יצאנו למסע אל האור, במסגרתו ביקרנו במדרשיות הנוער של נס ציונה ויצאנו נפעמים | רב המדרשיות הגר"י יפת מספר בריאיון מרתק על הפעילות המרגשת ועל האור שחודר ללבבות | אור לאחד אור למאה…
שלום הרב ישי, שרטט לנו קווים על הפעילות במדרשיות הנוער של נס ציונה…
הנני בוגר ישיבת פונוביז'. דור שלישי לתושבי נס ציונה, אך כרגע למען חינוך ילדיי הנני מתגורר בבני ברק. את ימי הילדות והבחרות העברתי בנס ציונה ויש לנו חיבור טבעי למקום. אבי מורי שליט"א מפעיל שם בית מדרש חי ותוסס, ועושה הכל לחזק את הפעילות התורנית בעיר, וזה בין שלל פעולותיו הכבירות לרומם קרנה של תורה בארץ ובעולם. וכך, בעקבות פועלו של אבא נכנסתי לפעול יחד איתו להגביר חיילים להרבצת תורה.
גרתי באשדוד ופעלתי בארגון אור ישראלי, כך יצא לי להיכנס לעניין של הקירוב, וראיתי שיש את החיבור לזה. שם התגלה, רובע י"א, אצל הרב פדידה. מגוון תחומים, ללמוד עם מתקדמים, לקרב צעירים, יצא לי לעבור את כולם. ראינו הצלחה גדולה, ואז עברתי לגור במרכז הארץ.
איך הגעת לעיסוק ב'קירוב צעירים'?
לא תכננתי את זה בצורה מושכלת, פשוט נשאבתי לזה. השורשים ניטעו בבית אבא, והם הצמיחו עצים מלבלבים בדמות הפעילות שהיום אני זוכה לעשות. לאחר נישואיי התגוררתי באשדוד וחיפשתי מסגרת לימודית לשעות הערב. איכשהו הגעתי לסניף "אור ישראלי" באשדוד של הרב פדידה, לתומי חשבתי שאני בא למסגרת לימודית נטו, אבל מהר מאוד נפתח בפניי עולם שלם של קידום נערים והבאתם למקומות נפלאים. בהמשך כשעברתי לגור בבני ברק, אך טבעי היה לתווך בין מפעלותיו של אבי שיחי' להקמת סניף תוסס של תנועת הנוער היקרה שלנו.
מה תגדיר הצלחה בפעילות?
ההתקדמות האישית של נער, כל אחד מהמקום בו הוא נמצא, ובמסלול האישי שלו. בדרך כלל ההצלחה הזו מגיעה אצל אלו שמקפידים על קביעות, לכן כשאני רואה נער שהצלחנו להביא אותו להיות עקבי בהשתתפות בפעילות, אני מסמן אותו כאחד שבוודאות נראה בו הצלחה גדולה, בסייעתא דשמיא.
איך גורמים לתלמיד לרצות להיות עקבי? – על ידי יצירת אווירה נעימה, נתינת אוזן קשבת לכל מה שעובר עליו בכל תחום, בבית בלימודים או בעבודה. בכלל אצלנו אנו מסבירים לנערים שגם עליהם להאיר פנים לכל מי שנכנס לסניף. לפעמים נערים באים וטוענים שיש כאלו שלא מתאים שיגיעו לסניף, אני מקפיד לענות להם שמי שלא מתאים ירגיש זאת מעצמו, אבל אנחנו חלילה לא נגרש אף פעם שום יהודי. אנחנו נאיר פנים לכל אחד!
בדרך כלל לכל פעיל יש משהו אישי, סגנון פעילות שפיתח בעצמו, או הברקה ומהלך שהוביל, בלי שראה זאת אצל מישהו אחר, משהו שניתן להגדיר כה'ותן חלקנו' האישי שלו בפעילות הקודש. נשמח שתשתף את קהל הקוראים במשהו כזה…
אשתף אותך במיזם שעשיתי וראיתי בו 'כלי מחזיק ברכה'. הזמנתי חמשה צעירים לשבות שבת שלמה בביתי בבני ברק, ובניתי להם תכניה מפורטת. העיר מלאה ברבנים ואנשי רוח מרתקים, צריך רק לוודאות מראש שהם נמצאים באותה שבת בעיר. כך הגענו לבית הכנסת של הרב גלזר לקבלת שבת, והנערים התרוממו לגבהים שלא הכירו. התפילות, השירה במגוון סגנונות – חסידי, קרליבך, ספרדי, כל מה ששייך, כשהרב גלזר מנצח על הכל, זו הייתה חוויה מיוחדת. הנערים זימרו כל השבת ולאחריה מחלקי השירים החדשים שהכירו… במוצאי שבת הם עוד זימרו 'לכה דודי'…
לסעודת שבת הזמנתי כמה בחורים מישיבת פונוביז', לאחריה ישבתי איתם למסיבת 'עונג שבת' מיוחדת. בשעה שלוש לפנות בוקר הגענו לישיבת פונוביז', והם נדהמו לראות עשרות בחורים שיושבים ולומדים. מחזה בלתי ניתן לתיאור. היו גם מי מהבחורים שקירבו אותם ושוחחו איתם בלימוד. בשבת אחר הצהרים הבאתי להם מרצה מקומי. בסך הכל הרגשתי שהשבת נתנה להם לא פחות מסמינר. היטיב להגדיר זאת אחד הנערים, שאמר "בבני ברק כל שבת זה כמו כיפור…"
אבקש להוסיף עוד משהו שהתחדש לי במהלך הפעילות, ויש בפרסום הדברים משום זיכוי הרבים. היה זה במהלך מסיבת עונג שבת שערכתי לנערים, בהיותי בשבת בנס ציונה. אחד הנערים ביקש "בואו נשיר שלום עליכם!", תחילה לא הבנתי. מה 'שלום עליכם' באמצע הלילה? אבל מהר מאוד הבנתי. לא כל מי שמגיע ל'עונג שבת' אכן עשה קידוש וכבר קיבל את מלאכי השרת… מאז כל שבת שמתאפשר לנו להתאסף יחד, אנו מתחילים את המפגש בשירת שלום עליכם וקידוש על יין.
בהמשך אנו שרים המון, זה משהו שמאוד תופס את הנערים, ובעיקר יש לנו שיר שמלווה אותנו כל הזמן, סוג של המנון. השיר הינו קצר וקליט, על שני מילים בלבד: ברוך השם. לפני השירה ואחריה אנו מרחיבים תמיד על מה אנו מודים להשם, והשיר הזה תפס במיוחד את הנערים.
תן לנו טיפ, איך דואגים שהסניף יהיה שוקק חיים? איך מביאים נערים חדשים לסניף?
אספר מה ש'בדידי הוה עובדא'. התפללתי מנחה בבית המדרש של אבי בנס ציונה, וקלטתי צעיר במדים שנכנס להתפלל. קראו לו עוז והוא היה בן עשרים ושלוש. הצעתי ללמוד בחברותא, והוא שמח על ההצעה. למדנו בהתמדה וסיימנו כמה מסכתות.
יום אחד הוא שואל אותי "איך אפשר לזכות גם את החברים שלי שיהיה להם קשר לתורה?" על אתר הצעתי שיביא אותם לשיעור, כך נוסד הגרעין הראשון של הפעילות. מעניין שהם העדיפו לבוא אליי לבני ברק פעם בשבוע, הניתוק מהמקום השגרתי שלהם עשה להם טוב. לאחר השיעור היינו נוסעים להתפלל באיצקוביץ, ולפעמים על קבר של אחד הצדיקים שקבורים בעיר.
בתקופת הקורונה השיעור הוקפא ולא התחדש, פניתי לעוז לשאול איך מקימים גרעין חדש. עוז הציע שנצא לסיור בעיר ונחפש קליינטים… הלכנו לטייל בעיר, והגענו למספרה שבבעלות חבר של עוז. הוא פנה אליו ושאל אותו חצי בהומור: "מתי פותחים שיעור תורה במספרה?", אבל החבר הפתיע ואמר "אני מוכן. אני יביא אנשים". כך נפתח הגרעין השני שלנו שהתפתח לממדים גדולים, עד שכבר לא היה שייך להמשיך שם במספרה, ועברנו לבית המדרש שלנו…
אם אסכם במילים ספורות את התובנות מהסיפור של סניף נס ציונה, אזי הכל התגלגל באמצעות נער אחד שהתמסר לעניין. מצד אחד הוא בראש שלי ורוצה להרים את הפעילות, מצד שני יש לו את הגישה והחיבור הכי חזק לשטח. נקודה נוספת שאפשר ללמוד מהסיפור שלנו, שלפעמים גם אם תעלה רעיונות שונים איך להתפתח, הטיול בשטח מעלה רעיונות שלא שייך לחשוב עליהם מהבית. אם היינו נשארים לדיון במשרד כנראה לא היינו חושבים על שיעור במספרה…
במקרה ויגיע לידך תקציב נכבד לטובת הפעילות, לאיזה סוג פעילות לדעתך יש לנתב את עיקר הכספים?
הדברים שקיימים היום במערכת, כמכלול, הם פשוט נפלאים והייתי דואג לשמר אותם ולהפעיל אותם בכל מקום אפשרי. הכיבוד; הפיצות מידי פעם; ערבי 'על האש'; טיולים; כל אלו הם בגדר השקעה שמחזירה את עצמה'. גם משחקיה נראית לי דבר שתורמת המון, אם כי אצלי לצערי אין עדיין מקום לזה. הייתי אומר שבסך הכל שמירת האיזון בין כל הפעילויות הללו הינה נפלאה.
סניפים רבים מקיימים פעילות בין-סניפית, האם יצא לך פעם לקחת חלק בפעילות כזו? ומה דעתך על פעילות מסוג זה?
תחושת המשפחתיות הקיימת בין רכזי התנועה הינו דבר שנותן כוח וחשק לשאוף להגיע ליעדים גבוהים יותר ויותר. כשאתה
מקיים פעילות עם סניפים אחרים, אתה רואה ולמד על ההצלחות שלהם, ומתגברת תחושת ה'קנאת סופרים' שיכולה רק להרבות חכמה.
ברוך ה' מאז שנכנסנו למשפחת "אור ישראלי" ראינו את התמיכה והעידוד שמקבלים כל הסניפים זה מזה, הפידבק והפירגון ולמידה של האחד מהשני, והדבר פשוט רומם את העשייה שלנו, פשוטו כמשמעו.
הנהלת תנועת הנוער "אור ישראלי" מייחסים חשיבות לכך שהנערים עצמם יהיו מודעים לכך שהם חלק ממשהו גדול. נשמח לשמוע ממך כבעל ניסיון בשטח, מה דבר כזה נותן לבני הנוער?
מציאות מפורסמת לכל היא, שכל אדם אוהב להיות שייך למשהו גדול. אם זה להיות חלק מתהליך גדול או תנועה וארגון גדול. ודאי שמבחינתנו, כפעילים שבאים להנחיל לנערים ערכי רוח, הדבר חשוב במיוחד, שהרי אינו דומה פעולת הנחלת הערכים הללו במציאות שאנחנו המון גופים פרטיים וקטנים, לבין המציאות שאנחנו באים ככוח גדול וחזק.
כך הרבה יותר קל להנחיל לנערים ש"אור ישראלי" איננה סתם תנועת נוער שמעבירה לנערים את הזמן עם אטרקציות, אלא יש לה ערכים חשובים שהם רוצים להנחיל. כשמגיע זמן והם פוגשים נערים מיבנה, ראשון לציון או תל אביב, והם מבינים שכולם 'באותו ראש', הדבר נותן להם המון.
נשמח לשמוע רעיון של חיזוק במעלת עצם העיסוק של כולנו בתחום של זיכוי הרבים וקירוב יהודים לאבינו שבשמיים…
צריכים להפנים שמציאות החיים היום הינה כמו סופה גדולה שמשתוללת, ואנחנו, פעילי התנועה, הננו ה'קרש הצלה' של הנערים הללו. עוד לפני שאנחנו מתבוננים בחלק של ה'עשה טוב', עצם העיסוק ב'סור מרע' – הוא כבר הצלת נפשות.
עד כמה הדברים אמיתיים, אפשר להבין זאת בהפניית מבט פנימה למה שקורה בתוככי הציבור שלנו. אנחנו רואים את המאמצים הגדולים שגדולי ישראל משקיעים כדי להציל את בחורי הישיבות מפגעי הטכנולוגיה, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה לא פשוטה.
כמובן שנער שאנחנו מצליחים לקיים בו "הוצאת יקר מזולל" ולהביאו לדרך התורה והמצוות זה רווח גדול, אבל זה כבר בונוס. עצם החזקת הנערים במקום רוחני גבוה יותר ממה שהרחוב מציע, זה עצמו דבר יקר ונפלא עד למאוד. דומני שכל אחד שיתבונן בדברים יסכים עם זה.
ראיתי את הדברים ממש במוחש, כשצעיר שהיה מכור ממש לשתיית אלכוהול הצליח לצאת מהמציאות הקשה הזו בזכות הפעילות אצלנו. ראיתי ב'שידור חי' הצלה מאבדון של נער יקר, שהיום הולך בדרך המלך ומצליח מאוד.
האם תוכל להצביע לנו על רגעים מרגשים במיוחד שחווית במהלך הפעילות?
היה לנו אירוע מאוד מרגש לאחרונה. רבה של נס ציונה, הרב אברהם צוריאל שליט"א, היה נוכח באירוע ואמר ש'נס ציונה לא ראתה מעודה כדבר הזה'. היה זה אירוע בה חגגנו שלושה סיומי מסכתות, שנלמדו על ידי שלושה צעירים מרקע לא מסורתי בכלל.
ואמנם, מציאות כזו של צעירים מסיימי מסכתות זה משהו חדש לגמרי בעירנו, אבל במקרה הנוכחי ההתרגשות הגדולה הייתה גם מהצורה המיוחדת בה נלמדו המסכתות הללו. תחילת הלימוד היה לפני תקופת הקורונה. עם האחד למדתי מסכת מועד קטן, ועם שניים אחרים מסכת תענית.
הגיע משבר הקורונה ואיתו הסגר הנורא, כמובן שהפעילות הצטמצמה למינימום. אבל אז באו אותם נערים צדיקים, ולא ויתרו. הם ביקשו ללמוד בטלפון. וכך יום אחר יום, למדנו חברותא בטלפונים, לעיתים הרבה יותר משעה!… לאחר הלימוד שוחחנו קצת דברי מוסר, קצת דברי חיזוק, והשיחות נמשכו ונמשכו…
בשעה טובה ומוצלחת זכינו לסיים את המסכתות, ומסיבת הסיום נערכה ברוב עם בהתרגשות מאוד גדולה. כאמור רבה של העיר כיבד אותנו בנוכחותו, וציין אף הוא את האירוע כמשהו נדיר בתולדות העיר. לצורך ההמחשה, נספר שהרבה מתושבי המקום שהתרגשו רצו לזכות בהשתתפות במצוה, כך הגענו לרעיון למכור את הזכות לומר את הקדיש של סיום המסכת… המכירה הייתה נראית כמו המכירה לזכות בפתיחת ההיכל לתפילת 'כל נדרי', ונרכשה בסכום נכבד…
ומילה לסיום (לא סיום מסכת)…
תמיד נזכור שאנחנו עושים את ההשתדלות, אבל 'לאדם מערכי לב ומהשם מענה לשון'. הקדוש ברוך הוא מחליט מה נאמר מתי ולמה. ממש לאחרונה יצא לי לראות את זה, דיברתי באריכות עם הנערים על הערך החשוב של כיבוד הורים. הסברתי שהרווחים של כיבוד הורים לפעמים ניתנים במזומן ממש.
מיד קם אחד הנערים ומספר: "כעת הנני בא מהבית, רבתי עם אבי, ובשל המריבה הזו הפסדתי המון. אבי תכנן לתת לי סכום גדול לרכוש בו אופניים חשמליות, ובעקבות המריבה הפסדתי את הסכום הזה…".
כמובן שהדבר היה חיזוק לנערים, אבל לא רק. גם אני קיבלתי חיזוק בהבנה הנפלאה שהקב"ה מכניס את המילים הנכונות בפינו בכל זמן.
(מתוך מגזין אור ישראלי – תשרי תשפ"ב)
