מתוך: הגדה של פסח 'עריכת שולחן' | בעריכת: הרב משה יפת.
"הא לחמא עניא"
צ"ב הקשר בין "הא לחמא עניא וכו'", לבין אמירת "כל דכפין ייתי וייכול וכו'". והביאור הוא, 'הא' הוא גם במשמעות 'הלא'. כלומר, הלא גם אבותינו אכלו במצרים לחם עוני, על כן כל עני שהוא נצרך ורעב, אין לו להתבייש לבוא ולאכול. עוד אפשר לפרשו, על דרך מה שנאמר "הא לכם זרע וזרעתם וכו'". ובפירוש זה ישבתי טענת המערערים על גירסא זו, ומקלסין הנוסח 'כהא' לחמא וכו'.
"שתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל"
כלל כאן המגיד ב' עניינים, כנגד מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ראשית, יהיו הם גרים בארץ לא להם. וע"ז אמר בעל ההגדה, שתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. וכנגד מה שנאמר לאברהם עוד "ועבדום וענו אותם וכו'", אמר המגיד להלן, שתא הכא עבדי, לשתא דאתיא בני חורי. ומכאן, שהחירות וארץ ישראל תלויים זה בזה, אין חירות חשובה לישראל מחוץ לא"י, וכן אין נחלה לישראל ללא חירות. ועל כן מתפללים אנו על שתי הדברים כאחד.
"שתא הכא עבדי, לשתא דאתיא בני חורי"
כלומר, אנו בטוחים בודאי שבשנה הבאה אנו בני חורין, וזאת אחרי שעינינו ראו ביציאת מצרים שהיתה בבהילות שלא הספיקו להתכונן כיאות, שמפני כן "הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא דנפקו ממצרים". וכל הבהילות הזו היתה מחמת שלא היה נראה לישראל שבאותו הדור שברגעים אלו הם יצאו ממצרים, כך גם בזמן הזה, אנו בטוחים שיגאל אותנו לשנה הבאה, והגם שלא נראה עלינו שאנו מוכנים לחירות, שהרי אנו עורכים שולחן ושמחים כמדי שנה, מכל מקום אנו בטוחים שבעה"י בשנה הבאה אנו בני חורין.
***
"ואילו לא גאל הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"
מאמר זה בא להוציא מלב חושב לומר, שאף אם הקב"ה לא היה גואל אותנו ממצרים, לא היינו משועבדים לאותו פרעה ולאותם רשעים במצרים, שהרי עינינו הרואות כמה תמורות רבות חלפו ובאו לעולם מזמן מצרים ועד זמנינו, עמים רבים נחרבו וממלכות שונות הוכחדו, וממילא לא יתכן לומר שאילו לא גאל אותנו הקב"ה ממצרים, עדיין היינו משועבדים לפרעה במצרים, דהיינו, אותו שעבוד במצרים ולאותו פרעה בדקדוק. ואף על פי כן מגלה לנו המגיד, דע, אילו לא גאל הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדיין אנו (ולא רק אנחנו, אלא אף) ובנינו, ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ורק על ידי בקשת הרחמים מהקב"ה שיבטל הגזירה, זכינו שנגזר עלינו לטובה להשתחרר משעבוד נורא זה.
***
דרך ההודאה בניסי מצרים
"ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים" – ב' ביאורים ביאר רבינו זצ"ל בפרשתא דא:
א. מפשט העניין מבואר, שהטעם שאף חכמים גדולים מצוה עליהם לספר ביציאת מצרים, הוא משום שפרעה לא הושיב את החכמים והנבונים ויודעי התורה בהיכלי החכמה לעסוק בה, וגם הם עבדו בפרך, ועל כן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.
ב. הרמב"ם (בפ"ז מהלכות חמץ ומצה) כתב, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים. והוא כלשון המגיד. ובהלכות חגיגה (פ"ג ה"ו) כתב, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע, מכוון לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת וכו', עש"ב. ומכאן נבין הטעם, שאפילו חכמים גדולים שיודעים את התורה וכו' מצוה עליהם לספר ביציאת מצרים, מפני שאף שבודאי אותן חכמים יודעים סיפור יציאת מצרים, שאין די בידיעת הדברים גרידא, אלא כל מצות זכירת יציאת מצרים היא לחזק דת האמת, ובחיזוק ופרסום האמונה.
***
ג' דברים למדנו ממעשה החכמים בבני ברק
"מעשה ברבי אליעזר וכו' שהיו מסבין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו הגיע זמן קרית שמע של שחרית"
ג' דברים למדנו מכאן:
א. עד כמה שיעור מצות סיפור יציאת מצרים, והוא כל הלילה.
ב. שמצות זכירת יציאת מצרים היא בדרך סיפור, כמו שאמר, והיו 'מספרים' ביציאת מצרים. [השווה לדברי המגיד לעיל, ואפילו כולנו חכמים וכו', מצוה עלינו 'לספר' ביציאת מצרים. וכן לדברי הרמב"ם ריש פ"ז, "וכל המאריך בדברים שאירעו או שהיו, הרי זה משובח". וראה עוד שם סוף ה"ד, "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח". הערת המגיה].
ג. דרך ארץ של התלמידים לרבותיהם, שאע"פ שהוא קיום מצוה שמחוייבים בה גם רבותיהם, אף על פי כן לא אמרו להם התלמידים בפירוש שיקומו, אלא הודיעו בדרך כבוד שהגיע זמן קריאת שמע.
"ברוך המקום שנתן תורה לישראל עמו, ברוך הוא"
כאן תמוה לכאורה, שכפל המגיד דבריו, שכיון שאמר "ברוך המקום", לשם מה אמר שוב, "ברוך הוא". והביאור, שתחילה הזכיר שמו יתברך בברכה, כמו שאומר 'הקב"ה'. אלא שהקדים ואמר לשם מה הוא ברוך (על נתינת התורה לישראל עמו), ושוב אמר, ברוך הוא על מתנתו זו.
***
ביאור שאלת ותשובת הבן החכם
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו', חכם מה הוא אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם. אף אתה אמור לו כהלכת הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"
בזה העלה רבינו כמה פירושים נפלאים, והם:
א. ברמב"ן פירש, מה העדות, מה יעידו אלה המצוות. ומה החוקים, מהו טעמם הנסתר בתורה. והמשפטים, שנסקול מחלל השבת, ונכה זורע הכלאים וכו', עיין שם באריכות בביאור התשובה.
ב. במאור האפילה (פרשת ואתחנן) כתב, כיון ששאילת החכם על הדקדוקים, וכפי שנקט 'עדות חוקים ומשפטים' בדקדוקים גדולים, על זה באה תשובה גדולה יותר ועמוקה מכל זה, והיא, כהלכת הפסח, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר, ואפילו דבר מועט לא נאכל אחר קרבן פסח. וכל זה מתוך זהירות ודקדוק ואהבה בעשיית המצוות, עש"ב.
ג. ונראה לומר, כי התשובה לחכם "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", היא כוללת כל חילוקי ודקדוקי שאלותיו. שהרי העדות זה על המצוות שהן זכר ועדות לנעשה לאבותינו. וזהו הפסח, על שום שפסח הקב"ה על בתי ישראל בנגפו את מצרים. והתשובה על שאלתו השנייה, מה המשפטים אשר ציוה ה"א וכו', היא, שאין מפטירין אחרי אכילת האפיקומן. ובזה יש דברי טעם וביאור מתקבל, שאין מפטירין אחרי אכילתו, כדי שלא ישתכח טעם המצוה ממנו. וזהו בבחינת משפטים שהם מחייבים השכל. ועל שאלתו מה החוקים וכו', ע"ז נענה ונאמר לו, שבדין זה שאין אוכלין אחר האפיקומן, יש בו חוק ללא טעם וביאור, שהרי אע"פ שאסור לאכול ולשתות אחרי האפיקומן כלום, עם כל זה שותין אח"כ כוס רביעי, ואף על פי שהוא משכח טעם הפסח ועתה טעם המצה.
ד. ובדרך מליצה אמרתי, לא נאמר 'על' ארבעה בנים דברה תורה, אלא 'כנגד' ארבעה בנים דברה תורה. כי לא רק הרשע והתם ושאינו יודע לשאול הם נגד, אלא אף החכם אין חכמתו מעידה על מעלתו הגדולה בשאלתו, אלא על רצונו להתחכם ולחלק בין מצוות שהם עדות לחוקים ומשפטים, שלא כרצון התורה.
***
הפורש מן הציבור
"רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם וכו', ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו וכו'"
אמר מו"ר הגר"א קוטלר זצ"ל, לא נאמר 'ולפי שכפר בעיקר הוציא את עצמו מן הכלל', אלא להיפך סיבת כפירתו באה לו מחמת שהוציא את עצמו מן הכלל, כיון שרצה ללכת בשרירות לבו ממילא הכפירה משמשת לו לתרץ מעשיו. ומצאנו כזאת בנבל שנאמר בו: אמר נבל בלבו אין א-להים. מתחילה הוא נבל, ואח"כ כבר אין א-להים. וכבר רבינו הרמב"ם בהלכות תשובה מנה הפורשין מן הציבור בין אלה שאין להם חלק לעוה"ב. [ויש גירסאות חלוקות בהרמב"ם, "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". וזה כהנ"ל. אמנם גירסת כת"י תימן אינה כן, ראה רמב"ם מהדו' פרנקל. הערת המגיה].
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל הא-להים מן העבודה"
יש להבין הטעם שכפלה תורה ב' פעמים תיבות 'מן העבודה'. אלא ללמד יצא, שאף על פי שזעקה זו באה מן העבודה, כך נשמעה תפילתם מן העבודה, ולא מתוך רוממות. וברמב"ן בשמות (י"ב, מ') כתב, שלא היו ראויים ישראל להיגאל מפני הקץ שבא, אלא מפני שקיבל ה' צעקתם ונאקתם, מפני הצער הגדול שהיו בו, ע"ש.
