חכם הרזים, הגאון המקובל רבי סעדיה ב"ר יוסף צפירה זצ"ל, נולד בעיר תנעם שבתימן. עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, בה נפטר בי"ט באייר תר"ס, ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.
בנו, הגאון רבי יוסף צפירה זצ"ל, עלה לארץ ישראל בשנת תר"ן והדפיס את חיבורו של אביו הגדול, "כסף צרוף" על התורה, ועמו את החיבור "מעין גנים" על שיר השירים.[1]
בהקדמתו ל"כסף צרוף" כתב רבנו בענווה יתרה:
אני סמכתי על ישעך דפקתי בדלתי נחמה. יראה ויעלה שיח פי לפניך, לזכות אותי להעלות על מכבש הדפוס קטן הכמות ורב האיכות חיבורי זה, אשר עלה על לבי בעת היותי ממשש בצהרים. הייתי כעיוור וכסומא שאין לו עיניים. אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. אמרתי למנוע חכי מלגחוך, ולשוני מלשחוק, ופי מלדבר נבלות, ולבי מלהגות ברוח. ולהיות לי לזכרון טוב, אמרתי אחוה דעי, בקוצר דעתי ולשוני. ואדבר דברי במילי דעלמא, עלמא דאתגלייא לי כפי השגתי, אם ישמיעני אלקי, יוסיף לי רוח קדוש מרוח קדשו, והכל לכבודו ולא לזולתו, לחדש חידושים בתורה, ולא לפנות דעתי ומחשבתי לאל אחר.
ובהמשך הדברים:
ודברי הם אלה כשחק מאזני חכמים, כמטפח אחר מצוי החבית, וכמלקט אחר הלוקטים אחרונים בסוף היום, ומילי מקשקש בכדי יבישי. וסהדי במרומים שלא להתנאות ולא להתגאות, אלא אמרתי שאין זכרו"ן ביום המות כי אם התורה, שנאמר בה בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך. והיתה רוחי משתוממת בקרבי לאמר מה אקרא למעט קצורי"ם אלה. והנה כעוף יעוף לקרוא אותו החדוש כס"ף צרו"ף בעליל לארץ, כשמי וככנויי כן הוא. סעדי"ה צפיר"ה עם שתי תיבות, גימטריא כסף צרוף. ועוד, יוסף עם ארבע אותיות, גימטריא כסף. והוא שם אבי, כסף צרוף מזוקק שבעתים ממני. טובה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים.
שמו של רבנו סעדיה צפירה נזכר גם בדרוש על התורה שכתב חכם תימני בארץ ישראל שלא נודע שם כבודו. בכתביו הביא פירוש על הפסוק בשמות (כה, לא) "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה" וחתם "שמעתי מרבי סעדייה צפירא זלה"ה".[2]
נעלה כאן טעם שכתב בסוף ספרו, מדוע נהוג לרמוז דוקא בזרת לתינוקות של בית רבן בשעת לימודם, ואלו דבריו:
טעם למה רומזים לתינוק בזרת כשמלמדים אותו. שבשעה שעלה משה לקבל את התורה, ראה אילן נטוע בגן עדן בשמים. ומנה את העלין, והנה מניינם שלשים ושנים. אמר משה להקדוש ברוך הוא: ה' אלקים, תן זה לישראל. אמר לו: והלואי אם יקיימו אחד מן העלין האלו. מיד תלש כביכול בזרת שלו עלה אחד, אמר לו: זו תורה וזו שכרה, והם עשרת הדברות. אמר לו: ואלו למי. אמר לו: אני אתן אותם לישראל לעתיד לבוא. יוצא לנו מזה שני טעמים. אחד, מהיכן יצאה התורה על דרך הפשט. ושני, הרמיזה לתינוקות.
[1] על ספר זה וסדר הוצאתו ראה כל כתבי בעל ענף חיים חלק ג עמ' תסא והערה ט.
[2] גיליון שפתי ישנים פרשת תרומה תשפ"ד.
