לסוחרים התמימים לא הייתה עבודה, והתחילו להתווכח על מידות המשכן ★ עדות נדירה מסירה את הלוט מהסיפור על המשכן המופלא של יהדות תימן
שני משכנות בשוק
יהודי שרעב נודעו באהבת התורה שבערה בעצמותיהם, כבר משנות ילדות היתה התמדת התורה מבעבעת בנפשות הצעירות, והמון תלמידי-חכמים סובבו את שרעב, רחובותיה ושווקיה. גם סוחרים ועוסקי כפים בלטו בלמדנות ובידע תורני משל היו גאונים ורבנים.
וכך התרחש הסיפור הבא:
מדי יום שני היו סוחרי שרעב נודדים אל צומת הדרכים שמחוץ למחוז, שם התקיים השוק המקומי. הם היו נושאים אתם אוהלי בד, יתדות ויריעות, מקימים שם דוכנים ושוטחים את מרכולתם לכל באי השוק המאולתר.
אותו יום שני בו מתרחש סיפורנו, לא היה מוצלח מבחינה כלכלית, הלקוחות היו מדולדלים והסחורה לא נמכרה כמדי שבוע. משכך, התיישבו הסוחרים גם יחד והחלו דנים בסוגיות פרשת השבוע, פרשת תרומה. מהר מאד התחלקו הסוחרים תלמידי-החכמים לשתי קבוצות של כארבעים איש, כל קבוצה טענה בלמדנות אודות צורת משכן האלוקים. הוויכוח הפך לפלפול עמוק, כאשר כל צד מדייק בפסוקי המקרא ומביא ראיות מהגמרא ומדברי המפרשים.
בלהט הוויכוח התורני והעיוני, גמלה ההחלטה –
כל אחת מהקבוצות תשתמש ביריעות וביתדות שיש לה, על מנת להקים דגם מדויק, לא מוקטן, של המשכן בו שיכן הקב"ה את שכינתו. כל קבוצה תקים את המשכן לפי טענותיה והסבריה, פרטיה ונימוקיה ואחרי ששני המשכנות יעמדו זה לצד זה, בגודל ובתפארה – יוכרע הוויכוח ויוחלט על דעת הכל איזה מהמשכנות הוא המתאים ביותר לדברי הכתוב.
כחלוף שעות ספורות ניצבו שני דגמי המשכן על מכונם.
כל קבוצה ניגשה לבדוק את המשכן של הקבוצה השנייה. מדידות הלכתיות נמדדו, פסוקים וביאורים צוטטו, ראשונים ואחרונים הוזכרו. שוב בדקו שתי הקבוצות גם יחד את שני המשכנות, עד שהוכרע פה אחד שאכן, המשכן אשר נבנה על ידי אחת הקבוצות, הוא המתאים ביותר למקראות הקודש שבפרשה. אף דמוי מזבח נבנה בחצר המשכן וגם עליו הסכימו שהמזבח תואם להפליא למה שמפורט בתורה.
נקריבה קרבן
"אם אכן המשכן הלזה זהה למשכן שבמקרא – קרא אחד הסוחרים בלבת קודש – מדין שנקריב קרבן לה', ותרד אש קודש מן השמים ותאכל את הקרבן, אישה ריח ניחוח לה'".
האווירה הפכה למקודשת. ארבעים בני הקבוצה שבנו את המשכן התואם למידות התורה, נשבו בטוהר לב בקסמה של הקדושה. הם שכחו שהם נמצאים במתחם השוק של שרעב והילכו בעיני רוחם בחצר משכן ה' אשר הועמד במדבר על ידי משה רבנו.
"נקריב קרבן על גבי המזבח", הסכימו כולם בהתרגשות, "לא נעשה דבר הנוגד את ההלכה הצרופה. נשחט את העגל אשר קנינו לכבוד שבת-קודש בשחיטה כדת וכדין, לאחר מכן נעלהו על גבי המזבח אולם אש לא נצית. אנו נשאיר את דין הקרבן למלך יושב בשמי ערבות, אשר קידשנו וציוונו בתורתו 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה" – והיה אם מרוצה הקרבן לפני האלוקים, תרד אש מן השמים ותאשר שאכן לפי המידות המצוינות בתורה פעלנו ועשינו את המשכן ואת תבניתו".
אש מן השמים
את מה שיתחולל בעוד רגעים לא רבים, לא שיער איש.
אחד מבני החבורה נטל מאכולת בידו, העגל נכפת כדין, הלה בירך את ברכת השחיטה בכוונה מופלגת ושחט את העגל בצווארו כדת. בני החבורה נטלו את העגל בסילודין והניחו אותו על המזבח שהוקם בשטח שהוגדר כ'חצר המשכן'.
ואז התרחש הנורא מכל.
וכלשונו של ספר התולדות העתיק:
"מתוך תמימותם והתמסרותם לתורה לא זכרו איפה הם נמצאים, לקחו העגל שקנו בשביל לשחוט לשבת, הקריבו אותו. ירדה אש מן השמים ותאכל את הקרבן, ושרפה הארבעים איש, עם האדמה אשר תחתיהם, והיתה לאפשר עד היום הזה… מהיום ההוא והלאה לא יכול להימצא שם אדם ובהמה, חיה ורמש ועוף השמים וכל הקרב ימות במקום, ומפני הסכנה גדרו המקום וקראו לו 'בית החיים של ארבעים השרופים'… ואותם ארבעים אחרים (-כלומר חברי הקבוצה השנייה) שלא הקריבו קרבן ולא הצליחו לעשות תבנית המשכן והמזבח במאה אחוז, נפטרו במשך כל השנה. וזה לא סיפור ולא אגדה – אלא מעשה ממש".
אכן. סיפור אפוף חרדת קודש, שסודותיו בכבשונו של עולם ולא אתנו יודע עד מה.
"הרבה ניתן ללמוד מהסיפור המופלא הזה" – אומר לי ת"ח שקרא אותו – "אבל מה שמאוד תפס אותי, הוא העובדה הפשוטה, שכאשר אין לסוחרים היהודים במה לעסוק, הם מתחילים להתווכח בלימוד! זוהי דמותו של היהודי העושה מלאכתו עראי ותורתו קבע"…
(מעובד מתוך ספר תולדות הרב שלום שבזי, ירחון מרוה לצמא)
