רבי זכריה תעיזי זצ"ל
הגאון הצדיק רבי זכריה תעיזי זצ"ל נולד באפיוש שבמחוז תעיז בשנת תרע"ה, לאביו רבי ניסים ב"ר חיים ב"ר חסן ב"ר פנחס ב"ר רצ'א ב"ר שועה ב"ר אבו כַיֵר ב"ר פנחס.[1] משפחת גדולי תורה זו מיוחסת לרבי יחזקאל בן יהודה, אשר גלה מירושלים לתימן לפני עשרים וחמש דורות, וייחוסו הוא לשבט יהודה בן יעקב אבינו.[2] רבים משושלת רבני המשפחה שימשו ברבנות ובהנהגת הקהילה, ובאותו הדור היו אלו שלושה אחים תלמידי חכמים: רבי ניסים, אביו של רבי זכריה, שגר באלהבאן ונשא את בתו של רבי יוסף דוד זצ"ל מאקרוף שבדיסר; דודו רבי שמואל חיים שהתגורר ביישוב מקדאר הסמוך, ואשר מצודתו הייתה פרוסה בכל רחבי שרעב;[3] ודודו רבי מנשה שגר ביישוב דיסר.
רבי זכריה, שנודע מצעירותו כחכם וחסיד, הוסמך לרבנות על ידי גדולי הרבנים במחוז בהיותו בן שמונה עשרה שנים. שנתיים לאחר מכן כבר מילא את מקום אביו כרב הקהילה בכפר אלבאו וכאב בית דין. מעמדו בקהילה היה רב ואיתן, עד שבניסיון למעט מהשפעתו המרובה נאסר על ידי השלטונות, ורק לאחר השתדלויות רבות שוחרר מן המאסר.
בעלייה הגדולה, בשנת תש"ט, עלה לארץ ישראל והתיישב בתחילה בעיר גדרה. גם שם המשיך להנהיג את קהלו, ושימש בקודש כשוחט ומוהל. לימוד התורה הקדושה היה משוש חייו, ובכל בוקר השכים בשעה ארבע לפנות בוקר כדי לשקוד על תלמודו קודם תפילת שחרית.
בשנת תשמ"ג עברו רבי זכריה ורעייתו הרבנית חנה[4] להתגורר בעיר לוד. בתאריך ט"ו באייר תשמ"ח, בעודו עוסק בלימוד התורה, נשמט מידו ספר "מדרש הגדול" והוא עצם את עיניו. מיד הובהל רבי זכריה לבית החולים, אלא שגברו אראלים וניצחו את המצוקים והוא נתבקש לבית עולמו במיתת נשיקה.[5]
על מצבתו נחקק:
פה נטמן אאדמו"ר הרב הצדיק החסיד
זכריה בן אאדמו"ר ניסים תעיזי
המכונה מורי יחיא ניסים זצ"ל.
מוצאו מגזע תרשישים ששימשו ברבנות במשך דורות רבים במחוז שרעב שבתימן. שימש אב"ד בתימן, שו"ב, מוהל, חזן, מחנך ורועה רוחני לקהילתו בגדרה.
זכה וזיכה את הרבים
כיבד התורה והגה בה תמידים
ראש מעייניו היה חינוך בניו צאצאיו ותלמידיו
יעץ בירך וסייע לכל הפונים
היה עץ עבות שכל מכירו חסה בצל ענפיו.
נלב"ע ביום ב' ט"ו אייר תשמ"ח.
* * *
רבי חיים מנצור זצ"ל
הרב הגאון רבי חיים הלוי מנצור זצ"ל נולד בראש חודש כסלו תשי"ד בעיר יבנה, לאביו רבי גמיל ב"ר חיים זצ"ל ולאמו מרת שמעה ע"ה. שניהם היו מהיישוב גורבאן שבמחוז חאשד, אשר רוב בני העיירה היו לוויים. אבי אימו היה רבי אהרן ב"ר יוסף הלוי באשה זצ"ל, מרבני הקהילה,[6] אשר זכה ליצוק מים על ידיהם של רבני צנעא בדורו, ובהם הגאונים רבי שלום שמן ורבי יחיא יצחק הלוי זצ"ל, ולהיות מוסמך על ידיהם.
בילדותו למד והתחנך על ברכי אביו, ויחד עם שאר אחיו קיבל ממנו את סדרי התפילות ונגינותיהם ואת קריאת פרשת השבוע על כל המשתמע מכך – מקרא, תרגום אונקלוס ותפסיר רבנו סעדיה גאון. צורת לימודם הייתה בשינון עד ידיעה מצוינת בעל פה, כך שהיו תורתם ותפילתם חקוקות בליבם.
לא אחת, כששכב במיטת חליו ושמע את בניו חוזרים על הקריאה בפרשת השבוע, היה מתקנם כאשר אין ספר לפניו. פעם אירע שהזדמן לשבת אצל בני משפחה ברכסים שבצפון הארץ. הייתה זו פרשת זכור. בני המשפחה יצאו להתפלל בבית הכנסת של המרא דאתרא, הגאון רבי משה תנעמי, ורבי חיים הוזמן לומר את הפיוט "מי כמוך" לרבי יהודה הלוי. הוא עלה לתיבה, הטלית מכסה את פניו, וקרא את כל הפיוט בעל פה – בלי שום ספר לפניו! הגר"מ תנעמי כה התפעל, עד שלאחר התפילה אמר לו: "חשבתי שמלאך עומד לפני התיבה"!
כמו כן למד רבי חיים אצל רבי שלום עתארי זצ"ל. בהיותו כבן חמש עשרה שנה למד כתיבת סת"ם אצל רבי חיים היזמי זצ"ל מחולון, ובשנה זו זכה לכתוב ספר תורה שלם. במשך שנות חייו המשיך במלאכת הקודש וזכה לכתוב חמישה עשר ספרי תורה, ואת האחרון שבהם כתב לעצמו כשהוא מסובל בייסורים נוראים. על כך העיד רבה של ראש העין, הגאון רבי עזריה בסיס זצ"ל, שנשא דברים בשמחת הכנסת ספר התורה ודיבר בשבח הספר והרב הסופר שהיה נמלך עמו בכל פרט הקשור לכתיבת הספר והשלמתו.
לימים נשא לאשה את בתו של הרה"צ רבי אהרן גמיל זצ"ל מפרדס חנה, וקבע את מקום מגוריו בעיר הולדתו יבנה. שם חבש את ספסלי כולל "תפארת יעקב" בראשות המרא דאתרא הגאון רבי יוסף אביחצירא זצ"ל, שאהבו כבנו ושם את עינו עליו עד שהוסמך לרבנות. גם כאן המשיך רבי חיים זצ"ל בדרך שהנחיל לו אביו, והיה לומד ומשנן את הכל עד ששלט בו בעל פה. כאשר נבחן אצל רבה של הרצליה, הגאון רבי חיים יצחק הלוי זצ"ל – שאף הסמיכו לרבנות, הפליא הרב את שליטתו העצומה בדברי השלחן ערוך ונושאי כליו, עד שהתבטא ואמר לו בהתפעלות: "אבוס עיינך", כלומר יש לנשק את עיניך, לרוב ידיעותיך המקיפות.
את אומנות השחיטה והמילה למד אצל ראש השוחטים בירושלים, הגאון רבי ששון גרידי זצ"ל, ויבדלחט"א הגאון רבי שלמה מחפוד גאב"ד יורה דעה. כשהיו מתלמדים ומתאמנים בהעמדת הסכין היו בני החבורה נשארים לישון בביתו של הגר"ש מחפוד, וכבר בשעה ארבע לפנות בוקר קמים כדי להמשיך בהשחזת הסכין עד העמדתה על כשרותה בדקדוק.
אף מגמילות חסדים לא טמן את ידו. רבי חיים פתח מכספו הפרטי קופת גמ"ח, ודרכה העניק הלוואות לנצרכים ולנזקקים. לאברכי הכולל דאג למשלוחים של מצרכי מזון שיגיעו אליהם מדי שבוע באמצעות בעלי החנויות שבעיר, אליהם היה הולך בעצמו ומתרים אותם למען החזקת בני התורה. זכות זו עומדת לו עד היום, כאשר את דרכו המשיכו יודעיו ומכיריו הדואגים לנדבת בעלי החנויות עבור אברכי הכוללים.
בעל תפילה מופלג היה רבי חיים מנצור. בתפילתו היה מרעיד את לבבות המתפללים, הן בקולו הערב והן בנגינותיו שאותן שמע, קיבל ולמד מזקני הדור הקודם שהיו מתפללים בבית הכנסת "כנסת ישראל" ביבנה, בית הכנסת הראשון בעיר לק"ק תימן אשר זכה והקים אביו זצ"ל. בין זקני התורה שבעיר היה זקנו אבי אמו, רבי אהרן הלוי באשה זצ"ל, ומלבדו קיבל תורה ומסורת מרב העיר הגאון רבי דוד ב"ר יצחק גברא זצ"ל, רבי שלום יעקב ועוד רבים, ישרים ותמימים, שבכל ערב ישבו בבית הכנסת ולמדו גמרא, עין יעקב, רמב"ם ועוד. זכר כולם לחיי העולם הבא.
לאחר פטירת אביו רבי גמיל בתאריך י"ג באדר תשמ"ז[7] המשיך רבי חיים בניהול בית הכנסת והחזקתו, תוך שמירה על כך שלא תהיה ולו סטייה קלה ממנהגי אבות ומסורתם. פעם אחת, כשמכרו את תפילות הימים הנוראים, עלה שליח ציבור שלא היה בקי כראוי בנעימות, ובפתיחת היום הקדוש שר את הפיוט "לך אלי" כאילו הוא שיר ממש, ללא נעימת רגש והתעוררות. רבי חיים לא חשב על הכסף המגיע להחזקת בית הכנסת. התפילה קודמת לכל, סבר, ולכן הודיע שמכאן ואילך לא תימכרנה התפילות אלא שליחי הציבור יהיו בעלי התפילה הידועים, היודעים ומכירים את מנגינות התפילות ומשרים על הציבור את אווירת היום הקדוש.
זכה רבי חיים לשמש בקודש כרב המושב "מאור" בתמיכתם ובעידודם של גדולי התורה שלימדוהו והסמיכוהו, אלא שכעבור זמן לא רב נפל למשכב. במשך כחמש שנים סבל ייסורים נוראים, טיפולים וניתוחים, וקיבלם באהבה. כל אלו לא הכניעוהו מעמלו בתורה וחינוך ילדיו לתורה וליראת שמים, כאשר כל חפצו היה לראותם גדלים בדרך ישראל סבא. לרעייתו הרבנית תבלחט"א אמר, שהצוואה היחידה שהוא משאיר לה היא שתגדל את הבנים בישיבות הקדושות, ואת הבנות בחינוך של בית יעקב.
בשבוע האחרון לחייו, ביום חמישי, הסתובב בשארית כוחותיו בין בעלי החנויות בעיר וכדרכו התרימם עבור בני התורה. לאחר מכן נאלץ להתפנות לבית החולים. בליל שבת קודש התקיימה עצרת תפילה גדולה לרפואתו, אך נגזרה הגזרה, ובליל שבת קודש פרשת אמור, ט"ו באייר תשנ"ו, כשהוא בשנת "ודברת בם" לימי חייו, השיב את נשמתו לבוראה כשהיא מזוככת בייסורים. במוצאי שבת, כאשר פשטה השמועה על פטירתו של אותו צדיק, התקבצו המוני בית ישראל לחלוק לו כבוד אחרון, וסמוך לחצות לילה נטמן בבית העלמין ביבנה.[8]
[1] פרי צדיק פ עמ' טז.
[2] אליו מיוחסים גם משפחותיהם של הגאון רבי זכריה אביגד שרעבי, כמו שכתב בספר תולדות הרב שלום שבזי זצ"ל חלק א עמ' 390.
[3] ראה עליו בתולדות הרב שלום שבזי שם עמ' 368.
[4] נפטרה בי"ח בחשון תשס"ג.
[5] על פי המאמרים דלהלן, וכן באנציקלופדיה לחכמי תימן חלק א עמ' 648 וחלק ב עמ' 211.
[6] נזכר גם בפנקס השליחות שבספר איש ימיני חלק ד עמ' שסה בשם "מ"ו הארון באשה".
[7] כפי שמופיע בהנצחה שבסוף ספר שיעורי נדה לחתנו הג"ר אליהו ראשיד זצ"ל.
[8] על פי מאמר בנו הרב גמליאל מנצור שליט"א; אנציקלופדיה לחכמי תימן סוף חלק ב; כתרי תורה פרשת אמור תשפ"ד.
