שביעי של פסח – הכל הולך אחר החיתום
מרן המשגיח, הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, היה מוחה באלו שהיו שואלים את חבריהם:
כיצד עבר עליך הרגל? איך עבר עליך החג?
כיון שהרֶגֶל לא עובר על האדם – אלא האדם הוא שעובר בתוך הרגל!!
ומשל למה הדבר דומה?
לאדם שנסע דרך ארוכה ברכבת, ויש לו את האפשרות בכל מדינה ומחוז לרדת למספר שעות בודדות על מנת לפוש ולהטעין עצמו בצרכי הדרך להמשך נסיעתו, אם התמזל מזלו והיה סיפק בידו לרדת במקום יעדו, הרי זכה ומאושר הוא, אך אם לא שפר עליו גורלו וחטפתו שינה קודם התחנה בה היה צריך לרדת, ונפקחו עיניו רק לאחר שהרכבת המשיכה בנסיעתה, אזי החמיץ את ההזדמנות והפסיד את האפשרות לקחת מצרכי הדרך, ויצטרך לחכות לתחנה הבאה, על אף צערו הרב…
והנמשל, מובן.
זמן החג הוא מציאות קיימת אשר האדם עובר בתוכו ומעמיס על עצמו מִטְעָן רוחני להמשך השנה, ואשרי מי שזוכה לקחת ממנו צידה רוחנית לדרך.
ומכיון שכך, לנוכח חשיבות הדברים, מוטלת עלינו חובה קדושה להתבונן מהי עבודת יום שביעי של פסח? במה עלינו להתמקד בכדי לנצל יום זה ולהפיק ממנו תועלת מירבית?!
חג הפסח לעומת יום השביעי שלו
במדרשי חז"ל הפליגו במעלת היום הנשגב, על האירוע אותו חוו ישראל אז, בו נקרע הים ונבקע לפניהם, וזכו להשיג במעמד זה השגות גבוהות שבאו לידי ביטוי בהתעלות למדרגות רמות עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל בן בוזי ושאר הנביאים עמו.
אך עדיין יש מקום להתבונן, שלמרות שביום שביעי של פסח, ויש הנוהגים אף בלילו, אנו אומרים את שירת הים בשמחה רבה ועצומה, ומרבים בו בשבח והלל לה' יתברך, עם כל זה לא מצאנו שנשאר רושם מההארה הנפלאה הזאת לדורות. ולכאורה, מדוע?
לעומת זאת, הארת ליל פסח, מתעוררת שוב בכל שנה ושנה באותו זמן, ביום ט"ו בניסן, והארה זו מתעוררת מחדש במלוא עוצמתה בכל שנה מחדש, וכבר הארכנו בזה במאמרים הקודמים ללמד שחובת האדם לעשות פעולות ולעורר את ליבו לחשוב ולהבין כאילו ממש הוא יוצא עתה ממצרים, שהרי הזמן מצד עצמו הוא זמן שיש בו את אותם השפעות בדיוק כמו אז כאשר יצאו ממצרים. והארכנו שם שמטעם זה צריך האדם גם לראות – בהווה ואף להראות עצמו – לעשות פעולות המראות עכשיו, כאילו יוצא הוא עתה ממצרים.
מפני מה לא מברכים קודם קריאת ההגדה?
מרן החתם סופר (בדרשות ח"ב רסח, ב) מביא דבר נפלא לתרץ קושיית הראשונים (שו"ת הרא"ש כלל כד, סע' ב. ומובא באבודרהם בסדר ההגדה ועוד), מדוע אין מברכים על סיפור יציאת מצרים בליל פסח?
ותירצו הראשונים, שברכת "אשר גאלנו" בסיום אמירת ההגדה היא הברכה על סיפור יציאת מצרים.
ותמה החתם סופר, הרי קיימא לן שבכל המצוות יש לברך עליהם עובר לעשייתן, ואילו ברכת "אשר גאלנו" הוא לאחר קיום מצות סיפור יציאת מצרים, ואם כן אפוא איך אפשר לברך על המצוה אחר עשייתה?
ותירץ, על פי ההלכה הקובעת כי גֵר מברך על הטבילה רק לאחר שטבל. וכל כך למה? כיון שאי אפשר לו לברך קודם הטבילה, כי באותה שעה הוא עדיין גוי, וכיצד יברך "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" בשעה שעדיין לא נתקדש בקדושת ישראל.
וממילא, כתב החתם סופר, הדבר דומה לענייננו.
בליל הסדר, בתחילת אמירת ההגדה פותחים בגנות, אנו מודיעים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", מתארים כיצד "עבדים היינו לפרעה במצרים", וכך ממשיכים בסיפור העבדות והגלות, בצורה מוחשית כל כך עד כדי ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וממילא בכלל החיוב הוא לראות את עצמו כאילו היה הוא מאותם עובדי עבודה זרה, אלא שעכשיו בלילה הזה עצמו התקרבנו למקום ברוך הוא, התחלנו לעבוד את הקב"ה באמצעות המצוות הנהוגות באותו לילה, ומסיימים בשבח ישראל ואהבת ה' לבניו.
בקריאת ההגדה אנו "נטהרים" מטומאותינו
אם ניטיב לבאר זאת, הרי שבקריאת ההגדה אנו "נטהרים" לאט לאט מכל הטומאות, עד שבעומדנו לקראת סיום ההגדה אנחנו מברכים בלב שלם ובנפש חפצה "ברוך אתה ה' אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים".
זהו הטעם בגינו עד שלא סיימנו את סיפור יציאת מצרים המובא בכל סדר אמירת ההגדה איננו יכולים לברך ולומר לשון "וצונו", ורק לאחר שיצאנו ממצרים, מיצרי הנפש, יצאנו מאותם עבודות זרות, כעת אנו טהורים ולפיכך אפשר לברך את ברכת המצוות על חיוב סיפור יציאת מצרים והיא ברכת "אשר גאלנו", כמבואר.
אכן, אחר הקדמת הדברים הנזכרים השאלה נשאלת ביתר שאת, כי פלא עצום הוא, שכל חזיונות הקודש וההארות המופלאות להם זכו עם ישראל בכל הדורות בליל פסח, לא מצאנו דוגמתו בהארת ליל שביעי של פסח.
והדבר אומר דרשני!
בנוסף תמוה, שמצינו בדברי חז"ל המובאים במדרש (שמות רבה פרשה כא) שבעת שיצאו ישראל ממצרים ועמדו על שפת הים, בא המקטרג בתביעה וקטרג: הלָלו (ישראל) עובדי עבודה זרה והלָלו (מצרים) עובדי עבודה זרה, ומדוע אתה קורע לאלו את הים ולא לאלו? ובילקוט שמעוני (פר' בשלח סוף אות תרל"ד) מובא שהשיבו הקב"ה (למקטרג): שוטה שבעולם! וכי לדעתם עבדוהו? אלא מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון? ע"כ.
ויש ליתן את הדעת, מדוע לא התעורר הקטגור לקטרג עוד קודם לכן, בזמן שלקו המצריים במצרים, מדוע תבע את שלו רק כאשר הגיעו לים ונבקע להם?!
ועוד, לכאורה כבר באותו לילה בו מתו בכורי מצרים, ואילו בכורי ישראל ניצלו, אזי היתה זו שעת הכושר מבחינת המקטרג להקשות: מדוע אלו מתים ואלו חיים? הלא הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה? וממה שלא קטרג מוכח שהסכים לכך.
והדבר לכאורה פלא! כיצד ראה המקטרג את כל מה שראה ובכל זאת שתק, ורק לאחר שראה שנקרע לעם ישראל הים החל זועק, ומקשה קושיות כדי להשטין על עם ישראל?
כאשר נרד לשורשם של דברים, נראה שעניין החג הראשון בליל ט"ו בניסן, ועניין החג השני בשביעי של פסח, חלוקים ביסודם.
הארת ליל פסח – אתערותא דלתתא
ההארה לה זכו עם ישראל בליל ט"ו בניסן, ליל יציאתם לחירות, עיקרה היה כדי לעקרם ולהבדילם מטומאת וזוהמת מצרים, שכידוע היו במ"ט שערי טומאה, ולהכניסם לצד הקדושה.
דבר זה, ללא ספק, היה מהלך אלוקי עצום ונשגב, כי מהלך כל כך קוטבי של העברת עם ישראל ממצב של שיא הטומאה והזוהמה ולהעבירם למקום של קדושה וטהרה הוא דבר קשה מנשוא, שרק בכוחו של הבורא לעשות זאת.
עד כדי כך משוקעים היו בטומאת מצרים באופן שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו היה צריך להושיעם ולגאלם משם, וכפי שאנו אומרים בנוסח ההגדה "לא על ידי שרף ולא על ידי מלאך אלא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו" וכו'.
ומדוע לא ע"י מלאך?!
משום שאם היה יורד מלאך או שרף לחלצם היה המלאך עצמו נפגע או נפגם מקדושתו, לפי מדרגתו, מתוקף רוח הטומאה שהיתה שורה במצרים.
והדברים מבהילים!!!
חידושו הנפלא של המהרש"א בטעם אכילת מצה
ידועים דברי חז"ל בדין אכילת מצה אשר נצטווינו עליה מן התורה בליל ט"ו על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ, שהרי יצאו בחיפזון, ובהקשר זה מעניין לראות את דברי המהרש"א (פסחים קטז, ב) בחידושו הנפלא בענין אכילת מצה בליל פסח, וכך הם תוכן דבריו שם:
שטעם אכילת מצה אינו לזכר אכילת מצה במצרים אלא לרמז שהבדילנו מטומאת ממצרים וקידשנו בקדושת ישראל, וז"ל, מצה זו על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ שנאמר ויאפו את הבצק וגו'. כן הוא בסדר הגדה ובהגהות אשר"י.
ויש לעיין בזה, לפי טעם זה היה ראויה להיות מִצְוַת אכילת מצה אחר חצות לילה, שאז יצאו ממצרים ונתקיים "ויאפו את הבצק אשר הכינו" וגו'.
גם תמוה, מפני מה בקרבן פסח במצרים אכלו עִמו מצה, ואין סברא שאכלוהו על שם העתיד. ולבאר הדברים נראה, שודאי איסור חמץ כל שבעה הוא מטעם "ויאפו את הבצק" וכו', אבל מצות אכילת מצה בערב הוא מטעם אחר, כמפורש סודו בקרבן מנחה שאמר "מצות תֵאָכֵל במקום קדוש וכו' לא תאפה חמץ" וגו'. כי החמץ רומז לסטרא דשמאלא, וכמ"ש גבי מנחה "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו". כמאמר רז"ל, ומי מעכב? שאור שבעיסה. וזה שאמר "מצות תאכל במקום קדוש", דהיינו מתוך הקדושה, בסטרא דימינא (בצד ימין, המורה על חשיבות, ומסמל את הקדושה), ומסיים "כי קדש קדשים היא", ואין ראוי להיות בה חמץ מסטרא דשמאלא (דהיינו, מכח הטומאה, שהוא בשמאל, המתנגד לימין).
אכילה מצה בליל פסח – התנתקות והתנקות מטומאת מצרים
וזהו טעם אכילה מצה בליל פסח כדמיון המנחה לגבי כהן, כי אז נתקדשו כל ישראל להבדיל בין ישראל למצרים, וליל שימורים הוא מן המזיקים וסטרא דשמאלא להדבק בקדושה, והרמז בזה תיבת "מצה" ותיבת "חמץ" שווים באותיות מ' וצ', אלא שיש בהם חילוף ח' דחמץ תחת ה' דמצה. עיי"ש.
והעולה מדבריו שאליבא דאמת כל ענין אכילת המצה הוא להורות על ההתנתקות המוחלטת והמופלאה של עם ישראל מאותה טומאה שורשית ועמוקה של מצרים, ובחמץ ישנה איזו בחינה של סימן ורמז לאותה טומאה, ויציאה אל מקור של קדושה וטהרה דבר אשר אליו רומזת המצה נטולת אותו שאור שבעיסה המעכבנו מלעשות רצון בוראנו.
ומעתה, ללא ספק, האמת ניתנת להיאמר, שההארה הזו מכוחה זכו עם ישראל להצלה גדולה, מרדת שחת לדיוטא תחתונה, לבל ידח ממנו נידח, כשכבר עמדו על גבול שער החמישים אשר ח"ו אם היו נוגעים בו לא היתה להם תקומה חלילה, הוא נס!!!
אך בכדי שיהיה לנס זה מקום ואפשרות להתחיל ולהתקיים, ולחול על עם ישראל, היה צורך באיזה סוג ובחינה של התעוררות מצידם וזה הנקרא "אתערותא דלתתא" דהיינו התעוררות מצד עם ישראל עצמו.
ואראך מתבוססת בדמייך – מסירות נפש
וכבר הבאנו לעיל את דרשת חז"ל על הפסוק "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך" – אלו שני דמים, דם פסח ודם מילה.
שתי המצוות הללו הביאו לידי ביטוי מעשי את רצונם של עם ישראל להשתנות מתוך מסירות נפש, לצאת ממצבם הנוראי בו היו שרויים באותם מ"ט שערים של טומאה, כמו שהרחבנו במקומו.
נמצא שכל ההארה הנשגבה לה זכו עם ישראל בליל ט"ו בניסן באה להם אמנם על ידי כח עליון באתערותא דלעילא שלא לפי מדרגתם, אך היתה איזה בחינה מעשית של רצון לקבל את הדברים מצידם, באתערותא דלתתא, ומכוחם זה זכו לקבל ולהגיע למה שהגיעו.
הארת ליל שביעי של פסח – אתערותא דלעילא
אולם, לעומת זאת, ההארה של גילוי שכינה שאירע בליל שביעי של פסח היתה סוג של הארה אחרת, לא כזו של ניתוק מהטומאה, אלא של השפעות קודש, רוממות והשגה אלוקית, חזיונות עילאיים, למעלה מן הטבע ולמעלה ממדרגת השגת אנוש, וכל זה בא להם שלא על ידי עבודה עצמית כלל, ללא אתערותא דלתתא, אלא כעין מתנה מהקב"ה לעם ישראל בחיר האומות, מתנה שקיבלוה באותה שעה!!!
וזהו שאמרו חז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", כיון שרגע ההתעוררות בהשפעה העליונה אז היה בחינה של מתנה גמורה להעניק להם מדרגה והשגה גבוהה בלא שום קשר ושייכות עם מצב מדרגתם הרוחנית העכשווית, ולכן אפילו שפחה, פחותת ערך, יכלה לזכות, להתעלות ולקבל את אותה מתנה רוממה.
אשר על כן, להארה זו לא היה שום קיום ורושם לדורות. שהרי שונה היא ביסודה על שני חלקיה:
א. לפי שלא קדם לה איזה מעשה מיוחד מצידם של ישראל.
ב. לפי שהיא בחינה של תוספת הארת קדושה קיימת ולא ניתוק ממצב של טומאה.
קיום ורושם לדורות
הרי לנו חילוק יסודי בין יום טוב ראשון של פסח לשביעי של פסח.
ביום טוב ראשון, ההארה שהתחדשה בו היתה כזו שקדם לה סוג של התעוררות מצד עם ישראל, ונותקו באמצעות כך מטומאתם, דבר שהשפיע רבות בבריאה. ומכיון שכך יש לה קיום עד ימינו אנו בלא שום הפסק ונמשכה הארה זו עד אשר מכוחה נתעלו עם ישראל למדרגה אחר מדרגה, מעלה אחר מעלה, עד יום החמישים שבימי הספירה, בו פסקה זוהמתן לחלוטין והיו ראויים לקבל תורה!!!
אך כנגד זה, ההארה של שביעי של פסח היתה סוג של מתנה חד פעמית בצורת מעמד קריעת ים סוף, וכללה ראיית חזיונות של קדושה עליונה ונשגבה, וזהו דבר שלא נשאר לו איזה קיום בכל שנה. הכל היה במתנה מה'.
אבל אחרי כן נסתלקה ההארה הנפלאה שקבלו ברוב חסדיו יתברך, ואו אז התחילו הם להיטהר בכוחות עצמם, עד שספרו שבעה שבועות בספירת העומר.
כמובן שימים נשגבים הם ואין לזלזל ולוּ בכהוא זה בכבודם, אך ביחס ליום ט"ו בניסן בו האדם חווה את ההארה כאילו הוא עתה נמצא בתוכה, גדר הדברים בשביעי של פסח הוא בחינה של זכרון דברים בלבד.
מה שמקבלים בקלות – נעלם בקלות
וביותר מזה, הלא אותה שפחה שזכתה וראתה את אותם חזיונות ומראות קדושה בקריעת ים סוף לא מצינו שאחר קריעת ים סוף המשיכה למדרגות אחרות, גבוהות יותר, אלא אחר קריעת ים סוף נשארה אותה שפחה.
וכל כך מדוע?!
לפי שמה שראתה קיבלה במתנה, ללא שום עבודה מיוחדת ויגיעה שקדמה לה ומדרגות אשר באו לאדם בלא עבודה ויגיעה אין להם קיום.
לעומת זאת בליל ט"ו בניסן קיבלו את המדרגות וזכו להם באמצעות איזו עבודה שנעשתה על ידם בדם פסח ודם מילה, והם אלו שהביאום להיות מוכנים באיזה בחינה של נכונות לקבל את ההארה של היציאה ממצרים, לכן השגות יום טוב ראשון יש להם קיום נצחי לאין ערוך.
מתי יש פתחון פה למקטרג?
ומעתה יתבארו דברי המדרש הנ"ל (שמות רבה שם) להפליא:
המקטרג קטרג רק כאשר ראה את הים נבקע לעם ישראל, ומדוע?
כיון שביציאת מצרים היתה המטרה להפריש ולהבדיל את עם ישראל מטומאת מצרים, ועל זה אין לשום מקטרג פה ולשון להשטין ולהסית ואף לא להקשות קושיות כיון שהמדובר הוא בהצלת נפשות ממש!!!
אולם בקריעת ים סוף כאשר קיבלו עם ישראל מתנה נשגבה לראות מראות אלוקים ולהשיג דברים שלא כפי מדרגתם כלל אזי מצא מקום לבוא ולקטרג.
"הנה כבר דקדקנו היות שעל הים מצינו שהיו כמה מקטרגים על ישראל, ולמה לא מצינו כן בעת היציאה שקטרגו. וכבר הגדנו הטעם, מפני שהיציאה היתה בחסד ה', וכענין שכתוב בבריאת העולם (תהלים פט) עולם חסד יבנה, וכמשל מלך שנותן מתנת חינם לאחד אין שייך לקטרג ולומר שאינה מגיעה לו, אבל בים היתה הכוונה שישראל יזכו מחמת זכותם, אז היה שייך קטרוג".
(שם משמואל שמות תרפ"א)
על צער השכינה לא שייך קטרוג!!!
בהמשך מביא השם משמואל תובנה נפלאה העולה מתוך הדברים, וכך כתב:
"שקטרוג אינו שייך אלא כשדנים על האדם עצמו, אבל על צער השכינה לא שייך קטרוג, ועל כן כשאדם מתפלל אל יתפלל על ישועת עצמו, שאז יש כמה מקטרגים, אלא יתפלל על צער השכינה…והנה ביציאת מצרים אחרי שהעיז פרעה לומר מי ה' אשר אשמע בקולו, ועוד הרע לעשות להכביד את העבודה, והיה הדבר נוגע לכבוד שמים, ולא עוד אלא שהסתעפה משליחות ה' יתברך כביכול רעה תחת טובה, על כן יציאת מצרים היה בה צורך גבוה להציל מחילול ה', ועל כן כל המקטרגים בהכרח נסתם פיהם. אבל על הים לא היה כל כך חילול ה' בעיני החיצונים, שהיו סבורים ששינה משה רבינו ע"ה במה שלא ציווה לחזור אחר שלשה ימים ומדעת עצמם ברחו, על כן אז חגרו שארית כוחם לקטרג כל מה שיכלו".
ודברי פי חכם חן!!
עם ישראל – בניו של מלך מלכי המלכים
ומשל למה הדבר דומה:
למלך שנפל בנו לסכנת נפשות ממש ועוד רגע קט וח"ו אבד נפשו, ועושה המלך כל מאמץ להצילו ברגעיו האחרונים, ויש אשר שונא לבן המלך, האם יעלה על הדעת שבאותה שעה קשה ינסה או יעז פניו לבוא לפני המלך להניעו מלהציל את בנו??
הלא דמו בראשו של מקטרג ומשטין זה!!
אולם, כאשר גמלה בליבו של המלך ליתן איזה מתנה מיוחדת מאוד לבנו יחידו, מתנה אשר מעולם לא ניתנה לאיש, ויש לבן המלך שונא, הלא ימצא את הדרך בערמומיות ותחבולות לנסות להניא את המלך מליתנה לו.
כן הוא בשעה שיצאו ישראל ממצרים.
הלא במעט זמן יאבד נפשם ואפס סיכויים מלצאת מאותה באר שחת של טומאת מצרים, וברוב רחמיו בא הקב"ה ממש ברגע האחרון והצילם, ומי הוא זה אשר יעז לבוא בשעה זו ולקטרג על בניו? הלא אחת דתו להמית!! דמו בראשו!!
אך במעמד קריעת ים סוף, שהיתה בבחינת מתנת שמים, כשהמדובר היה בחזיונות והשגות עילאיים שלא לפי מדרגתם, וכל כך באה להם מחמת חביבותם של ישראל – בניו לפני המקום, כאן כבר היה מקום לקטרוג שאין הבנים ראויים למתנות מעין אלו.
וע"ז השיבו הקב"ה: שוטה שבעולם!! וכי לדעתם עבדוהו? והרי לא עבדוהו אלא מתוך שיעבוד וטירוף הדעת!!
הרבה יש ללמוד מהדברים המוזכרים אך נקודה אחת מרכזית ומעשית ודאי עלינו להתבונן בה וליישמה בס"ד.
אפשר לראות מראות אלוקים, ולהישאר אותו אדם פחות וירוד, ראתה שפחה ואח"כ נשארה אותה שפחה!!!
וכל כך מדוע?
כיון שלא היתה עבודה עצמית!! בלי עבודה מעשית מצד האדם להתעורר, להשתנות ולהתבונן בעצמו, לא יגיע לשום מקום.
יעזרנו ה' ונזכה להתבונן בעצמנו, ליבנו ונפשנו, וע"י כך נגיע ליום המיוחד, ליום התכלית, יום מתן התורה מוכנים יותר ויותר לקבל את השפע, אמן.
להתקרב להר, לעמוד למרגלותיו, אך ללא תורה…
בפזמון המושר בכל ליל סדר הנמצא בהגדה של פסח, אנו מונים את כל הפלאים שהפליא לעשות ה' עמנו בצאתנו ממצרים. אחרי כל אחד מחמש עשרה הפיסקאות של השיר הזה אנו אומרים – "דיינו".
"אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו!" וכן הלאה.
באחד הבתים אנו אומרים:
"אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו!"
וכאן מתעוררת שאלה – למה דיינו בכך? מה הטעם בהתקרבות להר סיני, בעמידה למרגלות ההר, מבלי להשלים את המטרה וליישם את התכלית לשמה הגענו – קבלת התורה? ללא התורה, לשם מה אנחנו צריכים את הקירבה להר סיני?!
והרי כל תכליתה היתה בעבור נשמע את דברי ה' ונקבל את תורתו! ומה בצע כי נקרב אל ההר אך לא נזכה בתורה?
למי תינתן התורה – למלאכים או לבני האדם?
בגמרא (שבת פח, ב) מובא תיאור ממה שאירע באותה העת:
"בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: תורה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? תנה הודך על השמים!
אמר לו הקב"ה למשה: החזר להם תשובה.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם!
אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה וכו'.
אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? כלום אב ואם יש לכם? קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?
ומחובתנו להבין, מה בכלל היה שורש הדו-שיח הזה בין משה למלאכים? וכי מה עלתה על דעת המלאכים ומה היו טענותיהם? ומדוע תמהו בראותם שהקב"ה מבקש ליתנה לבשר ודם?!
ציווי התורה – ללכת אחרי חכמי הדור, גם אם יסכימו היפך האמת!!
ובביאור הדברים יש לומר, שהנה במצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל "החודש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב), למדו חז"ל (ראש השנה כב, א) כי מצוה זו מסורה לבית דין, וכי המועדות כולם תלויים בקידוש החודש הנעשה על ידיהם. ושהמערער אחריהם, גם אם טעו בהחלטתם, הרי הוא כחולק על השכינה, כמו שמצינו ששלח רבן גמליאל לרבי יהושע, שיבוא אליו במקלו וכו' ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, וכן עשה.
וכל כך למה?
לפי שהתורה ציוותה ללכת אחרי מה שיסכימו חכמי הדור, גם אם יסכימו היפך האמת.
ולא בכדי נצטווינו על כך במצוה הראשונה בתורה, שכן רצה הכתוב ללמדנו שדברי התורה מסורים לחכמים, פשוטו כמשמעו, ורק להם הסמכות והכח לטמא ולטהר, לאסור ולהתיר, להוציא הדין לאמיתו ולפסוק ההלכה, אף שכלפי שמיא גליא שפסקו כביכול ההיפך מהאמת, על אף זאת – יבוא הכלל "לא בשמים היא", ויכריע!!
טענת המלאכים – הייתכן שבשר ודם יקבע?
ומעתה נראה אפוא שזה היה עומק כוונת המלאכים בתמיהתם "חמדה גנוזה וכו' ואתה מבקשה ליתנה לבשר ודם"?
"היאך שייך שיצורי אנוש, בשר ודם יקבלו לידיהם את התורה", טענו המלאכים, "עד כדי שמחליטים הם בקידוש החודש מתי יחולו מועדי השנה, וילכו כולם אחר פסיקתם של חכמי הדור, גם אם יאמרו היפך האמת! הכיצד"?? דבר זה לא נתפס אצל המלאכים.
ובאמת, זו כוונת בעל ההגדה לומר – "אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו".
ללמדך, אם היתה יורדת התורה על הר סיני וכל אחד מאיתנו היה יכול לקחת את התורה לקיימה ולשומרה, כבר היה אפשר לומר – דיינו. ואילו עתה שניתנה לנו, פשוטו כמשמעו, שבידינו – ביד חכמי הדור – ניתן הכח והסמכות לקבוע ולפסוק, להכריע ולהחליט בדיני התורה כפי מה שיעלה על דעתם – דעת התורה, והרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אף אם יפסקו ההיפך האמת, על כך בודאי וענו כל העם ואמרו – דיינו!
לומד התורה מושל על צבא השמים!!
ולאור זאת ניתן לומר שזה היה הדבר שעמד במרכז התקוממות המלאכים נגד המהלך של מסירת התורה לישראל.
המלאכים ידעו, שברגע שתינתן תורה לישראל, אזי כל יהודי שיש לו יראת שמים, כל אשר בשם ישראל יכונה, ובתורה יהיה חלקו, יזכה לממשלה על המלאכים, ומה שיאמר הם יהיו מחויבים לעשות, ככל היוצא מפיו – יעשו!!!
מחשבה זו עוררה את קנאתם וקטרוגם של המלאכים. לכן, אף על פי שהם אכן לא יכלו לקיים את התורה, והיא אינה שייכת בהם, כפי שהבורא רצה, בעולם הגשמי, למרות זאת הם נזעקו לדרוש שבכל זאת יש להשאירה בשמים בבחינת תורה רוחנית, ולא ירדו לעומק דעתו של בורא עולם, שעשה כך, שכל שלמות העולמות תהיה דווקא על ידי התורה של בני אדם בשר-ודם בעולם הגשמי הזה.
תלמיד חכם – ספר תורה של תורה שבעל פה
אמרו חז"ל (מכות כב, ב):
"כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה".
ופירוש הדברים, כמה טיפשות טמונה ומצויה באותם אשר נואלו ובראותם ספר תורה עובר לפניהם תיכף ומיד קמים הם ועומדים מלוא קומתם, ואילו כשחולף לידם תלמיד חכם אינם חולקים לו כבוד, ממשיכים לשבת כאילו דבר לא אירע…
ומבואר בזה, שה"גברא רבה", התלמיד חכם, הוא עצמו הספר תורה של תורה שבעל-פה, ולפיכך ראוי לקום מפניו כמו מפני קדושת ספר תורה שבכתב.
מי הסופר שכתב את ה"ספר תורה" – את "ר' אהרן קוטלר"?
הגרמ"מ שולזינגר היה רגיל לציין את שאמר הגר"י אברמסקי זצ"ל בהספדו על הגר"א קוטלר זצ"ל, בהיכל ישיבת סלבודקא, שם נשא דברים נוקבים בענייני השעה הצריכים חיזוק, וכך אמר:
כאשר יהודי מסתלק מן העולם זה כמו ספר תורה שנשרף, כמו שמבואר בגמרא (שבת קה, ב), והנה ידוע שיהודים יראי שמים מהדרים, כאשר הם כותבים ספר תורה שיהיה סופר מומחה וירא שמים, והמגיה של הספר תורה יהיה מגיה מומחה וירא שמים. ומי היה הסופר מומחה והירא שמים שכתב את הספר הזה ששמו "רבי אהרן קוטלר"? ומי היה המגיה המומחה וירא שמים שהגיה את הספר תורה?…
והמשיך הגר"י אברמסקי בדבריו:
הסופר שכתב את ה"ספר תורה" – את "ר' אהרן קוטלר", היה הסבא מסלבודקא, והמגיה היה ר' איסר זלמן מלצר!!!
והמסר הובן…
"במקום שבן ישיבה עומד ולומד שם הוא ארון הקודש"!!
בספר חידושי רבי שלמה, מובא מעשה נפלא, מרב סעדיה גאון ז"ל:
"בעת שנתקבל רב סעדיה גאון ז"ל ממצרים לסורא לשבת על כסא ראש הישיבה, בנו אז ישיבה בסורא, ושלח רב סעדיה גאון כתב בקשה לכל המקומות שיבואו לעזרת בנין הישיבה. היה גביר אחד במצרים אשר גמר בלבו לעשות ארון קודש בישיבה על חשבונו, והתנדב על זה סכום גדול, כשבא לסורא שמע שכבר הקדימו אחר ונדב ארון קודש, ונצטער מאוד על כך שלא יהיה לו חלק בדבר המקודש ביותר בישיבה, וכשבא והסיח צערו לרב סעדיה גאון, אמר לו כך:
"דע לך, בני! כי אצלנו יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, תורה שבכתב מקומה בארון הקודש, אבל תורה שבעל פה נמסרה מרב לתלמיד בעל פה מדור לדור. ובמקום שבן ישיבה עומד ולומד שם הוא ארון הקודש"!!
מסילת האמת היא שיקול דעתו של תלמיד חכם
והנה כבר כתב מרן החזו"א ז"ל באגרתו (ח"א כח):
"כי הבדל הדעות יש להם גורמים מוקדמים של רבות בשנים, ואין בכח של ראיה לשנות, כי כל ראיה יש לה מסילות רבות. הקושיא ראיה היא אבל מסילות רבות לראיה, ומסילת האמת היא שיקול דעתו של תלמיד חכם אשר התרומם להיות דעתו ודעת תורה חד".
וכשנשאל – "איך הדרך לאמונת חכמים??",
השיב:
"אמונת החכמים תלויה באמונת החכמה בכלל, אין חכמה בעולמנו בלתי אם עברה לנו דרך נשמת חכם חי".
(אגרות החזו"א אגרת קפב)
יזכנו ה' ללכת אחרי מה שיסכימו חכמי הדור, ללא שאלות, ללא ספקות –
גם אם יסכימו היפך האמת!!
