הגאון הצדיק רבי יחיא (זכריה) ב"ר שלמה צברי זצ"ל נולד ביישוב בלאד א־סר שבתימן בסביבות שנת תר"ץ. למד אצל זקנו רבי סלימאן צברי זצ"ל שחינכו במסירות על אדני התורה.
לימים העלה זיכרונות מהילדות בתימן שהייתה ספוגה בחינוך ליראת שמים טהורה, וסיפר: "כשהייתי ילד קטן, הייתי רועד מקור בחורף. היינו לובשים גלימה כמו של כהן הדיוט והיה קר מאוד, אבל הסבא שלי לא ויתר עלי. הייתי הולך לישון אצלו, והוא היה מעיר אותי. השעון שלו היה – כשבשמיים רואים צורת 'עגלת תאומים', ולפי זה הוא היה יודע בערך את הזמן. בבוקר כשהאיר, היינו מניחים תפילין ומתפללים לפי הנוסח הבלדי. אומרים הכל בקול יחד ומדייקים בתפילה. בשעה מוקדמת מאוד היו כבר כולם נמצאים בבית הכנסת ואומרים ביחד בקול מההתחלה ועד הסוף יחד. ממש 'ויען כל העם ויאמרו'. ההבדל בתפילות אצלנו הוא 'דינא דגמרא', שאצלנו אחד מברך ומוציא את כולם".
הוסיף רבי יחיא וסיפר: "כשהייתי עולה לספר תורה, אבא ז"ל הודיע לי: מקסימום טעות אחת או שתיים, אבל בשלישית אתה יורד מהספר. אז התביישו בפני אנשים לא לדעת לקרוא בדקדוק. היינו צריכים להיות זהירים ומרוכזים בזמן שלומדים. אצלנו היו לומדים ושואגים בכל הכוח, ככה עד שהיינו יודעים הכל בעל פה. לא היה אחד שלא היה יודע לקום ולקרוא בספר תורה".
בשנת תש"י עלה לארץ ישראל. תקופה התגוררה המשפחה בראש העין. בבחרותו למד בישיבת "מקור חיים" בירושלים בראשות הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ"ל, ואחר נישואיו לרבנית שמעה (שושנה) ע"ה למד בבית המדרש להוראה "היכל התלמוד" בתל אביב, אצל הגאון רבי טוביה ליסיצין זצ"ל.
למד והתמחה במקצועות השחיטה, והתמנה כשוחט ובודק על ידי הגרי"א אונטרמן זצ"ל, תפקיד שבו שימש בנאמנות למעלה משלושים שנה. כמו כן למד ואושר כסופר סת"ם.
את כל חייו הקדיש לטובת הכלל, ופעל רבות למען קירוב בני נוער וחיזוק משפחות רבות שפנו אליו וביקשו את עצתו וברכתו. תמיד שימש כאחיעזר ואחיסמך בעת צרה ומצוקה. ברח מכל מה שריח כבוד נודף ממנו, והיה נחבא אל הכלים באופן מופלא, נסתר וצנוע עד מאוד. הרבה לעסוק גם בספרי גדולי החסידות והייתה תורתם שגורה על לשונו. תפילותיו היו כבן המתחטא בפני אביו, וגם במנחה וערבית של ימי חול רגילים – היו רואים אותו מוחה דמעה בעת עמדו לפני קונו.
לימים התמנה כרב בית הכנסת "תורה ותפילה" בתל אביב. גם את תפקידו כרב בית הכנסת הסכים ליטול רק לאחר שכך גזרו עליו רבני העדה, וכשהתמנה ראה בתפקיד זה כלי עזר לסייע לעמך ישראל, וכך אכן נהג. בכל לילה מחצות היה מתייצב בבית הכנסת עד לאחר שחרית, ולאחר מכן היה מלמד עד שעות אחר הצהריים. כך היה סדר יומו באופן קבוע – עד לימיו האחרונים.
במשך כעשור התגורר בעיר בני ברק, ברחוב רימון שבדרום העיר. שם היה מוכר מכולל חצות, שם היה לומד בדבקות ובהגיע השחר טובל בטהרה ומתפלל עם הנץ החמה. בשכונתו היה ממייסדי מניין בני תורה על שם הגאון רבי חיים כסאר זצ"ל.
נתבקש לבית עולמו ביום רביעי, י"ד באייר תש"ע, והותיר דור ישרים מבורך, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. בנו הוא הרה"ג רבי שמואל צברי, מחבר ספרי השיטות ומנהל ת"ת "דרכי אי"ש", וחתנו הוא הרה"ג רבי חיים מדמון, ממלא מקומו ברבנות בית הכנסת "תורה ותפילה".
מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל, שאף טרח לעלות ולנחם את בני המשפחה בימי השבעה, שלח אל בנו הרב צברי מכתב מיוחד שבו ביקשו להעלות בכתב את תולדות חייו של אביו הגדול, דבר המראה על ההערכה המרובה והנדירה שרחש לו.
על מצבתו נכתב: "לזכר עולם יהיה צדיק. כאן מנוחת כבוד מורנו ורבנו, אבינו רוענו ראש משפחתנו, הגאון הצדיק ירא אלוקים ובר לבב, דבוק באלוקיו באמת, כל חפצו היה בתורת ה' ולא מש מבית המדרש. רדף צדקה וחסד, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. הרביץ תורה בישראל והעמיד המסורה, סמל האמונה ועמוד הענווה, רבי יחיא זכריה בכה"ר שלמה צברי זצ"ל. נפטר בשם טוב מן העולם ביום י"ד באייר תש"ע, מי יתן לנו תמורתו מי יתן לנו חליפתו. תנצב"ה".[3]
[3] על פי נוסח תימן; המודיע י"ד באייר תש"ע עמ' 2; גיליון כתרי תורה פרשת בהר תשפ"ב; ומפי בנו הרה"ג רבי שמואל צברי.
