אחד מאבני היסוד בחינוך נמצא בדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו.
תחילה אשתף את הקוראים במה שנשאל מרן ראש הישיבה הגאון הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, אודות בחור שיוצא עם אביו בליל שבת, האבא בן תורה וירא שמים, אולם לצערנו, בנו – שסטה מן הדרך – מוציא סיגריה ומעשן. האם על האב להעיר לו או להניח לו? והשיב ראש הישיבה שליט"א שבשום פנים אין להעיר לו, כי אין מה לעשות.
ושוב הובאה לפניו שאלה כיצד ינהג אב שבנו בעוה"ר הפנה עורף לכל דבר שבקדושה עד שהגיע למצב שהביא לבית הוריו נערה שהכיר ברחוב, האם יש להוציאו מהבית, וגם כאן מרן זצ"ל שלל זאת בנחרצות. וכשתמהו בפניו, הרי הבית הוא בית של תורה ולכאורה אחיו עלולים חלילה להיות מושפעים ממנו, וענה: "אין מה לעשות".
ופעם הגיעו הורים אובדי עצות לביתו וסיפרו לו שבתם כבר אינה מקיימת אורח חיים דתי, והיא מבקשת כסף לקנות בגדים לא צנועים, האם למנוע ממנה זאת, וענה שאם היא בכל מקרה תקנה בגדים כאלו, יש לקנות לה.
תגובה מותאמת
ישנם מן הסתם לא מעט אנשים שמרימים גבה לנוכח הדברים, ואפשר להבין אותם, אך ללא ספק שורש הבעיה הוא בנו, שאיננו מבינים לעומק את דעתם ואת כוונתם של אנשים גדולים.
וקודם שננסה במקצת להסביר, נקדים, האם למחנך העומד מול תלמידיו ישנו ארסנל של תגובות ודרכי פעולה מגוונים איתם הוא משתמש מול תלמידיו או שמא יש לו דפוסים מוגדרים ופעולות קבועות בהם הוא משתמש (כמובן בהתייחס לסיטואציות שונות).
ללא ספק שמחנך המבין לנפש תלמידיו אינו יכול להגיב תגובה זהה על אותו אירוע לשני תלמידים, ובודאי שלא לעשרים או שלושים תלמידים, שהרי לכל אחד יש רקע משפחתי שונה, אופי ייחודי, כוחות נפש אחרים וכישורים שונים במהותם, יש תלמיד שצריך להעיר את תשומת ליבו ביחידות, ולשני בדרך כבוד וידידות ולשלישי מספיק מבט בעיניים וכו'… כיון שכל אחד הוא עולם בפני עצמו עם סיפור שונה (והדברים ארוכים וידועים).
כל אחד יש בו בחינה מעולה
בפרשתנו נאמר: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם".
והשאלה מתבקשת, מדוע לא קיצר הכתוב לומר 'וארא אל אברהם, יצחק ויעקב', אלא האריך בהוספת המילה "אל" לכל אחד ואחד.
עמד על כך האור החיים הקדוש, וביאר באופן נפלא וז"ל: "טעם שהזכירם בפרטות, לצד שכל אחד יש בו בחינה מעולה".
כלומר, מכל אחד ניתן ללמוד תכונה ייחודית משלו, שממנה נוכל ללמוד לדורות. ומהי?
"אל אברהם", שנתעלה לצד שהוא אשר הכיר את בוראו תחלה מבלי שיקדים אליו דבר ממנו יתברך. כי הלא תמצא, כל מי שקדם לו ידיעה מהבורא ממעשיו והנהגתו עם ברואיו, אין לשבח אותו כשילך בדרך בחר לו י-ה, כי כל משכיל יבחר בטוב, ובפרט בטוב השלם והערב והמופלא – הוא דרך ה'".
האור החיים הקדוש מבדיל בין בחירה בדרך ה' מתוך הרגל ושיגרה לבין בחירה מתוך אהבת הטוב. כך אברהם אבינו שמעלתו הייחודית הינה בכך שבחר לדבוק בבורא, על אף שלא היתה במחשבתו ידיעה מוקדמת על מציאות הבורא, ולפיכך ראוי להערכה.
"אל יצחק, שהיתה בו בחינה אחרת שפשט צווארו על גבי המזבח. ואל יעקב שהיה שלם שלא יצאה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשו".
למדנו שהבורא יתברך פונה לכל אחד מהאבות באופן פרטי, כיון שכל אחד מהם מייצג בחינה שונה בגובה קומתו ותפקידו כאן בעולם המעשה, וממילא אי אפשר לכוללם יחד וכאמור.
אף אנו מול תלמידנו ובנינו, איננו יכולים לפנות לכל אחד באותו נוסח ולהשתמש באותם כלים, כיון שכל אחד מהם הוא בחינה בפני עצמה, ולכל אחד אישיות משלו, אשר לו נועדו תפקידים ייחודיים וייעודיים לפי כוחו, נפשו ושורש נשמתו.
הרבה למדתי מהסבתות
פעם אמר לי אאמו"ר הגאון הרב נתנאל שליט"א: "הרבה למדתי מהסבתות של פעם".
וכוונתו היתה על הנהגה שראה בדור הקודם, בו הסבתא היתה מדברת עם כל נכד בנוסח אחר ובצורה שונה, שמתוך היכרותה אותו היתה יודעת ומבינה כיצד להשפיע עליו לפי אופיו, כוחותיו ונטיות ליבו, לאחד היתה מניחה סוכריה ביד, לשני היתה מעירה בדרך כבוד ביחידות. לשלישי לא היתה מעירה כלל (גם התעלמות היא סוג של תגובה) ולרביעי היתה מיישירה במבט ממוקד וכן על זה הדרך.
אכן, לנהוג עם כל אחד ואחד לפי נטיות ליבו, זו חכמה גדולה.
תגובה שבשתיקה או התעלמות
לעיתים מחנך צריך להשתמש בתגובה הנקראת "אין תגובה" (לא ממקום של אני לא מגיב לך ,[כי אני לא מתייחס אליך או כי אתה לא שווה תגובה וכיוצ"ב שהרי זה עצמו מציאות של תגובה..] אלא ממקום של 'לא ראיתי', גם אם התלמיד נכשל במעשה שלא ייעשה, ניתן לפעמים להתעלם, להעלים עין.
סיפר אחד מגדולי המחנכים: פעם אמר לי מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל: "מחנך טוב צריך 80% לא לראות!"
שאלתי אותו: ואם אני רואה? ענה לי מרן זצוק"ל: "אז אל תראה".
המשכתי לשאול: ואם בכל זאת ראיתי?
ענה לי מרן זצוק"ל: "תחשוב שלא ראית!"
חזרתי ושאלתי: התלמיד רואה שראיתי, ואם לא אגיב אולי ילמדו מזה מדשתק משמע ניחא ליה?
מרן זצוק"ל הרצין ואמר: "אל תהיו כאלו בעלי גאווה! המחנכים צריכים להפסיק לחשוב שהם מנהלים את כל העולם, תנו להם להתמודד!"
עניתי ואמרתי: ראש הישיבה, תורה היא וללמוד אני צריך!
אז הסביר לי פנים והחל לומר: "העולם מלא חיידקים, אדם נדבק כל הזמן בהמון חיידקים, מדוע אינו נופל למשכב בכל יום עשר פעמים? כי הקב"ה ברא מערכת חיסונית בגוף והיא מתגברת על רוב המחלות, כשאין ברירה והחיידק היה חזק מדי, צריך לקחת תרופה, אוי ואבוי לאדם שנזקק על כל חיידק לקחת תרופה.
"כמו במחלות הגוף, כך הם מחלות הנפש, כלומר, ההתמודדות עם היצרים הרעים. יש יצר הרע, הוא קשה מנשוא, אבל הקב"ה אינו מעמיד אדם בניסיון שאיננו יכול לעמוד בו, מתנסים, נופלים, מתמודדים ומתרוממים, וככה צומחים, רק כך ניתן לגדול ולצמוח. תפקיד ההורים והמחנכים לתת כלים, במצבים מאוד קשים לתת משענת ועצה, פעמים להעמיד במקום, אבל אלו רק תרופות או חיסונים, לפחות שמונים אחוז צריך הילד והנער להתמודד בכוחות עצמו, אחרת – הוא יהיה נכה רוחנית".
לימים, סיפר אותו מחנך: באופן אישי אוכל להעיד, שההנחיה הזו של מרן זצוק"ל שימשה לי כציון דרך ותמרור לחיים. במשך למעלה מעשרים שנות עיסוק בחינוך, אם הייתי מתייחס לכל מה שראיתי, ונותן להם את היחס המקובל, כיום רבים מתלמידי ותלמידותיי היו יושבי קרנות! ההתעלמות הרבה שהתעלמתי ע"פ אותה הכוונה של מרן זצוק"ל, נותנת לי כיום עונג עצום! לראות את הבעלים של אותן בנות, שהם מטובי האברכים בעיר, ורובם אומרים לי שמאחורי ה'שטייגען' שלהם עומדת רעייתם, ואני חושב בליבי אילו רק היה יודע אותו אברך מה עברה רעייתו בבחרותה"…
כשהנפש פצועה
ומעתה אפשר אולי לעמוד על דעתו של מנהיג וגדול הדור אשר הורה להתעלם מאירועים חמורים המתרחשים לצערנו בבתים של יראים ושלמים שבעוה"ר אחד מבני הבית סטה מן הדרך (וכנזכר לעיל) כיון שכעת הוא נמצא במציאות מורכבת ומצב סבוך, נפשו פצועה ושסועה ועל כן הוא בגדר "אנוס"! וממילא אין מה לעשות, כיון שכל תגובה או הערה (ולפעמים גערה) רק תחריף את המצב ותגרום למציאות גרועה יותר.
כיהודים יראים, איננו בוחנים תגובות לפי רצוננו באינסטינקט הפנימי שלנו, אלא לפי המציאות והמצב בו הנער נמצא, ומשל למה הדבר דומה? לבן הלוקה בנפשו (רח"ל) המעשן בשבת ובעקבות זאת אביו מגרשו מן הבית. היעלה על הדעת?
זה בדיוק הסיפור עם הנער המתמודד, ואפילו קשה יותר, כיון שפעמים רבות ייסורי הנפש גדולים מייסורי הגוף.
ובאחד הכינוסים שנערכו לפני מספר שנים למחנכים אודות הנוער המתמודד שמעתי את הרב אורי זוהר ז"ל שהיה ידוע בסיועו בייעוץ ובהכוונה להורים שלהם ילדים נושרים, שסיפר:
"יש רבנית חשובה שסיפרה לי שבאה אליה אשה עם שמונה ילדים, ובת אחת ירדה מהדת, והיא לא יודעת איך לטפל בה ומה עם הילדים האחרים. היא לא ידעה מה לעשות - להוציא את הבת מהבית, או לא.
"אמרה לה הרבנית, נלך לרב אלישיב ונראה מה הוא אומר. הלכו לרב אלישיב והציגו לו את השאלה, אשה עם שמונה ילדים שבתה התקלקלה, מה עושים עם הילדים האחרים. "אמר הרב אלישיב", אומרת הרבנית, "תקשיב, במו אוזני שמעתי ובמו עיני ראיתי את פיו הקדוש ממלל:
"את כל השמונה ילדים תפזרי לכל המשפחה שלך, ואותה תשאירי בבית ותעזרי לה, ובה תטפלי!
על פי המתבאר הדבר מובן מאד, כיון שהשאר הם הרי בריאים, ויוכלו אולי להתמודד עם המעבר, אך זאת שירדה מן הדרך מוכרחים להשאיר אותה, וכמה שיותר קרוב להוריה.
נקודה למחשבה.
אכן, להגיב או לא להגיב זו שאלה גדולה שדורשת התבוננות רבה, ולוואי שכמחנכים נזכה תמיד לכוון בזה לתגובת האמת.
אמן.
