פרשת חיי שרה

זמן תפילת מנחה ודין אמירת תחנון במנחה

"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כ"ד, ס"ג).

בגמ' בברכות (כ"ו ע"ב) מובא, יצחק תיקן תפילת המנחה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". ממימרא זו רצו בגמ' להוכיח שתפילות אבות תקנום. ועיין בבאר מים חיים על רש"י (פרשת חיי שרה אות ד') שכתב לפי שכשיצחק נעקד עולה, אמר אין עולה בלא מנחה, עמד ותיקן תפילת מנחה במקום מנחת העולה.

כתב בשולחן ערוך (סימן רל"ג סעיף א'), מי שהתפלל תפילת המנחה לאחר שש שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה וכו', עכ"ל. ובשתילי זיתים (שם ס"ק א') הביא הטעם לכך, לפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה, תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת זמן מנחה קטנה. אך בדיעבד יצא ידי חובתו גם אם התפלל קודם לכן בזמן מנחה קטנה, וכפי שכתב רבינו הרמב"ם פ"ג מהלכות תפילה ה"ב.

ובזית רענן על השתילי זיתים (שם) כבר ציין לכך, שהואיל וכן פסק מרן השו"ע שלכתחילה מתפלל מנחה בזמן מנחה קטנה, וכן פסק רבינו השת"ז הנז"ל, כן המנהג פשוט כפי שנהגו כן בתימן ולעולם התפללו בזמן מנחה קטנה, מלבד בצנעא בערבי שבתות וערב יום הכיפורים שנהגו להתפלל מנחה גדולה. ומכל מקום בזמנינו נהגו רבים להתפלל מזמן מנחה גדולה, גם מפני שלא לבטל סדרי הלימוד וגם מפני כך שלא אבו לאכול קודם שהתפללו מנחה (כפסק מרן בשו"ע ריש סימן רל"ב שאין להתחיל בסעודה ואפילו סעודה קטנה, קודם תפילת מנחה).

ובעבר שמעתי בשם זקנים ת"ח שאמרו שבמקומם היו מתפללים תפילת מנחה מיד עם זמנה ואף מנחה גדולה [בבחינת מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה]. ושוב כתבתי אל הגר"א רמתי שליט"א כהאי לישנא, כידוע בתימן רבים נהגו להתפלל מנחה וערבית סמוכות, כלומר להקפיד על מנחה קטנה ולא כפי הנהוג כיום. אך מאידך שמעתי בעבר בשם זקנים ת"ח שאמרו שבמקומם היו מתפללים תפילת מנחה מיד עם זמנה ואף מנחה גדולה, בבחינת מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. מה ידוע לכת"ר ההנהגה בזה.

והשיב אלי בזה"ל, המנהג הכללי, מה שנקרא המנהג הפשוט היה, להתפלל מנחה קטנה ממש סמוך לשקיעה ולפעמים אף לאחריה. ראה מהרי"ץ שדן באמירת תתקבל אחר מנחה בצאת הכוכבים. וראה מ"ש בבית תפלתי בשם חכמי תימן בזה. ושם הבאתי בשם מו"ח הגאון זצ"ל שכאן בעיר ראש העין היו זקנים שהתפללו מנחה גדולה בביתם ביחיד כדי שיוכלו לסעוד שכן אסור לסעוד קודם שיתפללו מנחה, ואחר כך סמוך ללילה היו מתאספים בבית הכנסת ואומרים שלש ראשונות וקדושה וקדיש. אמנם כמעט ולא נשמע שיתפללו מנחה גדולה, זולת זעיר כאן וזעיר שם, וממילא אין על זה תורת מנהג. ועיין עוד מ"ש בספרנו שם ח"ב דף רמ"ח, ותרווה צמאונך, עד כאן.

ומעניין לעניין ראיתי לציין כמראה מקום בעלמא, לעניין ולדין אמירת תחנון בתפילת המנחה, אשר ידוע הנדון בקרב קהילות תימן אם לאומרו בתפילת מנחה אם לאו. ועיקר הנדון הוא מאחר ודעת כמה פוסקים שאסור לומר תחנון לאחר שקיעת החמה בבין השמשות, ומזה יצאו לדון אם כיון שיש לחוש שיאחרו התחנון עם התפילה לאחר השקיעה, שוב אין לאומרו כלל, ואף יש שהגדילו עשות שגם בתפילת המנחה המופלגת טובא מזמן השקיעה שאין לאומרו. ויש לברר איזה דרך ישכון אור, ואציבה כאן ציונים ומראי מקומות שרשמתי לעצמי ושהחכימוני ידידי בזה.

ומדברי השתילי זיתים (סימן קל"א ס"ק ו') שפסק שאומרים נפילת אפים גם בבין השמשות, מבואר דפשיטא ליה שאומרים תחנון גם במנחה, ופשוט הוא, שהרי אפילו בבין השמשות פשיטא ליה שאומרים תחנון. ומדברי רבינו הרמב"ם פרק ט' מהלכות תפילה הלכה ח' מפורש בהדיא שנופלים על פניהם בתפילת המנחה. וכן הוא בדברי מהרי"ץ בע"ח דף נ"ה ע"ב. ומאידך ידוע גם ידוע על רבים מקהילותינו שאינם נוהגים לומר תחנון במנחה כלל ועיקר, וכדלהלן.

והנה, בתימן היו מתפללים תפילת מנחה סמוך לתפילת ערבית, ולכן לא אמרו תחנון. אך במנחה גדולה, לכאורה מהו הטעם שלא ליפול כאשר עוד היום גדול, ובפרט שהלא גם אלו שהתפללו מנחה קטנה, פעמים רבות הלא סיימו התפילה זמן מה קודם השקיעה ואף מצאנו שפעמים שסיימו אף תפילת ערבית ועוד יום, וכפי שמצאנו כן לגבי ספירת העומר.

ובאמת בזית רענן על שתילי זיתים סימן קל"א ס"ק ו', שיש לומר תחנון בתפילת מנחה כשעוד היום גדול ולכו"ע. (וראה שם עוד אריכות נפלאה בזה). וכן העלה בבארות יצחק הלכות נפילת אפים ס"ק י"א, ובשו"ת עולת יצחק חלק ב' סימן פ"ג. ויש ללמוד כן גם מלשון מהר"י ונה זיע"א בפירושו לתכלאל, והובא בשערי יצחק פרשת נשא ה'תש"ע דף קנ"ב. גם בקובץ מראה הנרות דף ל"ג הובא שכבר מהר"ח כסאר נשאל בזה והורה דיש ליפול כל שמתפללים ועוד היום גדול, ומשמע שאף היה מנהג בזה.

ומאידך גיסא, ידועים דברי מהר"י צובירי זצ"ל בסידורו כנסת הגדולה חלק א' דף רצ"א שכתב בזו הלשון, המנהג מפורסם ומקובל בידינו מאבותינו, שאין אומרים אחר תפלת המנחה לא וידוי ולא י"ג מדות של רחמים, ולא נופלים על פניהם ואין אומרים שום תחנונים וסליחות כלל ועיקר, ואפילו בעשרת ימי תשובה שנהגו לומר בכל יום סליחה ידועה המתחלת אבינו מלכנו וכו' וכוללת בקשות רבות וכו'. והטעם ברור וידוע שיש איסור בדבר, דכיון דברוב קהילות הקודש בעולם ובכל קהילות תימן נוהגים בכל ימות החול בקביעות להתפלל מנחה סמוך לתפילת ערבית, באופן שמסיימים אמירת קדיש תתקבל שאחרי מנחה סמוך להתחלת בין השמשות וכו', והרי מהתחלת כניסת הלילה ועד חצות אין מקום לאמירת שום תחנון וכו'. ושוב כתב עוד, ודע עוד, שאפילו במקרים שמתפללים מנחה וגומרים בעוד היום גדול, מכל מקום לא נהגו ליפול על פניהם, משום דאזלינן בתר המנהג הקבוע שמתפללים בכל יום תמיד מנחה סמוכה לערבית כאמור, ולכן אין לחלק. עד כאן לשונו הבהיר.

המבואר באופן ברור ומוחלט מדבריו האמורים, שמנהגינו שלא לומר נפילת פנים במנחה בכל עניין, הן כשמתפלל סמוך לשקיעה הן כשמתפלל בעוד היום גדול, שכבר לא נהגו לאומרו בכל עניין לפי שדרך תפילת המנחה להיות סמוך ללילה. ואשר על כן, בסידורו הרחב השמיט לגמרי כל סדר אמירת התחנון במנחה ולא חילק בדבר, ומטעם האמור. ושמעתי מפי הרה"ג רבי איתמר חיים הכהן שליט"א שכן מנהג תימן ידוע שלא לומר נפילת פנים במנחה, והואיל ונהגו כן כשמתפללים סמוכות כבר נהגו להשמיט אמירת התחנון בכל אופן. ויסוד הדבר מפני שאמירת התחנון הוא רשות ואינו חובה. עכ"ד. וכן ידוע מנהג רבים שלא רק מעי"ת צנעא, הן בבלדי והן בשאמי. וכן הוא מנהג רבים וטובים מק"ק שרעב ואגפיה.

וראה בקובץ הלכה ומסורה י"א דף רכ"ז מה שכתב הגר"ח צדוק שליט"א משמיה דהגר"י צובירי גופיה, שהורה לומר נפילת אפים כאשר מתפללים מנחה גדולה בקביעות, ושכן היה המנהג בבית הכנסת אלאוסטא. אלא שדוקא שמתפללים כך בקביעות ולא אחת הנה ואחת הנה. ודו"ק היטב. וראה עוד בשו"ת עולת יצחק חלק א' סימן מ"ה שכתב להליץ זכות מכמה פוסקים, על הנוהגים שלא ליפול על פניהם כלל במנחה, כיעו"ש. והגר"א רמתי שליט"א העיד על מנהג מו"ח הגר"ע בסיס זצ"ל, שלא היה נראה נופל על פניו במנחה בכל אופן, גם שהיה זמן לאומרו לפני השקיעה. וכן המנהג הפשוט פה ראש העין בין בלדי ובין שאמי שא"א נפילת פנים במנחה הסמוכה, עד כאן דבריו.

ובמה שציינתי קודם על מנהג שרעב שלא לומר תחנון במנחה, שמעתי בשם הגאון רבי ששון כהן שליט"א, דמה שלא נפלו היה מצד המציאות כיון שהתפללו סמוך לשקיעה (כמו אצל החסידים), אך אם מתפללים מבעוד יום פשוט שצריך ליפול, וכן אנו נוהגים. עכ"ד. ובכל אופן כפי האמור לעיל, היו מקומות בחו"ל שהיו מתפללים תפילת מנחה בעוד היום גדול, ואף היו שבים לבתיהם לאחר תפילת ערבית לא הרבה לאחר השקיעה, ממילא קשה לומר שהסיבה שלא אמרו תחנון הייתה מחמת שהיה זה לאחר השקיעה וכדומה, ודו"ק.

★

בעניין המדבר לרבים אם צריך לעמוד

"ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר" (כ"ג, ג').

כתב רבינו בחיי (שם), לימדנו הכתוב דרך ארץ, כי המדבר ברבים צריך לעמוד. וכן חזר למטה "ויקם אברהם וידבר איתם לאמור". ונראה כי המנהג היה כשידבר היחיד בפני רבים מדבר מעומד, ובכלותו לדבר ישב במקומו. וכן עשה אברהם, דיבר מעומד ואמר "גר ותושב אנוכי עמכם" וכו', עד כאן לשונו. (וראה בבכורות דף ל"ו ע"א, והיה רבן גמליאל עומד ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו וכו'. וכן למד מזה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בספרו איילת השחר שם).

והנה מאידך מצינו במדרשים שרבותינו ישבו בשעה שדרשו לרבים, כגון שתראה במדרש שוחר טוב (משלי פרק י' ד"ה רבי ישמעאל), "בשעה שהחכם יושב ודורש, הקב"ה מוחל לעוונותיהם של ישראל". וכן הוא במדרש רבה (קהלת פרשה ט' פסוק ט"ו). וכן מצאנו בחכמי התלמוד, כפי שתראה בגמ' בברכות דף כ"ז ע"ב, היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו. וכן הוא ביבמות דף ע"ב ע"ב, לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה.

וכן מוכח בברכות (ל' ע"א), רב אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד מיושב, כי הוה אתי לביתיה הדר ומצלי מעומד. וברש"י שם פירש, רב אשי היה ראש ישיבה במתא מחסיא ודורש, והוא לא היה מתפלל קודם בית המדרש, אלא כשמגיע זמן קריאת שמע לוחש הרבה יחד למתורגמן העומד לפניו, ובעוד שהמתורגמן משמיע לרבים הוא קורא את שמע וסומך גאולה לתפילה ומתפלל מיושב, שלא היה רוצה לצאת, שלא להטריח את הצבור לקום מפניו, עכ"ל. וכיוצא בזה מתבאר בבבא קמא דף קי"ז ע"א, רבי יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי. וראה עוד בקובץ אור ישראל י"ד דף ק"א, שציין עוד מקורות לזה מן המדרשים.

וראיתי בקובץ אור ישראל ל"א דף רמ"ג שהאיר את הדברים עפ"י דברי המדרש רבה פרשת ויחי פרשה צ"ח אות י"א, "זבולון לחוף ימים ישכון", כיעוין שם. ובפירוש מהרז"ו שם כתב שדברי המדרש הללו סתומים וחתומים, וביאור דבריו על פי דברי הירושלמי בהוריות פרק ג' הלכה ה', אם זכית לאומרו מעומד תזכה לאמר ולדרוש מיושב, שדרך התלמיד לדרוש מעומד והרב המוסמך דורש מיושב, כיעו"ש עוד.

אמנם בגמרא מגילה (דף כ"א ע"א) איתא, תנו רבנן, מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן, משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה.

ולפני זמן רב, שאלתי על כך מאת מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל, וז"ל השאלה והתשובה מכתי"ק: שאלה, יורנו רבינו, האם כשמוסרים שיעור תורה ברבים יש לעמוד במסירתו, כיצד המנהג בזה. תשובה, אין בזה מנהג כזה, וכל המלמדים לרבים כולם בישיבה, ועיין סוף סוטה. עד כאן לשונו. וכוונתו לדברי המשנה בסוטה דף מ"ט ע"א דהכי איתא התם, משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה. ופירש רש"י, במסכת מגילה (דף כ"א ע"א) אמרינן שעד שמת הוא היה בריאות בעולם ולא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת הוא ירד חולי לעולם והוצרכו ללמוד תורה מיושב. עכ"ל.

וכן שמעתי הלום מפי הרה"ג רבי איתמר חיים הכהן שליט"א, כי בתימן היו המלמדים לרבים בישיבה בכל דבר, גם בשמחות וגם להבדיל בבתי אבלים ל"ע, וכ"ש במסירת השיעורים הקבועים בבתי הכנסת. ורק באמירת חלק מסדרי התפילה, היה נעמד הרב או השליח ציבור לאומרו מפני כבוד הציבור, וכמ"ש הרמב"ם בדין העמידה לקורא לציבור בקריאת המגילה מפני כבוד הציבור. [ומה שיש תיעודים בהם נראים גדולי חכמי תימן בדור האחרון בא"י עומדים כשדורשים בסעודות מצוה, אין זה אלא כי כך כבר נהגו בא"י ואין בזה עיכוב, וזכורני כי גם כשהיו מהר"ח כסאר או מהר"י צובירי וכדומה דורשים בסעודות מצוה במשפחתינו לא היו עומדים אלא יושבים], עכתו"ד.

והגאון רבי ארז רמתי שליט"א כתב אלי בכהאי לישנא, בגמרא מגילה (כ"א ע"א) תנו רבנן, מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן, משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. וכ"כ רבינו הרמב"ם (פ"ד מהלכות תלמוד תורה ה"ב): כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהו כולם רואים הרב ושומעים דבריו. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. 

וכן מנהג אבותינו כשלומדים בבית המדרש שהרב והתלמידים יושבים. אבל בעת שהיה הרב דורש היינו דרשה ולא שיעור, היה עומד וכולם יושבים. זולת בסעודות מצוה שכשהיה הרב אומר קישור – טעם קודם ברכת המזון היה אומר בישיבה. ולפי המבואר, הרי בודאי מה שנהגו לעמוד אינו מפני כבוד תורה שא"כ מדוע בשעת לימודם בבית המדרש לא עמדו, אלא הטעם מפני כבוד הציבור. ובזה יובן מה שנהגו לעמוד בהסדרת התפילה [והקידוש-במקום שנהגו] בליל יום טוב, וגם בשאר עניינים אפילו קטנים לא היה אומר האומר בציבור אלא בעמידה, כגון ביום טוב שחל בערב שבת שאחר ההפטרה המארי עומד במקומו ואומר מי שלא הניח עירוב וכו'. וכן ראינו למו"ר הגאון מארי יוסף צובירי שהיה דורש בעמידה ואפילו בזקנותו. וכן נראים (בתמונה) מו"ר הגאון מארי עמרם קורח ומו"ר הגאון הרשי"ה שמדברים בפני הציבור בעמידה, עכ"ל. [יצוין, כי יש לסייג הראיה מהתיעודים בהם נראים רבותינו הנז' דורשים בעמידה, לפי שהיה זה בכינוסים ארציים עם הרב הראשי לישראל וכדומה, ושם פשוט שיעמדו כמנהג ארץ ישראל. בפרט שאין בזה מניעה כל כך או חיוב].