גמרא סוכה דף מ"ה:
"רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵן מוּעָטִין; אִם אֶלֶף הֵן – אֲנִי וּבְנִי מֵהֶן, אִם מֵאָה הֵם – אֲנִי וּבְנִי מֵהֶן, אִם שְׁנַיִם הֵן – אֲנִי וּבְנִי הֵן".
רש"י מפרש שמדובר ב"כת המקבלין פני שכינה", כלומר צדיקים שזוכים לקרבה רוחנית עליונה לקדוש ברוך הוא, זה הוא הפירוש הקלאסי מתמקד בדרגה הרוחנית של רשב"י ובנו רבי אלעזר.
הזווית החינוכית שאנחנו מציעים שמה את הדגש על הקשר, החיבור והרציפות בין אב לבנו.
האמירה "אני ובני מהן" היא בכל קנה מידה – בין אם זה אלף, מאה או שניים – מדגישה כמה עקרונות חינוכיים חזקים ועמוקים בנפש הילד.
הליכה משותפת משמשת לבן מודל לחיקוי, האב המחנך לא "שולח" את הילד לעלות בסולם לבדו אלא עולה יחד איתו, הבן נמצא 'צמוד לאבא' כי הם שותפים לאותה דרך ולאותם ערכים בחינת "וילכו שניהם יחדיו".
וכן רשב"י מלמד אותנו שגם אם העולם כולו ישתנה והסטנדרטים ירדו, האחריות ההורית שלו על חינוך בנו והצבת הרף הגבוה נשארת איתנה בכל מצב, הוא לא מוותר על הבן, גם כשהמשימה הופכת לקשה ומאתגרת יותר.
"אנחנו חיים בדור שבו אחרים מחנכים את ילדיך, בזמן שאתה מחנך את ילדיהם של אחרים ולא את שלך".
זאת מציאות כואבת, שנוגעת באחת הטרגדיות הכי גדולות של העידן המודרני. מצב של 'החלפת תפקידים' כפויה ומוסחת, שבו המעגלים החינוכיים התערבבו בצורה שגורמת לאובדן הקשר הישיר.
אפשר להסתכל על זה ממספר זויות, אנחנו מפקידים את הילדים בידי מערכות למידה בתי ספר, חוגים, רשתות חברתיות, 'משפיענים' למיניהם שהם אלו שמעצבים ומהנדסים להם את התודעה, וההורים עסוקים בעבודה, להתפרנס ולשרוד את המרוץ החיים.
פעמים, לחנך או להשפיע על אחרים בקהילה וברשת קל לנו הרבה יותר להטיף מוסר או לתת עצות לאחרים, כי שם אין את המטענים הרגשיים והמורכבות שיש מול הילד הפרטי שלנו. מול הילדים שלנו זה 'קרב פנים אל פנים', ושם הכי קשה ליישם את מה שאנחנו מאמינים בו.
"כן, אנחנו מחנכים את העולם, בזמן שהעולם מחנך את ילדינו".
הריחוק שיוצרת הטכנולוגיה הוא מצב פרדוקסלי שבו אבא יושב בסלון וכותב "פוסט חינוכי" לאלפי אנשים זרים, בזמן שהבן שלו יושב לידו ומקבל "חינוך" מסרטון ביוטיוב מאדם זר, הבן גדל כשהוא "מתחנך על ידי העולם" בזמן שאבא שלו עסוק ב"תיקון עולם" דיגיטלי, הבן לא מכיר מודל של נוכחות, קשב או קשר עין. הוא לומד שחינוך זה "להגיד דברים חשובים" ולא "להיות קיים עבור מישהו".
יוצא איפה, שהטכנולוגיה, שאמורה לגשר על מרחקים ולחבר קצוות, למעשה יוצרת "חור שחור" בתוך המרחב הביתי. נמצאנו חיים במציאות הפוכה – קירבה למי שרחוק, וריחוק ממי שקרוב.
חיינו בעולם שבו צורת ההתקשרות היא שהבן שולח הודעת טקסט לאביו היושב לצידו, אנחנו חווים את שיאו של הריחוק התודעתי בתוך הקירבה הפיזית – 'בדידות ביחד', זהו הרגע שהבן נהפך לעוד אחד ברשימת אנשי הקשר בנייד של אביו.
קירבה גאוגרפית של מטר אחד בספת הסלון הופך לבלתי רלוונטי כשהקשב והתודעה נמצא במקום אחר רחוק שנות אור מהאבא. אנחנו חיים באותו חלל, אך ביקומים מקבילים.
זה הוא בדיוק הניגוד לדימוי של רשב"י ובנו – הצמידות, הרוחנית והתודעתית.
האמירה של רשב"י על "אני ובני", אינה רק 'מטבע לשון' אלא זאת קריאת השכמה, "לא מעניין אותי מה קורה בחוץ או מי מחנך את מי".
גם במדרגה הגבוהה ביותר שהיה מצוי בה רשב"י, אין ואקום – אני צמוד לבן שלי, והוא צמוד אלי כי החיבור והקשר הצמוד עם הבן עם הדוגמה האישית הן הן היסודות ואבני הדרך שעוזרות ומסייעות להצלחה בכל משעולי החיים.
הדור שלי גדל שהאבא היה המנטור של חיינו, היום האבא הוא מקסימום ל-עד עשר דקות ביום.
'האבא של היום זה לא האבא של פעם', המעבר הבין דורי שאנחנו עדים לו, השינוי תרבותי מהאבא כ"מנטור" – דמות להערצה ומקור ידע וסמכות, לאבא של "עד עשר דקות ביום" נטול סמכויות ומקור הידע והמידע מגיע ונגיש מהמרשתת, הוא לא רק עניין של זמן איכות יחד, אלא עניין אובדן דרך ואי העברת הלפיד מאב לבן ובעיקר לחיות כיתום מאבא חי.
עומק הציווי של רשב"י, "אני ובני", היא הגדולה שלו להיות "אבא נוכח" בחייו של בנו רבי אלעזר, דמות לחיקוי – ולא צל חונק של הורה, הקשבה לבן – ולא הכתבה לבן.
כשבני עלייה הם "שניים", זה אומר שיש שם שתי אישיויות נפרדות שבוחרות לצעוד ולעלות יחד, זה לצד זה, לא שאחד מבטל את השני, אלא שהם מהדהדים ומפרים אחד את זולתו, מערכת הפעלה זהה, ערכי ליבה, "וקוד" רוחני ונפשי של 'שפה אחת ודברים אחדים'.
"אבא נוכח" אין הכוונה נוכח פיזי – קירבה גאוגרפית, אלא נוכחות רוחנית ותודעתית, שהיא הרבה יותר עוצמתית וחזקה מנוכחות פיזית של "להיות באותו חדר".
חז"ל מספרים על יוסף הצדיק שהיה במצרים, ברגע הניסיון הכי קשה שלו, כשהוא בודד, רחוק מהבית גאוגרפית, בתוך תרבות זרה, יצרית ומפתה – הוא רואה את קלסטר פניו של יעקב אביו- 'דמות דיוקנו', כי יוסף זכה להיות קרוב לאביו תודעתית ורוחנית.
מצפן פנימי היה מובנה בנפש יוסף הצדיק שנתן לו את הכוח לעצור, ולשלוט בכל כוחות הנפש, "דמות דיוקנו של אביו" – כך זה להיות "אבא נוכח" היא מעלה אדירה, זה מעניק לבן "זהות" מחבר אותו רוחנית ותודעתית, זה לא כובל אותו, אלא נותן לו שורשים כל כך עמוקים, שהבן יכול לעוף אל על ולכל מקום מבלי לאבד את הדרך גם שהוא רחוק גאוגרפית.
סודו של רשב"י בחינוך בנו היה, "אני ובני": גם שיצאו מהמערה והתערבבו בעולם, השתלבו והתערו בחברה הכללית לא בסביבה הטבעית והמוכרת, הם נשארים "בני עלייה" מהסיבה שבנו רבי אלעזר נשא את הדיוקן של אביו הגדול בתוך נימי נפשו – נוכחות, וקירבה רוחנית ותודעתית.
החזון שחותם את כל ספרי הנביאים בתנ"ך, מסמל גשר, קשר והמשכיות של שושלת הדורות, געגועי בן לאביו להשבת משכן הרגש בלב כתנאי וסימן לגאולה, תיקון חברתי שמתחיל בעבודה בבית פנימה בחיבור היסודי שבין הורה לילדיו, הוא כפי שחותם ומסיים הנביא מלאכי את דבר נבואתו לשעה ולדורות, צוואה הדדית ודו סטרית, מצב שבו האהבה וערכים זהים אב כלפי הבן ובן כלפי האב, בפסוק שהוא תמצית הכל; "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", אכי"ר.
הכותב,
המוהל הרב דוד צדוק
מושב אורה – ירושלים
