הרב הגאון הצדיק רבי אהרן הלוי גמיל נולד בשנת תרע"ח להוריו רבי אהרן ב"ר שלמה גמיל ומרת זהרה בת רבי יצחק נחום. את ראשית חינוכו קיבל בבית אביו בעיר קרית ואדעה הרחוקה ממהאצר כשני תחומי שבת – מהלך חצי שעה. משחר נעוריו ראה אביו שלגדולות נוצר, ולכן בעודו רך בשנים, כבן שמונה, שלח את בנו יחידו לעיר גראף, לקנות תורה וחכמה הלכה ומוסר בבית הגאון רבי אברהם גראפי זצ"ל ובנו הגאון רבי חיים זצ"ל, כשהנכד הרב הגאון רבי סעיד נשא לאשה את זהרה אחות רבי אהרן סמוך לתקופה זו.
בית קדוש זה, הספוג אהבת תורה ויראת שמים, איווה רבי אהרן למושב לו, ושם לילות כימים על התורה ועל העבודה, כשאינו שב לביתו אלא אחת לחצי שנה בחג הפסח ובחג הסוכות, ומיד לאחר החג היה חוזר לתלמודו. מדי פעם בפעם היה אביו ע"ה מגיע לבקר בבית קדוש זה, מלווה בתבואה וג'עלה לרוב, כגון צימוקים, תמרים, עתר וכדומה, לשמח לב בנו וחבריו, להמשיך הלאה לשקוד על תלמודם. רבי אהרן התמיד שנים רבות עד שהתורה היתה חקוקה על לבו, וכרסו מלאה בש"ס ופוסקים. כשנוכחו רבותיו בשקדנותו, חריפותו וידיעותיו, חפצו ללמדו פרק הכל שוחטין, ומלבד להעמיד את הסכין כדבעי שינן וידע ארבע עשרה פרקים ברמב"ם הלכות שחיטה בעל פה, וספר מקור חיים למהרי"ץ בן יעקב על בוריו.
על הבחינה בהלכות שחיטה סיפר לימים רבי אהרן עצמו, שכל רבני המחוז באו לביתם לעת ערב וישבו מסביב לדיואן. לכל אחד יש רשות לשאול ולבחנו כרצונו, ועליו להשיב לכל אחד תשובה ברורה כהלכה – בלי הנחות. כך נמשכה הבחינה כל הלילה עד לתפילת שחרית, ואחריה ניגשו לחלק המעשי, שחיטת הפרה. מארי הארון עשה את מלאכתו בזריזות שהפליאה את כל רבני המקום, בדק את הריאה והיא נמצאה חלקה בלי שום סרכה. בעודם שבים לביתם קרא אחד הרבנים, שעדיין לא נחה דעתו: "מצאתי מחט! מצאתי מחט"! ניגש מארי הארון לריאה בפליאה, התבונן היטב במחט ובריאה, הבחין שזה מעשה "טרי" שנעשה לפני זמן קצר, והוכיח לאותו רב שהריאה אכן כשרה, עד שלבסוף הודה הרב שאמנם הוא זה שתחב את המחט. בסיום הבחינה העניקו לו כל הרבנים סמיכה לשחיטת בהמות חיות ועופות, וכל מן דין סמוכו לנא.
בעת עלייתו ארצה אבדו ההרשאות, ושוב עמד למבחן בה' באדר תש"ו בפני הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצ"ל שנהנה מידיעותיו ומומחיותו, והעניק לו הרשאה נוספת המעידה על בקיאותו בהלכה. למרות מומחיותו, מעולם לא התפאר והשתבח בזה. אדרבה, כששמע כיצד אשתו ע"ה מנסה לשכנע את אחד מנכדיה להיות שוחט, אמר לה שאין בזה גדלות מיוחדת ולא "תפארה עצומה", כלשונו.
משגדל רבי אהרן, שם פעמיו ללמוד וליצוק מים מעוד רבנים, כגון הגאון רבי סאלם שוכר מכמיר, הגאון העצום רבי מסעוד ב"ר מסעוד אשראף מעראם, והגאון רבי סאלם קעשה ממהאצר, זכר צדיקים וקדושים לברכה. אצל כולם הוסיף לגדול ולצמוח בידיעת התורה הקדושה. על שליטתו במסכתות הש"ס העיד הגאון רבי יוסף צובירי זצ"ל, שרבי אהרן נבחן לפניו על כל מסכת נדה, וכאות הוקרה העניק לו את אחד מספריו עם הקדשה חמה.
אברך אחד מתלמידיו שח, שכשלמד עמו מסכת חולין, אמר לו רבו רבי אהרן, שפרט לחגים שהוא מקדיש לבני משפחתו, הוא מוזמן ללמוד עמו בכל עת, בבחינת "יותר משהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק".[1] כשסיימו מסכת זו בעיון, כתב התלמיד לרבו דברי ברכה, בהם יצא בהתפעלות משליטתו של מארי הארון בכל מה שלמדו. עוד שח אחד מנכדיו, שבלמדו מסכת פסחים נתקל בכמה קושיות, ולאחר ששטח אותן קמיה זקינו מארי הארון, הוא ביאר לו את כל העניינים בדרך ישרה בטוב טעם ודעת.
בגיל שמונה עשרה שנים בא בברית הנישואין, בט"ו בסיון תרצ"ז, עם הצדקת מרת שמעה ע"ה[2] בת רבי יוסף הלוי מהאצרי מהעיר מהאצר, ובת תורכיה בת רבי סלימאן אחיו של הגאון רבי מסעוד אשראף זצ"ל אב"ד ק"ק עראם, כשמסדר הקידושין הוא הגאון רבי סאלם מגהז זצ"ל רבה של פצירה.
לאחר חתונתם עסק מארי הארון למחייתו בתפירת מעילים מעורות ופרוות מצמר כבשים, כרבים מבני צפון תימן שהיו מומחים בזה. אמנם חלק מיהודי ואדעה היו צורפים, חלקם נפחים ועוד בעלי אומניות שונות. הצד השווה לכולם שמצבם של היהודים באזורים אלו היה טוב מאוד, כפי שהעיד במפורש מארי הארון, ואדרבה, מצבם הכלכלי של היהודים היה עדיף בהרבה מתושבי הארץ הערבים.
עלייתו של רבי אהרן לארץ ישראל החלה במוצאי תשעה באב תש"ג. יחד עם כמה משפחות נוספות יצא אל צנעא הבירה, שם השתכנו בביתו של הגאון רבי אברהם בדיחי זצ"ל. לאחר החגים קיבלו את אישור האימאם לעלות ארצה ומיד יצאו לעדן דרך ד'מאר, ירים ותעיז, עד שהגיעו לעדן באמצע חודש חשון תש"ד. אחר קבלת אישורי העלייה הפליגו באניה למצרים, במחיצת הגאון רבי יוסף נחום זצ"ל, ובמצרים עלו לרכבת ביום שישי, ז' בכסלו תש"ד, ובה נסעו ליפו שבארץ ישראל. לאחר ימים מספר עברו העולים החדשים לפרדס חנה, והחלו לבנות את חייהם במקום החדש. עם כל קשיי הקליטה והייסורים שבהם נקנית ארץ ישראל – כל מעשיו והליכותיו נעשו בתוך ביטחון עצום ואמונה טהורה בחי העולמים המנתב את דרכיו ומנחה את צעדיו.
במשך תקופה של כשנתיים למד רבי אהרן בכולל שהוקם בבית הכנסת הגדול שבפרדס חנה. בשנות העלייה שימש כמדריך לעולים ועזר בכל כוחו ומאודו לאחיו, וכן פעל תקופה לא מבוטלת כמזכיר התאחדות התימנים. הוא אזר כוח ושינס את מתניו לסייע לאחיו ובני קהילתו, להעמיד הדת על תילה ביתר שאת ויתר עוז, ולהמשיך את מסורת האבות הקדושים. בביתו בן החדר פתח וייסד את בית הכנסת הראשון, כשהוא ואשתו מותירים לעצמם רק את המטבחון הצר למגורים, עד שלאחר כשנתיים הרחיב ה' את גבולם ויחד עם עוד מהמייסדים זכו לבנות בניין של קבע לתורה ולתפילה, בית הכנסת "חברת אחים" ברחוב רמב"ם.
רבי אהרן ניהל בחכמה ובתבונה את כל ענייני בית הכנסת, וגם הרביץ בו תורה ומוסר במשך עשרות שנים וקירב את צעירי הצאן לתורה. במקביל נתמנה למפקח ומשגיח כשרות ראשי על מפעלים גדולים באזור, כשרבה של פרדס חנה הגרי"ז דיסקין זצ"ל סומך עליו בעיניים עצומות, ואמנם הצליח בפקחותו ותושייתו לסכל מכשולים חמורים בכשרות ולא יצאה תקלה מתחת ידו. כן הוסמך לערוך חופות וקידושין למאות זוגות בעיר ומחוצה לה, וכיתת את רגליו בכוחות עצמו ובממונו בכל עת שנדרש על ידי רבני המקום, והכל עשה שלא על מנת לקבל פרס.
אוהב שלום ורודף שלום, משכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. עם כל פעילותו הציבורית נזהר מלשון הרע ומאבקה ולא היה מדבר בגנות הזולת, כדרכו למעט בדיבורים מיותרים. ספרי המוסר היו נר לרגליו ומונחים על שולחנו תדיר, ובהם אהב להגות תמידים כסדרם. כאחד המשוררים מבני לוי, תפילותיו הזכות בקעו מליבו בכוונה יתירה, יצאו מקולו הצלול והרעידו את לבבות השומעים עד כדי דמעות. ואם כך בימות השנה, על אחת כמה וכמה בימים הנוראים, בהם היה מתפלל שעות רבות ולא נס ליחו.
בהגיעו לשנת התשעים נכנס לראשונה בשערי בית החולים, ושם השיב את נשמתו לבוראה, זקן בתורה ושבע ימים במצוות ובמעשים טובים, ביום חמישי לסדר בהר בחוקותי, כ"ב באייר תשס"ז. למרבית הפלא, ביום קייצי זה ירד גשם קל בעת הלוויה, ואמנם אמרו חז"ל[3] שזהו סימן יפה למת שהיו גשמים מזלפים על מיטתו.[4]
[1] פסחים דף קיג ע"א.
[2] נפטרה בכ"ט באב תשס"ד. צרור עובדות מחייה הובא במאמר בעקבי הצאן עמ' כ–כד.
[3] במסכת סנהדרין דף מז ע"א.
[4] על פי מאמר מקיף לתולדותיו הנקרא "שבחו של אהרן" מאת נכדו הג"ר אלמוג שלמה אכלופי שליט"א, נדפס בקבצי פרי צדיק גיליון עח (תמוז תשפ"ב) וגיליון עט (אב תשפ"ב). וראה עוד בגיליון כתרי תורה פרשת בחוקותי תשפ"ב; קובץ מורשה ג (תשפ"ג) עמ' תמו.
