סימנים: מדוע יהודי תימן אדוקים ביותר בפאות הראש המסתלסלים ויורדים על לחייהם? | מאמר מקיף בהלכה ומחקר מאת הרב נהוראי יהב – מתוך סדרת מאמרים מרתקת המתפרסמת לראשונה ב'המאורות'
לשאלת גדרי הקפת הראש מעיר הרמב"ם בתשובה (סי' רמד) כי: "לא צווינו לגדל הצדעים, כמו שחושב ההמון, אלא הנזיר הוא אשר צווה לגדל השער…ואין הדבר בפאות כך, אלא הוא מצות לא תעשה לבד, ולפיכך אינו חייב לגדלן עכ"ל. מדבריו אלו עולה כי אנשים רבים בני המאה ה-12 בסביבתו של הרמב"ם גידלו את פאות ראשם בחושבם שההלכה מחייבת זאת. עד כמה מנהג גידול הפאות היה נפוץ בספרד ובסביבתו של הרמב"ם עוד צ"ע, אך ודאי שאינו צריך לפנים ביחס למציאות בתימן שיהודייה התהדרו בפאותיהן הארוכות.
ברם על שורשו של מנהג נפוץ זה חלוקים חכמי תימן ומפורסמים ביותר דבריו של הגאון רבי עמרם קורח (הרב הראשי האחרון לגולת תימן נפטר בתשי"ג) בסערת תימן(עמ' ח) וז"ל: "לא הספיקה גזירה זו (גזירת העטרות) עד שגזרו עליהם לגדל פאות ראשיהם למען יהיה להם סימן קבוע בגופם נגלה וניכר לעין כל רואיהם. כשגדלו שערות הפאות היו בושים אפילו על עצמם והיו רואים אותם כאלו הם שני נחשים על לחייהם, כי הניחו מה שלצד האוזניים ושאר הפאות לצד הפדחת גלחוהו עם שאר שער הראש. היהודים קראו אותם סימן או סימנים והגוים קוראים להם "זנאר" או "זנאניר" כפי הרגלם הקדום על שם האבנט אע"פ שאין עוד אבנט…
גם היהודי כשיבוא בברית דת האסלאם באונס או ברצון קודם כל מגלחים פאותיו להמיט מעליו החרפה המיוחדת ליהודים." ובהערה שם הוסיף: "דורות אחרונים, שנעלם מהם כי לשמצה נקבעו בצדעי אבותיהם חשבום לעדי כבוד, סורקים ומושחים אותם בשמן ועושים כמו חוליות שקורין "לולאב" מתהללים בארכן וסלסולן, והמוני עם נשבעים לקיים כל דבר בנקיטתן"(והשווה הליכות תימן עמ' ;משלי עם פירוש רס"ג). לפי הרב קורח יש להוסיף גזירה זו לרשימת הגזירות שמקורן בכפייה חיצונית על היהודים ואלו הצליחו למתקה ולעדן כיעורה (כמו גזירת לבישת בגדי השחורים שבני תימן תפרום בקישוטים נאים; לבישת רצועת בד שחורה המקיפה את המכנס אצל יהודי תוניסיה המכונה בפיהם "אם אשכחך"- זכר לחורבן אך מקורה בחוקי הגיאר ראה תימא ה עמ' 101 הערה 9).
ההיסטוריון ש"ד גויטיין (נפטר בתשמ"ה) נטה לקבל הבחנה היסטורית זו של הרב קורח, ובכתבה לעיתון "הארץ" בשנת תשי"א, עת הטיפול בעולי תימן היה בעיצומו וסערת קיצוץ הפאות שלבני תימן הפכה לפרשה לאומית כואבת, העיר באותה כתבה על דברי הרב קורח: "אם נכונה היא ההשערה הנ"ל… צריכים אנו לתאר לעצמנו שהמנהג של גידול פאות שכבר היה מקובל אצל רבים, לפי עדות הרמב"ם אצל פשוטי העם, נגזר בזמן מן הזמנים כחובה על כל היהודים בארץ תימן. אך משום כך לא הופחתה חשיבותו הדתית. אדרבה ברגע שנעשה גידול שער הצדעים סימן היכר לכל יהודי- נתקדש כפליים כאות ברית קודש! (ומאז גירוש התורכים מתימן בשנת 1635, עת גבר לחץ האסלאם על היהודים, המעשה שביטא יותר מכל את התאסלמותו של היהודי הייתה נכונותו לגזוז את פאותיו- נ.י.). ואין תימה שהמוני העם בתימן היו נשבעים בנקיטת פאותיהם כחפץ של קדושה" עכ"ל. יש לציין שלדעתו, העובדה שבשתי קצוות העולם היהודי נהגו לגדל פאות (מזרח אירופה כבתימן) אינה מהווה ראייה לקדמותן.
חוקר יהדות תימן משה צדוק (ספרו: יהודי תימן עמ' 43) מביא ציטוט משמו של הגאון רבי שלום יצחק הלוי לשמע סברתו של הרב קורח: "מי גילה לו רז זה שלפני שלוש מאות שנה בערך? ואם כן מה נימוק נביא ליהודי אשכנז המסלסלים בפיאותיהם עד למטה מלחייהם?" עכ"ל. וע"פ דבריו מציע מ' צדוק: "אני מעלה השערה- יתכן שטיפוח הסימנים אצל יהודי תימן בא בהשפעת נוסעים אשכנזים שביקרו בתימן החל מן המאה הט"ז".
המקור הקדום ביותר שמפרש את גידול הפאות ע"י בני תימן מוצא פרופ' יוסף טובי (תימא ה עמ' 105-104 וכבר פורסם ע"י ש"ד גויטיין בספרו המונומנטלי "התימנים" עמ' 291) בכתב חסות מאוחר המתוארך על ידו למאה הי"ז (המכונה: "כתאב ד'מת אלנבי") שנערך על בסיס נוסח כתב חסות קדום יותר שניתן ליהודים ע"י השלטונות בתימן. ובו נאמר בתרגום מערבית: "ואשר יקשרו בני ישראל את הפאות אל עטרותיהם וזה יען כי הם אנשי החסות למען לא יגע בהם איש ולא יעשקם איש". יושם על לב כי אין הכותב מייחס לפאות מעמד יהודי עצמאי אלא הוא מקשרו למעמד היהודים בתימן כבני חסות. מכל מקום הוא תומך בהנחתו של הרב עמרם קורח הנ"ל, ומציין כי באותם מקומות רחוקים שבתימן שלא נתנו דעתם לתקנות השלטון בצנעא כגון איזור ברט שבצפון תימן- לא נהגו יהודי המקום לגדל פאות וגם יהודי חצרמות והקהילות הסמוכות לה(כגון חבאן, דת'ינא וביצ'א) גידלו שיער ראשם פרע כמנהג הגויים במקומותיהם. בסוף דבריו הוא מעלה את ההשערה כי במאה הי"ז חיקו מאמיני שבתאי צבי שבתימן את אחיהם בני הכת שמחוצה לתימן במנהגם להאריך פאות ראשיהם. בתגובה אסר השליט בתימן על חבישת העטרות וכפה את גידול הפאות על כל היהודים שבתימן במטרה להשפילם, ומאז נקבע המנהג.
נציין כי גם פרופ' יצחק זימר, אחרון העוסקים בנושא זה ("עולם כמנהגו נוהג" עמ' 71-43), התקשה למצוא מקור קדום המתעד את גידול הפאות. הוא מביא מקורות רבים העוסקים באיסור הקפת פאת הראש ובהשחתתו אך מעט מאד נרמז על גידול פאות הראש. בכל אופן הוא מקדים את המנהג לימי הביניים (כצפוי ע"פ תשובת הרמב"ם) וכה דבריו: "משך כמעט כל ימי הביניים אין לנו עדויות חד משמעיות שיהודי אירופה נמנעו מלגלח את פאות ראשם. אמנם מקצתם גילחו במספריים כעין תער… אבל האיסור לגעת בפאות הראש היה מיועד רק ליחידי סגולה בספרד ולא נמצא לו כמעט זכר במקורות".
לגבי המנהג בתימן הוא מקדיש עיון קצר ומסיימו בדברי המלומד שמעון גריידי (עורך סערת תימן) על דברי הרב קורח: "השקפת הרב המחבר בדבר הסימנים הנוהגים בקרב יהודי תימן מעניינת מאוד אבל צריכה עיון". וזימר נוטה לראות בה נוהג קדום למאה הי"ז אצל בני תימן.
ואכן עדיין הדברים צריכים עיון. מכל מקום שאלתנו היא רק ברמת המחקר שהרי בפועל "מנהג ישראל תורה הוא", ופאות הראש של בני תימן היו לסמל היהדות בעיני כל רואיהם כפי שמסופר על כך רבות.
הרב רצאבי (שו"ת עולת יצחק ח"ב סי' קס) התיר לקצר את הפאות והוסיף "והמחמיר שלא לשלוח יד כלל ועיקר הן בפיאות הראש והן בפיאות הזקן תבוא עליו ברכת טוב". אך בדבריו לא התייחס לשאלת מקורן של הפאות. וגם מדברי מארי נראה שלא נהגו איסור בקיצור הפאות למעט כמה משפחות ידועות בתימן שנהגו להימנע מכך דרך חומרא. וכן התיר לקצרן הרב מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות ח"יב סי' ע וסיים דבריו: "גם אחינו היראים מאנשי תימן אין גוזזים הפאות. וגם אני בעניי ובני בלי נדר לא קוצצין הפאות כלל ואני לא כתבתי רק מה שנראה להלכה ע"פ פסק רבינו האר"י ז"ל".
מקור: נהוראי יהב / נוסח תימן
