון מעל הגובה העצום של התהום המתפרש תחתיו, עד שהגיע ליעד לקצה ההר השני, ואז כולם הריעו ופצחו בקולות הערכה על הצלחתו במשימתו.
לאחר מכן ניגש אליו המושל ושאל אותו: הגד נא לי, כיצד באמת לא פחדת לעבור מהר להר על גובה כזה עצום, הלא הכנסת את עצמך למקום ספק גדול האם תמשיך בכלל לחיות או שמא…? השיב לו הלה: כשאדם יודע את הכללים האמתיים איך לעשות את זה, אין לו ממה לפחד כלל! שאל אותו המושל: אולי תואיל בטובך לספר לי מה סוד המקצוע שלך בזה? השיב לו הלה: הכלל הראשון הוא להיות מרוכז כל כולך בפסיעה העכשווית בה הנך צועד, ולא לחשוב על הפסיעה הקודמת ולא על הפסיעה הבאה, אלא להיות מרוכז אך ורק בפסיעה שעכשיו הנך צריך לצעוד. כמו כן לא לחשוב על הכסף שתקבל לאחר מכן, ולא על הערכה שתהיה לך אחר כך מזה, אלא להיות מרוכז בשעת מעשה בפעולה העכשווית שהנך צריך לעשות!
והנמשל בזה מובן מאליו, שאדם הרוצה להצליח בעבודתו עליו להתרכז אך ורק בעבודת ההווה, ורק על ידי זה יוכל להתקדם בעבודתו. ובוודאי שצריך לתכנן לפני זה מה הוא הולך לעשות, שזה יביא אותו לכך שמיד כשיתפנה מעבודה אחת יעבור מיד לעבודה אחרת ולא יתבטל מזמנו לריק, וכמו אותו אחד שתכנן לעצמו שרוצה לעבור מהר אחד לשני. אבל בשעת מעשה צריך להיות מרוכז אך ורק בעבודתו העכשווית.
הרב מ' שוורץ
[הדברים נכתבו לע"נ מרת ליבא ריקיל בת ר' נחמיה ת.נ.צ.ב.ה.] (פורסם בגיליון 'אספקלריא' בא תש"פ)
