הגאון רבינו שלום יצחק הלוי זצוק"ל
ראש רבני תימן בארץ ישראל
נלב"ע כ"ו תמוז ה'תשל"ג
לידתו: הגאון הגדול רבי שלום יצחק הלוי זצוק"ל, ראש רבני תימן בארץ ישראל, נולד בליל יום שלישי כ"א במרחשון ה'תרנ"א בעיר צנעא בירת תימן לאביו, מאור גולת תימן, הראב"ד הגאון רבי יחיא יצחק הלוי זצוק"ל.
את תורתו קיבל מאביו ומיתר חכמי העיר, ובהגיעו לפרקו נשא את בת הגאון רבי אברהם הכהן זצוק"ל, בנו של הגאון רבי אהרן הכהן זצוק"ל.
צעירותו: "גם במעלליו יתנכר נער". שקידתו המופלאה של רבינו, כשרונותיו המזהירים, תפיסתו המהירה והבהירה, זכרונו החזק, ויותר מכל מדותיו הטובות ויראתו הקודמת לחכמתו, העמידוהו בעל כרחו בין הטובים והמצויינים שבבני הדור הצעיר. אט אט החל משמש בקודש לצידו של אביו, בבחינת שוחטים וסמיכתם. כבר בצעירותו ניתן למצוא את רבינו חתום בתשובה יחד עם זקני וחשובי חכמי תימן. הכל הכירו כי אברך צנוע זה נועד לגדולות ולגדלות, וכפי שהעיד לימים אחיו כי ידעו כל בני העדה כי ברא כרעא דאבוה, ועתיד הוא בבא העת למלא את מקום אביו.
בשנת ה'תרפ"ג עלה לארץ הקודש, בה נבחר לכהן פאר בבית הדין הרבני בתל אביב, וכן שימש כרבם של יהודי תימן בעיר, וכחבר מועצת הרבנות הראשית.
רבות, גדולות ונצורות פעל רבינו למען יהודי תימן בארץ הקדש, בכינון והקמת מוסדות הרבצת תורה אשר עמד בראשותם, מהם ישיבת אהל תורה בתל אביב וישיבת סוכת שלום בירושלים, חברת תורה אור ועוד.
חיבוריו: רבינו הוציא לאור את שו"ת פעולת צדיק למהרי"ץ בתוספת הגהותיו, וכן חיבר את שו"ת דברי חכמים, דברי שלום על חלק הדקדוק למהרי"ץ, ועוד.
עלייתו של רבינו לארץ ישראל, הייתה כרוכה ומשופעת בניסים רבים. כבר בהיותו בתימן חלה במחלת כליות קשה, והיה שותת דם. הוא ביקש להתרפא ולמצוא מזור למחלתו, בידי הרופאים האנגלים שבעיר עדן. בדרכים קשות, ותוך יסורים קשים ותלאות רבות, הגיע לעדן. שם נכנס לבית החולים, אך הרופאים לא מצאו מזור למחלתו.
במכתבו לאביו, הגאון רבי יחיא זצ"ל, כותב רבינו: כי כיון שלא מצא מרפא לחליו – הוא עולה לארץ ישראל, על מנת להיטמן בעפרה. וכך הוא הפליג באניה מעדן למצרים, ומשם ליפו. בהגיעו ארצה, שכר ונטל עמו ערבי עם חמור, אשר הביאו לירושלים עיר הקודש. מיד פנה לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, ונשא תפילה לפני בורא העולם.
גם כאן יעצוהו לפנות לבית החולים האנגלי שבירושלים, אך גם בו, הרופאים לא יכלו להושיעו. באחד הימים, כשהוא נושא תפילה בבכי ואניה, כשעיניו זולגות דמעות, ניגשה אליו זקנה אחת מבאות הכותל, ושאלה לשלומו, ומדוע הוא ממרר בבכי. הוא סיפר לה את סיפור מחלתו, והיא הגישה לו בקבוק משקה, וצוותה עליו לשתות מן המשקה כוסית אחת בכל יום. הוא נטל את הבקבוק מיידה, והיא הלכה כלעומת שבאה לבלי שוב. כמצוָתָה נהג, והתמיד לשתות כוסית אחת מן הבקבוק בכל יום.
למרבה הפלא, כעבור ימים שבה אליו רוחו, והוא נרפא מחליו. מאז חי בארץ ישראל כחמישים שנה, בלא לחוש שום כאב או צער בכליותיו. עשרות שנים לאחר מכן, בשנתו האחרונה של רבינו, החל לחוש שנית בכאבים. הוא הלך לצילומים בבית החולים, ושם כתב הרופא חוות דעת כי לא נמצא דבר, והכליות פועלות כראוי.
כעבור זמן מה התעצמו כאביו בשל דלקת חריפה, והוא נכנס שנית להתאשפז בבית החולים אצל פרופסור נודע, שהיה גדול הרופאים בארץ. בבדיקות ובצילומים שנערכו לו בפעם זו, נמצא כי כליותיו כלל אינן פועלות! הפרופסור התבטא ואמר: "אינני מבין איך הוא חי כל השנים, מאחר ומצב הכליות מעיד כי הן אכולות, ויצאו מכלל פעולה כבר לפני שנים רבות!".
בנו של רבינו סיפר לו את מעשה מחלתו, מאז עלותו ארצה, והוא הביע את תמיהתו ואמר: "הרב הזה חי בניסים גלויים מאד"! הבן ביקש לקחת עמו את הצילומים, אך הוא ביקש ממנו לשמור את שני הצילומים הסותרים והמפתיעים על מצב כליותיו, כדי להציגם בפני רופאי בית החולים ותלמידיו. אלו היו מאורעות חייו, נס בתוך נס, כאיש קדוש ומורם מעם, שמלאכי ה' מלווים אותו בכל עת ובכל שעה.
התמנותו ברבנות: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב בל יתייצב לפני חשוכים" (משלי כ"ב, כ"ט). מאן מלכי רבנן. מקץ שנים מעטות לעלייתו ארצה של רבינו, נקרא רבינו שלום על ידי הועד לעדת התימנים, לבוא לכהן כרב ראשי לקהילה ולשמש גם כחבר בית הדין בתל אביב יפו.
ביום ה' בעשירי לחודש תמוז ה'תרפ"ה התייצב רבינו שלום בפני הרבנים הראשיים ליפו תל אביב דאז, הרה"ג בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, לימים ראשון לציון ורב ראשי לישראל. ומשנהו הרה"ג שלמה אהרן הכהן אהרונסון זצ"ל [תולדותיו ופעליו נתפרטו בספר "החכם המופלא הרב שלמה אהרונסון הכהן"], שסמכו שניהם כאחד ידיהם עליו, סמיכה בכל כוחם, והוא מונה על ידם לשני תפקידים אלו.
עד כמה העריכו רבני העיר תל אביב את רבינו שלום העיד הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל באמרו כי הרב יוסף צבי הלוי היה מקפיד לשבת בבית הדין דווקא עם רבינו. מפסקי הדין של רבינו ובית דינו, שרבים מהם תקדימיים ויחודיים נבחרו ונדפסו בקבצי פסקי הדין הרבניים. ראה פסקי דין רבניים חלק ב' עמ' 46, 188, 298, ובח"ג עמ' 44, 248, ובח"ד עמ' 367.
אבל לא רק תלמידי חכמים וגדולי תורה, הוקירו והעריכו את רבינו שלום והתנהגותו בבית הדין. אלא גם אנשים שאינם שומרי מצוות, שבדרך כלל מלאים בקורת וטענות כלפי מערכת הדיינות הדתית, הוקירו בעל כרחם את מעלותיו של רבינו, וכמעט בעל כרחו נמצא מלאך רע עונה אמן.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ביקש שר המשפטים דאז מר פנחס רוזן לעמוד על סדרי בתי הדין הרבניים. לשם כך ביקר במשרדי בתי הדין ששכנו ברחוב יבנה 27 בתל אביב יפו, ובדרך זו התוודע לרבינו שלום. במפגש שערך לאחר בקור זה תאר את רשמיו בבית הדין.
שיחתו של השר תוארה ע"י מר יחיאל חבשוש בספר שני המאורות בעמ' 185 בזה"ל: "השר פתח את השיחה בנושא ביקורו בבית הדין בתל אביב יפו, וציין את התרשמותו העמוקה מ"הדיין התימני" הרב שלום. צייר בפני הנוכחים את קווי פניו, הודו והדרו, דיבורו השקט והתנהגותו. את הקשבתו לטוען ולנטען, תגובותיו העניניות, והדרך בה הוא מנהל את המשפט. ישיבתו על הכסא הרם של המשפט לא מעבירתו על דעתו. הוא מנסה בדרכו המיוחדת לו לחדור לנפשות המתדיינים ובעיותיהם, ומנסה לפשר ולפרק את הענינים. משדל את המתדיינים לחדול מאיבה ושנאה. בלב שקט ובסבלנות רבה, מדבר אליהם, מנסה לשכנע, ומשפיע בסופו דבר ומשרה רוח טובה. והמשיך מר רוזן וסיכם: דיין זה, הוא דוגמא ומופת למה שצריך ונדרש מדיין. דיינים מסוגו הם נכס לבית הדין ולמדינת ישראל".
בשאלות הנוגעות ליהודי תימן ומסורתם היה עמיתו הרה"ג יוסף צבי הלוי סומך על רבינו שלום באופן מוחלט ומבטל דעתו לדעתו כפי שכתב בתשובות רבות ראה בשו"ת דברי חכמים חאבה"ע סי' ז'-ח'.
ביתו של רבינו היה לכותל הדמעות לכל בני העדה שבאו לבכות מרה את אובדניהם, מי בילדיו ומי בספריו ואוצרות כתביו וכתבי אבותיו ורבותיו. יום אחד יצא רבינו עם רבי שלום כסאר ורבי רפאל אלשיך אל ביתו של ראש הממשלה דאז ותינו בפניו את צערה של העדה כולה, צער היחידים וצער הרבים, במשך שעה שלימה, ותבעו להשיב את היונקים והעוללים לחיק אמותיהם. אך הוא נדם ונאלם כמי שכפאו שד, ודבר לא יצא מפגישה זו. בצאתם שאל רבי שלום כסאר בתמיהה, "מדוע הוא ישב ושתק"?! השיב לו רבי רפאל: "דומה הוא למי שאומר בליבו: אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי". נענה רבינו ואמר: "אין בו לא מזה ולא מזה"…
בשעת פטירתו אמרה רעייתו הרבנית "הוא לא היה אדם בחייו. הוא היה מלאך".
הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי, כאשר אך שמע על פטירתו קם ממקומו כשהוא רועד בכל גופו. לפליאת תלמידיו סיפר, כי באותו הלילה ראה בחלומו את רבינו היושב בפמליה של מעלה, בין קדושי עליון.
רבינו נתבקש בישיבה של מעלה בשיבה טובה בשנת הפ"ג לחייו בכ"ו בתמוז תשל"ג, והוא שבע מצוות ומעשים טובים. יהי זכרו ברוך ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
(על פי ספר דברי שלום חכמים, בעריכת מכון המאורות להוצאת כתבי רבותינו חכמי תימן)
