נשגב בקדושתו היה הגאון הצדיק רבי לוי ב"ר ישועה חמדי זצ"ל, מדמויות ההוד של הקהילה בעיה"ק ירושלים. נולד בצנעא בשנת תרכ"א, לאביו שהיה שר הכספים בתחילת שלטון הטורקים, ונכדו של הגאון רבי יחיא יעיש חמדי זצ"ל. נשא אשה בשנת תרמ"ד ושימש בצעירותו כמלמד תינוקות של בית רבן. בשנת תרנ"א עלה לארץ ישראל וקבע את מושבו בשכונת נחלת צבי, בה עסק בכתיבת סת"ם בטהרה.
נודע כחסיד ומקובל שסיגף עצמו, בעל אותות ומופתים שרבים שיחרו לפתחו. משורר וחזן בחסד עליון, שהשתתף בסעודות מצוה ושימח חתנים לרוב. היה גם דרשן ומוכיח בשער, סייע לרבים בסגולות וקמיעות ועסק במתן בסתר. ממייסדי חברת 'דגל הצבי' למטרת גמילות חסדים וביקור חולים, שנתייסדה בירושלים בשנת תרפ"ב. נתבקש לבית עולמו בערב חג מתן תורה, ה' בסיון תר"ץ, ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.
על מצבת ציונו נחרת: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. פה טמון יקר הלב איש אמונה, התום והיושר היו לו למנה. בבתי התפלה הגיד לבני עדתו אמונה, חתן וכלה שמח בקול שירה ורנה. שמחה וזמרה השמיע בחתונה, בנועם דבריו השיב רבים לאמונה. ובמתק שפתיו לב כל אדם קנה, רבים השיב מעון וידו הושיט ליתום ואלמנה. ניניו קבר בחייו, ויסוריו קבל בלי תלונה. ה"ה כמו"ר לוי ן' ישועה חמדי הלוי זצ"ל, נתבקש לישיבה של מעלה ביום ה' סיון התר"ץ, תנצב"ה".
הגאון רבי שמואל ב"ר יוסף עדני כתב עליו בספרו נחלת יוסף (פרק יז): "מר חביבי ויקירי אהובינו הלוי נר"ו בר כמו"ר ישועה זצ"ל, כי הוא מלבד גודל חכמתו בתורה הוא גם משורר נפלא ויראת ה' חופפת על פניו. הוא ענוותן כהלל ושליח ציבור מובהק, וכל מידות טובות נקשרו בו. והוא יליד מילידי צנעה הבירה במדינת תימן, ואביו נע"ג היה שר וגדול בישראל ונכבד עם הממשלה, אשר במסיבת הזמן זה כמה שנים באו לשכון כבוד בירושלים עיה"ק ונעשו תושבים איש וביתו. וכמעט אוכל להתפאר כי איש כזה ביקרת רוחו ושפלות דעתו וחכמת לבו הוא מבני עלייה וסגולה היותר מצוינים".
שנים מספר לאחר פטירתו שורטטה דמותו בידי מ"ש גשורי, וכך כתב עליו (הצפה, יום שישי כ"ד בחשון תרצ"ט, עמ' 6):
בכרם התימנים – חכם רבי לוי חמדי
מ. ש. גשורי
השם לוי חמדי, עודנו כיום "שם דבר" בקרב תימני ארץ ישראל בכלל, ובקרב עדת התימנים אשר בירושלים בפרט, ודמותו נשארה אצלם חקוקה כאיש בעל קומה בנגינת התימנים, שהופיע ראשונה והשמיע ברמה את צלילי הזמרה התימנית על אדמת ארץ ישראל, ואחריו החרו־החזיקו תלמידיו ואחרים שבאו מתימן וזמרתם בפיהם.
הוא היה זמר הזמרים של התימנים. לא בלבד בארץ תימן, אלא אף אחרי עלותו לארץ הקודש וישיבתו בירושלים. הזמרה הייתה לו עבודת קודש שאת טהורי מאווייו נתן לה, ודמותו הייתה מרוקמה כולה בשירתו. הוא פתח את אופק נגינות תימן בארץ ישראל, המכילות פנינים מקוריות המהלכות שלווה ועדנה ומעוררות הדים מימים קדומים, והכניס ראשית של שירת עדתו לתוך זמרת הארץ. מעט מעט הלך האור שבנגינה זו ונחשף ונצטרף למצע של קירבה ושותפות והבנה הדדית בזמרת הארץ היהודית הכללית. היה זה צעד נועז שהפתיע בשעתו את נבוני הנגינה האשכנזים. צלילי התימנים היו להם צלילי בשורה. התימנים שמרו מאז ומעולם על זמרתם ועל ניגוניהם כעל נחלה קדושה מדור דור, המלאה גם תעלומות וסוד, ולכן אין לגלותה ולהוציאה החוצה. רבי לוי חמדי הוציאה מרשות היחיד, מתוך עולם עצמו של ציבור התימנים בלבד, ועל ידו החלה להיות נחלת הכלל.
זמרת התימנים מציינת קו ביוגראפי חשוב בתרבותם ובערכי הרוח של יהודי תימן. בה חרותים ושמורים רעידות לב הקהילה המסורות ביותר, זעזועי נפשה היותר עמוקים, כל המעולה והטהור שבחיי רוחם גנוז בלבוש הניב הנגינתי. זמרה מזרחית אפיינית זו תמימה היא, […] וגם בהירה, ועולמה עולם […] הקבלית־רוחנית הקושרת כתרים לאהבה שבין ישראל למקום. בלשון הצלילים שלה קורעת זמרת התימנים את צעיף המסתורין הפרוש על חיי בני עדה זו, שחיו את חייהם הסגורים והנעלמים בארץ נידחת רחוקה מכל מגע עם אחיהם היהודים בגולת מזרח ומערב, צפון ודרום. בפיוטים הנמרצים ובזמרתה תפרפר נפש התימנים, ומבעד לפעמוני החרוזים המצלצלים תנגן תפילתה הזכה של עדה מתוודה.
בהן הרבה נעימות זכות ושקופות שנשבצו במרגליות בכתר הזמרה הארצישראלית, ואורן מזהיר בשלוות חן ובהדרת יצירה, והן שהוסיפו לזמרת הארץ את ריח המזרח ונשימתו הלוהטת.
רבי לוי חמדי התערה בזמרת תימן בה נולד לאביו יהושע בצנעא, בירת תימן. אביו שירת כשר האוצר אצל מושל תימן מטעם התורכים. לא זמן רב שימש באצטלה זו, כי חתרו נגדו ערביים שהתקנאו בו ובגדולתו, וכדי לשים קץ לתעלוליהם נגדו, התפטר.
בן יחיד היה לוי לאביו. ככל הצעירים השתקע גם לוי הצעיר בענייני לימוד. למד בישיבה אצל רבי חיים קורח ואחרים, ויחד עם זה מצא עניין רב בזמרה. מחונן בקול נעים וחזק, התחמם לאורם של גדולי זמרי היהודים בתימן.
כי כן דרכם מימים ימימה בתימן. מי שיש לו קול יפה, לומד שירה מפי המשוררים והזמרים התימנים הנמצאים בכל מקום, ומרכזם בצנעא. הם היודעים הרבה שירים ומנגינות, פיוטים ופזמונים, ובקיאים בשירי המשוררים הגדולים וניגוניהם. זמרים אלה ממלאים תפקידים חשובים בשמחות אפריונים ומקבלים שכר חלף זמרתם. גדול ערך החתונה בתימן, ובה כמה מסיבות, ולכל מסיבה – ניגונים משלה, מהם בלי ריקוד ומהם בריקוד. הזמרים היו כהני הזמרה בתפוצות גולת תימן, ובזמרתם כולם קורנים מנחת רוח ודמעות שמחה והתפעלות נוצצות מעיניהם, והם שעוררו את התשוקה בלב הצעירים מחונני קול נעים לסגל להם את אמנות הזמרה.
עלה על כולם לוי הצעיר, שהתערה בזמרה עד כדי להימוג בתוכה כליל, ובה מצא מיטב שעשועיו. עם הגיעו לגיל העמידה נשא אשה וכונן חיי משפחה, אך את הזמרה לא עשה קרדום לחפור בה, כי אם התפרנס כמלמד תינוקות בצנעא. בזמרה רכש לו התמחות עד שנעשה לאחד מגדולי הזמרים.
פעמי העלייה לארץ ישראל, שגדלו בתימן, לא פסחו גם על משפחת חמדי, ובשנת תרנ"א עלה לארץ לבקש גאולה לנפשו עם אביו ובני משפחתו, ויחד אתו עלתה משפחת אשתו והוריה, והתיישבו בירושלים. בן עשרים ושתים היה בבואו ירושלימה. כאן, מוצף גל של שמחה על שזכה לעלות לעיר הקודש, התאושש יותר לשיר את שירי שבזי, שכל צליל וצליל מהם שקוי רגש נעלה והמיית נפש עמוקה, ואותו יופי וטוהר הנפש הרגיש בזמרתו.
בירושלים השיג את מרום תעודתו, וקולו נשמע תמיד במעונו בהשתפכו בזמרה, ומהרה נתפרסם כבחיר זמרת התימנים. וכל מי ששמעו משתפך בזמרה נוגעת עד הלב, לחש לו ברכה ותודה. הוא נתן ביטוי עצום לזמרת תימן, עד שגם היהודים בני העדות האחרות עמדו מלאי התפעלות לשמע צליליה. על ידו הייתה עלייה לנגינת תימן, ובארץ מצאה את מלוא תיקונה.
בבית הכנסת "חנוך" של התימנים אשר בשכונת "משכנות" עשה ישיבתו קבע, ובתוקף רצון ולהט פנימי המשיך לטוות את צלילי זמרתו ולמשוך אליו את הלבבות. וכשהיה עובר שם לפני התיבה בימי חג ובימים הנוראים נהר קהל גדול מן התימנים מכל קצווי העיר לשמעו.
רבי לוי חמדי הקפיד על המקוריות בניגוני התימנים, שלא להוסיף תנועות כמשוררים האחרים. הוא הפיץ את השירה התימנית בקרב התימנים, ולתכלית זו הייתה לנו מקהלת משוררים עם קבוצת תלמידים. אף נתן שיעורים לזמרה בבית הספר אשר לתימנים והדריך את התלמידים לשיר. אבל הוא מצא שהשמחה בחתונות התימנים בירושלים אינה שלמה, והרבה הצטער על שבירושלים אין ממשיכים את תכניות השמחה המקוריות בחתונות כבתימן.
החתונה בתימן היא אחת משלוש השמחות העיקריות: ברית מילה, בר מצוה[2] וחתונה. השמחות נסדרות ברב פאר והדר, בהכנות גדולות ובהוצאות יתרות, ובייחוד מהדרים בשמחת החתונה, והיא התופסת מקום בראש בשמחות המשפחה, בין באיכותה ובין בזמן. בארץ הועם ברק נוגה החתונה, והשמחה עם כל הכרוך בה – לרבות הנגינה והריקוד – אין כוחם יפה כבתימן.
רבי לוי חמדי – ככל החכמים והמלומדים, המשוררים והחזנים של התימנים – התפרנס מיגיע כפיו ולא קיבל שכר בעד זמרתו. עד למלחמת העולם[3] היה חזן ו"חכם", אבל הוא התפרנס מכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות, לחשים על פי קבלה ומתן רפואות וקמיעות.
בתוקף מסיבות גורל כאילו נופץ הכינור ושירת רבי לוי חמדי באמצע נפסקה. הכורת עלה בביתו, וילדיו – בין אלה שנולדו לו בתימן ובין אלה שנולדו לו בארץ – מתו עליו אחד אחד. הוא רצה לתקן את מזלו על ידי שינוי מקום, ועבר לגור מקודם בשכונת הבוכארים, ואחר עבר לנחלת צבי. וכאשר לא הונח לו גם פה בצרתו, וילדתו האחרונה האהובה עליו הסתלקה מהחיים, לא עצר כוח להישאר בירושלים ונסע ליפו. שם ישב למעלה מחודש, ואחר שב ירושלימה.
לפי תיאורו של חוקר הנגינה היהודית א. צ. אידלזון, שרשם מפי רבי לוי חמדי הרבה מניגוניו שהדפיס בכרך הראשון של ספרו הגדול "אוצר נגינות ישראל", עזב רבי לוי חמדי את הארץ בנסעו למצרים, שם ישב מספר שנים. במאמרו ("רשומות" כרך א', א. צ. אידלזון: יהודי תימן, שירתם ומנגינתם) מתאר בקצרה את אישיות דגולה זו, וכה דבריו:
"טיפוס מעניין יש בעדת התימנים בירושלים, הוא החזן והמזמר המפורסם בין התימנים, חכם לוי חמדי. הוא היה חכם וחזן בבית הכנסת של התימני העשיר משה חנוך והתפרנס מכתיבת ספרי תורה, מקמיעות והשבעות וכו'. אלוקים חנן אותו בקול ערב, חודר אל הלב, ולכן הייתה תפילתו ושירתו חביבה מאוד על התימנים. הוא העמיד תלמידים הרבה בשירה וחזנות, סידר מקהלה תימנית והפיץ שירי תימן בירושלים. לא הייתה השמחה שרויה בסעודות מצוה, בחתונות ובריתות מילה, אלא שירתו של רבי לוי חמדי. כל בעלי השמחה היו משכימים לפתחו ומתחרים זה בזה להביאו אליהם. ומכיון שבא רבי לוי, מיד היו כל בני השכונה מתאספים, אם קרואים ואם לא קרואים, לשמוע אל הרינה המרנינה היוצאת מתוך גרונו ברוך האלוקים. וכדי להטות את לבו שיכבדם בשירתו, היו בעלי השמחה מקדימים ושולחים לרבי לוי הביתה, לו ולבני משפחתו, מגדנות ומטעמים מן הסעודה. לאט לאט התחיל רבי לוי להתגאות בשירתו. והנה פתאום עלה המוות והחל לקצות בילדיו. כשמתה עליו ילדתו האחרונה, נגלה אליו מלאך בחלום וציווה עליו שימהר לעזוב תיכף את אדמת הקודש, את ירושלים, משום שהוא טימא את נפשו ולא תוכל הארץ שאת אותו, ואם לא יעזוב את הארץ מות ימות. מיד קם והעיר את אשתו משנתה וסיפר לה את החלום אשר חלם. ושניהם מיהרו בעזבם את העיר בגפם, כמעט ערומים ויחפים, כי יראו לקחת דבר מכל אשר רכשו בירושלים מפני הקדושה.
ככה נמלטו מירושלים, ובבואם ליפו מיהרו ועלו על הספינה וברחו מצרימה. אחר זמן מה התחיל רבי לוי להתגעגע מאוד על ירושלים, ויהי צם ומסגף את עצמו, מתפלל ומתקן את נפשו ומתחנן בלילה לגילוי שכינה. והנה נגלה אליו המלאך שוב, ויבשרהו שבזכות אהבתו הגדולה לירושלים נמחלו לו עוונותיו ומותר לו לשוב לעיר הקודש, אך בתנאי שיקבל עליו לבל ישיר ולא ישמיע את קול נגינתו עד העולם, והוא קיבל עליו גזרה זו. אז שב ירושלימה בחשאי וישתקע ברובע יהודי פרס, במקום שאין מכירים אותו, והנה הוא מתפרנס מכתיבת סת"ם. וכדי שלא יבוא לידי ניסיון, אינו בא בחברת אחיו התימנים, אלא הוא מתפלל בבית הכנסת של הפרסים".[4]
אין כל ספק שהרבה מדברי האגדה נתקבלו לו לאידלזון כדברים וודאים. אלמנתו של רבי לוי חמדי הגרה בירושלים קובעת בהחלט – בשיחתי איתה – שמאז שבא רבי לוי חמדי לארץ ישב בה למעלה מארבעים שנה רצופות, בלי לעזבה אף פעם. בגבור עליו יגונו במות ילדיו עבר ליפו למספר שבועות, ואחר חזר לירושלים. זמן קצר אחרי זה מתה עליו אשתו, אשת נעוריו, שאיתה סבל ונשא בעול הצער והייסורים, והוא נשא את אחותה, רחל, והיא אז בת עשר שנים.
ברם, מעיין הזמרה הזך נסתם, ורבי לוי ידע לקבל את הכרח השתיקה כשם שקיבל את הכרח הזמרה: בלי תלונה ובלי תרעומת, אף שליבו התעטף בו מצער חדל זמר וצליל. רבי לוי חמדי פרש מן הסביבה הקרובה לו והפקיע את עצמו מרשותה לגמרי והסיח את דעתו מהזמרה. הוא כאילו כבש אותה בנפשו, גזרה שמא יצעק בקול רם ויחלל את נדרו.
מאז הקדיש את זמנו לתורה ולתפילה, וניגון יגון ליווהו מאז בצקון לחשו על צערו ואסונו. בכור העצב והתפילה נצרפה נשמתו ויצאה מזוקקה שבעתיים.
את האיש הדגול הזה הכרתי כמבקר תמידי של הכותל המערבי בשנים שלפני מאורעות תרפ"ט, והסילואטה[5] שלו ניצבת לנגד עיני רוחי. היה מעורב בין האשכנזים שומרי הכותל, תמיד ראשון למניין במניינם הקבוע של מתפללי הכותל, וקולו הצלול והערב היה ניכר בביטויו הלירי העצמאי של התימנים ונשמע בתפילתו יתר שאת על המתפללים האחרים. רבי לוי – בשם זה נקרא בפי מבקרי הכותל האשכנזים – היה לבוש ב"חאלאט" כירושלמיים האשכנזים בני היישוב הישן, קומתו בינונית, פאותיו המסולסלות קישטו את פאתי פניו, פני עלומים, וזקן אפור לבן באורך בינוני יורד על מידותיו. כולו תמיד מלא תנועה וחיים. הופעתו והתערבותו בין המתפללים האשכנזים עוררו ממש תימהון אצל המבקרים, לראות תימני גזעי בין אשכנזים מתהלך כאחד מהם, יודע לדבר אידית טיפוסית בשפתם ויודע את ארחם ורבעם. אבל לא עלה אז על דעתי שרבי לוי זה פרש מן הזמרה, ובהתחמקו מבני עדתו מצא לו מקום בקרב מתפללי הכותל האשכנזים שקיבלוהו כאחד מבני חברתם. קולו הנמרץ בתפילה ובאמירת מזמורי תהלים הבקיע ממש רקיעים ברעידתו הנפשית, עד לידי זעזוע הלב, וריתק את תשומת ליבם של מבקרי הכותל.
הוא חלה במחלת השבר שממנה נפטר בשנת תרצ"א.[6] עד היום מזכירים את שמו ברטט של כבוד בעדת התימנים, וברגש הערצה למי שקידש את זמרת התימנים בעיר הקודש.
נשאר ממנו בכתב יד ספר תפילות, שנמצא בידי היורשים בני דודו, יחד עם יתר ספריו ושירותיו, ומשאת נפשה היחידה של אלמנתו לראות את הספר יוצא לאור הדפוס.[7]
*
הרשימה חוברה על יסוד תשובות שבעל פה לשאלות שקיבלתי ממר שלום בן יוסף מרי, מזקני התימנים בירושלים, ולו יאתה תהילה על עזרו לי להציג זיכרון לנושא הרשימה. מילואים לחומר קיבלתי מפי אלמנת המנוח, הגרה באותו הבית שגרה עם בעלה קרוב לעשרים שנה אשר בשכונת התימנים נחלת צבי בירושלים.
[2] חגיגת בר מצוה לא נערכה בתימן.
[3] הראשונה, בשנת תרע"ד.
[4] עוד כתב רבי אברהם אלנדאף (כל כתבי בעל ענף חיים חלק א עמ' רעח): "לפני המלחמה העולמית נטפל האדון א. צ. א. בנגינת שירי תימן, ויסד אגודה מאחדים אשר חשקה נפשם לשיר, וחקר על מי ומי יודע פרק בנגינת השיר מהתימנים בירושלם ת"ו, ומצא את המנוח החכם השלם רבי לוי חמדי. והכין להם מקום מיוחד, והיו הולכים בכל יום שעות ידועות והוא אתם, ומשוררים בנגינות תימן לפניו. והיה חושב להביא כלי פונוגראף [=מכשיר הקלטה] לקלוט את הקול והנגינה עם השיר, ולהפיץ בעולם. אמנם הר"ר לוי ז"ל לא הניחו להוציא מחשבתו לפועל, כי אין לזלזל כל כך בשירי קודש. ועל כל פנים התלמדו מרבי לוי נגינות שירים רבים, כי היה מומחה לזה, יען שהוא למד אצל משוררים מומחים כשהיה בצנעא. והמשיכו בלימודם איזה חדשים ופסקו, וקרא שם לאגדה מכון שירת ישראל".
[5] צללית, בבואה.
[6] צ"ל בה' בסיון תר"ץ.
[7] שירים ובקשות מפי כתבו נדפסו בקובץ שירים, פיוטים ותחנות, ירושלים תשכ"ו.
