עיוני הלכה ומנהג לפרשת שמיני | בעניין דין חובת העמידה על הציבור בברכת כהנים | הרב משה יפת
"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט', כ"ב).
ופירש רש"י (שם), ויברכם, בירך אהרן את כלל ישראל בברכת כהנים וכו'. ע"כ.
א. איתא בסוטה ל"ח ע"א, תנו רבנן, כה תברכו בלשון הקודש, אתה אומר בלשון הקודש או אינו אלא בכל לשון, נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך את העם וכו'. תניא אידך, כה תברכו בעמידה, אתה אומר בעמידה או אינו אלא אפילו בישיבה, נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך, מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה. רבי נתן אומר אינו צריך, הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו, מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה, ומשרת גופיה מנלן, דכתיב לעמוד לשרת. עד כאן הנוגע לעניינינו. ובדברים הבאים נרצה לעמוד בשורש דין עמידה בברכת כהנים, האם הוא חובה או מנהג, וכיצד מנהג קהילות ישראל בזה.
בשולחן ערוך (סימן קכ"ח סעיף י"ד) כתב, אין מברכין אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאת כפים, ובקול רם. עכ"ל. ובמגן אברהם (שם ס"ק כ"ב) כתב על כך, נראה לי, דהציבור רשאים לישב רק שיהיו פניהם נגד הכהנים, דבעינן שיהא פנים נגד פנים. וכן מבואר בזוהר פרשת נשא עמ' רכ"ז. עכ"ל. וכן העלה דבריו בשתילי זיתים שם ס"ק ל"ח.
והכי איתא בזוהר הקדוש פרשת נשא עמ' רכ"ז, תאנא בההיא שעתא דכהנא פריס ידוי, צריכין עמא למיתב בדחילו באימתא, ולינדע דההיא שעתא עידן רעותא אשתכח בכלהו עלמין, ומתברכן עילאין ותתאין, ולית דינא בכלהו וכו', עכ"ל. ומהך לישנא ד'צריכין עמא למיתב', הוכיח המג"א שמשמע שהציבור יכולים לשבת בשעת ברכת הכהנים. אך כבר העירו שמלשון הזוה"ק משמעותו שלא רק שרשאים לשבת (כלשונו של המג"א), אלא אף צריכים לשבת ויש עניין שישבו ולא יעמדו.
ב. גם הגאון מהרי"ץ בהגהותיו (הובאו בספר כל כתבי בעל ענף חיים על השולחן ערוך שם) הביא ראיה לדברי המג"א הללו, ממה דלא בעי עמידה רק גבי כהנים ולא גבי העם, שמע מינה דבישראל ליכא קפידא. עכתו"ד. וראה עוד באליה רבה (שם ס"ק כ"ט) כתב להוכיח כן שדוקא כהן מוזהר לעמוד ולא הציבור, וכדכתב מגן אברהם. וכן הובא בשלמי ציבור למהרי"ט אלגזי (שם). וכן העלה להלכה בשו"ע הגר"ז (שם סעיף כ"ג) וכתב, הציבור רשאים לישב רק שיהיו פניהם כנגד פני הכהנים.
אלא שבספר האשכול (הלכות ברכת כהנים) כתב כהאי לישנא, ובעידנא דפרסי כהני ידיהן, אסור לאסתכולי בהון, אלא צריכין לעמוד לפניהם באימה וכובד ראש וכו', עכ"ל. ומדבריו אלו יצא המשנה ברורה (שם ס"ק נ"א) להוכיח שיש על הציבור לעמוד בעת ברכת הכהנים. וכן הוכיח לנכון מדברי המאירי בסוטה (שם) שכתב וז"ל, כל שאין כהן לישא את כפיו, שליח ציבור אומר אחר ברכה הודאה או"א וגו', ומכאן נהגו ברוב המקומות להיות הכל עומדים בשעה זו, שהרי במקום נשיאת כפים היא. עכ"ל. הרי אף מדבריו מבורר בפירוש שחובה לעמוד בשעת ברכת הכהנים, ולא זו אף זו, אלא אף בזמן שאין כהנים אלא השליח ציבור רק אומר נוסח או"א וגו', אף בזה נהגו לעמוד.
ג. אמנם המעיין יראה, שגם בדברי המשנה ברורה אין הדברים ברורים ופשוטים לחייב לעמוד בעת אמירת ברכת הכהנים, וכלשונו הבהיר: היינו, שיהא הכהנים בעמידה, אבל הציבור רשאין לישב רק שיהיו פנים כנגד פנים. (מגן אברהם). והמנהג שהכל עומדין, וכן משמע במאירי (סוטה ל"ח ע"ב, ומגילה כ"ד ע"ב), וכן משמע באשכול (הלכות ברכת כהנים) דכתב שהכל צריכין לעמוד לפניהם באימה ובכובד ראש. עכ"ל. כלומר, שאין זה אלא ממשמעות דברי הראשונים ולא בהדיא הכי הוא. (וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סימן י"ח שביאר זאת היטב, ובמה שכתב לדון בדברי המאירי בהאי הלכתא, יש לדון עוד). והלכך כתב המשנ"ב שעכ"פ נהגו לעמוד בזמן ברכת הכהנים, ואין זה מדינא אלא ממנהגא.
והנה בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג' סימן רפ"א) נדפסה תשובה מרבי אברהם זצ"ל בנו של מהרי"ץ ששם כתב לתמוה על דברי המג"א הללו, שהרי מלשון הזוהר משמעותו נמי שיש על הציבור לעמוד בברכת כהנים. ועוד דאי איתא ומלשון הזוהר משמע שניתן לשבת, הלא מלשונו משמע שבהכרח חייבים לשבת ולא לעמוד, וזה גם שלא כדברי המג"א. ועל כן הסיק אף בלשון הזוהר שכוונתו שאף על הציבור מוטלת חובה לעמוד בשעת הברכה. עכתו"ד.
ד. ובשו"ת ציץ אליעזר (שם) הביא את דבריו הנז"ל במה שכתב לדחות דברי המג"א, וכתב שכל דבריו אינם לעיקר הדין, ולעיקרא דמילתא אנן בדידן וסבירא לן דעמידה בזמן ברכת כהנים אינה חובה כלל, ואף אם נאמר שבספר האשכול ובמאירי מתבאר שצריכים לעמוד, עכ"פ אנן לא נימא דאילו ראה המג"א דבריהם הווה הדר ביה, אלא להיפך, אילו ראו הם דברי הזוה"ק אשר בו מתבאר בהדיא שיש לשבת, הוי הדרי הנן ראשונים. ומה שכתב לפרש בלשון הזוה"ק שאין כוונתו ללשון ישיבה ממש, אלא ללשון 'הוויה', להיות באימה וביראה, זה דחוק, ויש לפרשו כפשוטו. ובפרט שכן הוא רהט סוגית התלמוד והראשונים. [אמנם ראה בשו"ת יביע אומר חלק ו' אה"ע ריש סימן ח' שכתב שיש לפרש לשון 'למיתב' – ישיבה, כמו ותשבו בקדש, שפירושו לשון עכבה ולאו דוקא עמידה. וראה ברא"ש בסוכה פרק ד' סימן ג' לגבי ברכת לישב בסוכה. אלא שיש לומר שחיוב לשבת לא מצאנו אך גם חובה לעמוד לא ראינו. ודו"ק].
גם ממה שהביאו ראיה מדברי התרגום בשיר השירים (פרק ז' פסוק ח') על הפסוק 'זאת קומתך דמתה לתמר ושדיך לאשכולות': "ובעידן דפרסין כהניך ידיהון בצלו, ומברכין לאחיהון בית ישראל וכו', וקהליך קיימין אפין באפין כל קבל כהניא", עד כאן. ויש שהביאו מדברי התרגום הללו ראיה לומר שיש לעמוד, כלשון 'קהליך קיימין'. אמנם בפשוטו יש לפרש שכוונתו לומר, 'דקיימין', היינו שהם יושבים ומסתדרים בצורה של פנים מול פנים מול הכהנים. (וראיתי שיש שרצו להביא ראיה מראיית הגמ' לדין עמידה בברכת כהנים מהר גריזים, ששם הקהל כולו עמד). ועל כן העיקר כדברי המג"א וסייעתו. וראה בכף החיים (שם ס"ק צ"א) שכתב שיש להחמיר ולעמוד במקום שאפשר.
ה. אמנם כדבר האמור, מנהג הקהילות הוא לעמוד בשעת הברכה, ויתכן שעכ"פ הוא מחמת עצם הדין שיש לעמוד בכל חזרת השליח ציבור, ועל כן דין זה לא בא לידי ביטוי מעשי. ושמא לזה נתכוון אף המשנ"ב שכן הוא המנהג, מחמת שנהגו לעמוד מצד עצם דין עמידה בעת חזרת השליח ציבור, וממילא אף בברכת כהנים. ומה שמדוקדק מלשון הזוה"ק שבדוקא יש לשבת ולא לעמוד, יש ליישב ששמא לדעת המג"א אין זה מוכרח, והעיקר שיהיו באימה וביראה על מקומם ולא יזוזו אנה ואנה, ואין קפידא על עמידה או על ישיבה דוקא. (וראה לעיל אות ד' סוד"ה ובשו"ת, במה שכתבתי בזה). ועכ"פ עיקר הנפקותא בזה היא לחלוש מעט וכדומה, שיש להקל לו לישב גם בברכת כהנים ולא רק בחזרת הש"צ.
ואכן יש בקהילותינו שאף שנהגו לעמוד בכל חזרת השליח ציבור, כדת וכדין המפורש ברמב"ם ושולחן ערוך, מכל מקום בעת ברכת כהנים נהגו לשבת בדוקא. וכפי שכתב מהר"י צובירי זצ"ל בסידורו כנסת הגדולה עמ' קע"ה, וכה הם דבריו שם: דע, כי אין מנהג קבוע לעמידת הקהל בברכת כהנים, אלא כך מקובל וקיים בידינו, חלק מהקהל יושבים וחלק מהם ממשיכים בעמידה, כהמשך לעמידה בחזרה. שהנה ידוע כי ההלכה לגבי הכהנים היא, שאינם מברכים אלא בעמידה (שולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף י"ד), אבל הציבור רשאים לישב רק שיהיו פניהם נגד פני הכהנים. וכן משמע בזוה"ק פרשת נשא. (הרב מגן אברהם, והרב באר היטב שם). ומסכים לזה מוהר"ר דוד משרקי בשתילי זיתים (שם ס"ק ל"ח). וכ"כ הרב מחצית השקל שם, דדוקא כהנים עומדים דכתיב בהו לעמוד לשרת, אבל הציבור נהי דצריך שיהיו פנים נגד פנים כדאמרינן בסוטה, ומהאיי טעמא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, לפי שנראים כמבזים, אבל בישיבה לא שייך האיי טעמא, עכ"ל.
וכן העלה להלכה בשולחן ערוך הגר"ז (סימן קכ"ח סעיף כ"ג) דהציבור רשאים לישב וכו', עיין שם. ואכן בזוהר פרשת נשא דף קמ"ז ע"א איתא בזה"ל, תאנא בההיא שעתא דכהנא פריס ידוי, צריכין עמא למיתב בדחילו באימתא, ולינדע דההיא שעתא עידן רעותא אשתכח בכולהו עלמין דמתברכאן עלאין ותתאין, ולית דינא בכולהו, עכ"ל. שים נא לב, דמלשון הזוהר מוכח דלאו דוקא רשאים, אלא שצריכים לשבת, דהא קאמר בהדיא צריכים העם לשבת ביראה ובאימה וכו'. עכ"ל הבהיר. וראה עוד בזית רענן על השתילי זיתים (שם) שכתב שכן נהג מהר"י צובירי זצ"ל להלכה ולמעשה, ועיין שם עוד בזה. (וראה עוד בהלכה ומסורה כ"ב עמ' קע"ב).
ו. אמנם המנהג למעשה אצל רוב ככל קהילות תימן, ובפרט בדורות האחרונים, לדקדק שכל הציבור שומעים ברכת כהנים בעמידה לנוכח הכהנים. ואך מי שקשה לו לעמוד, רשאי לישב. וכפי שעמד על כך מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בעריכת שולחן סימן קכ"ח סעיף כ"ט. וראה עוד בקובץ אור ישראל א' עמ' ז' הערה ו'. וראה עוד בספר בית מנוחה דינים השייכים לנשיאת כפים אות ל"ח, וביפה ללב או"ח סימן קכ"ח ס"ק כ"ה. וראה עוד בלשונות רבינו הרמב"ם בפ"ט מהלכות תפילה הלכה ג', ובפרק י"ד הלכה ג', ופרק ט"ו הלכה ח', ודו"ק היטב.
וראה עוד בשו"ת יחוה דעת (חלק ה' סימן ט"ו) שהאריך בפתגמא דנא, וכתב להוכיח ממה שנראה בדעת כמה פוסקים, שאין ברכת כהנים חובה עליהם דוקא, אלא אף על הציבור מוטלת חובה לשמוע ברכת כהנים (כיעוין בזה במנחת חינוך מצוה שע"ח, ובשו"ת דבר אברהם חלק א' סימן ל"א, ושו"ת חתם סופר חלק או"ח סימן כ"ב), וממילא הואיל וכך כשם שעל הכהנים חובה לעמוד בנשיאת כפים כן אף על הציבור חובה לעמוד בברכתם של הכהנים. עכתו"ד בזה. ולענ"ד אין זה מוכרע, דשמא האי כדאית ליה והאי כדאית ליה, ועל המברכים חובה לעמוד משום כבוד הציבור ועל המתברכים אין חובה לעמוד, וכפי שמצאנו כך רבות. [ועכ"פ לפי האמור פשוט דלא נימא בהו דלא יצא ידי חובתו באופן ששמע ברכת כהנים בישיבה, ולא דמי לכהן המברך בישיבה שיש פוסקים הסבורים שאף בדיעבד לא יצא ידי חובתו, כיעוין במג"א שם ס"ק כ"א ובכה"ח ס"ק פ"ט].
