קריאת מגילה מתוך מגילה הכתובה כנוסח המקובל בשאר קהילות ישראל | מאת הגאון רבי אורן צדוק שליט"א, ראש בית ההוראה נזר ההוראה ומרבני 'המאורות'
א
ידוע הדבר ומפורסם הענין, שבנוסח מגילת אסתר ישנם שינויים בין קהילות ישראל השונות, וכפי שהוא בכל ה'ארבעה ועשרים'. רוב השינויים הינו רק בגוף הכתיבה עצמה שאין בהם כלל עיכוב עכ"פ בדיעבד, מדין 'השמיט בה הסופר מקצתה כשרה', כחיסור ויתור אותיות שאינן מורגשות בקריאה כלל. ואלו הם בנוסח המצוי אצלנו קהילת קדש תימן, תיבת והלבישו (ו', ט') נכתבת מלא יו"ד, ארדי (ט', ט') חסר יו"ד, 'ומשלח' (ט', י"ט), בלא וא'ו, לקים (ט', ל"א) בלי יו"ד. וכן שינויים נוספים במיקום הפסק פרשה, כגון בפסוק 'ביום השביעי' ולא בפסוק 'גם ושתי' ועוד, כפי שהוא אצל שאר הקהילות[1]. אולם בעוד שאלו השינויים נכללים בעיקר הנזכר, שאינו מעכב עכ"פ בדיעבד, מכל מקום ישנם שני שינויים מהותיים בגוף הכתיבה המשפיעים על קריאתה, ועליהם נתמקד בתשובה זו.
פרק ח' פסוק י"א, מסורת הכתיבה אצלנו הוא 'להשמיד @10ו@11להרג' בתוספת וא'ו על תיבת להרג, לעומת המסורת האחרת בה אין מוסיפין אות זו. וכן בפרק ט' פסוק י', 'ואיש לא עמד @10לפניהם',@11 לעומת המסורת האחרת בה נכתב @10'בפניהם'.@11 ואמרתי לדון באלו השינויים, כאשר אירע וקרא הקורא לציבור הנמנה על קהילתינו במגילה הכתובה כפי המסורת האחרת, האם ציבור השומעים יצאו ידי חובה, באשר שינויים אלו אינם רק בגוף כתיבת המגילה, אלא אף בקריאתם לפני הציבור.
ב
וטרם נפן לבירור שאלה זו, אציגה נא ידיעה יסודית בענין זה. שינויים אלו וכן השינויים המנויין למעלה, אינם בכלל שינויי גירסאות המצויות במסורות השונות איש איש במסורתו, אלא הינם פרי מעשה ידיו של המהדיר 'יעקב בן חיים', שהוציא בשנת ה'רפ"ד 'מקראות גדולות' דפוס ונציה, ואלו הם בכלל השיבושים הרבים ששיבש מדעתו שהוטמעו בתוך מהדורה זו, וקנו שביתה ברוב ככל תפוצות ישראל עד ימינו אנו, ועל כך כבר עמדו חכמי לב ומביני מדע בדורינו. והיחידים שלא הושפעו למעשה מכך, הוא רוב מנין מוחלט ורוב בנין קהילת קדש יהדות תימן, באשר נסמכו תמיד על נוסחת התיג'אן הקדומה בה לא חלו כלל ידיים, והועברה במהלך הדורות, בקומתה ובצביונה, כפי שנמסרה מתחילתה בכתיבתה ברוח הקדש ובנבואה עד ימינו אנו.
וכיום כבר ניתן לאשש זאת באופן מוחלט, לא רק במודע אלא אף במוחש, מכתבי ידות קדומים מאוד שראשם מגיע השמים ושמי השמים, לחכמי המסורת הטבריינית לפני אלף שנה[2]. נמצא ממילא, שגירסתנו בזאת הינה הנכונה ואמיתית היוצאת מתחת יד מרדכי ואסתר בלא גוזמא, יתד היא שלא תימוט, לא רק כלפי עצמנו אלא אף כלפי שאר קהילות ישראל[3].
ג
חילוק ברור בין קריאת התורה במסורת קריאה אחרת מאשר מקרא מגילה
ויש להבהיר, שנידון זה בכללותו, שייך גם כאשר יחיד מבני הקהילה, שומע מקרא מגילה אצל שאר קהילות ישראל, שאף שבקריאת ספר תורה אנו אוחזים הלכה למעשה, שיכול אף לעלות ולברך על קריאתו אם הזמינוהו, למרות שאין ספר התורה נכתב כפי מסורת קריאתנו[4], מכל מקום אינו דומה, היות ששם היא חובת הציבור, וכל עלייתו לספר התורה עם ברכה בעת ההיא הינה מכח כלל הציבור השוהה כעת במקום, המחייב את הקריאה, בהיות מנין עשרה במקום זה, על כן כיוון שיוצרי החיוב כך היא מסורת קריאתם, הרי הוא כשלוחם לדעתם, אף שמסורת קריאתו שלו אינה כן.
לעומת זאת מקרא מגילה אינו כן, באשר הוא חובת היחיד ואין לו כלל שייכות לכללות הציבור הנוכח שם להיותו יוצא בשל כך ידי חובה, שדין היחיד לחוד ודין הציבור שווה הוא בפרסום הנס, מלבד הצורך להעדפה משום 'ברֹב עם הדרת מלך' להיותם אגודים מרובים. על כן בהתאם לכך, לא תיכון קריאת החזן לכלל הציבור ששייך במסורת קריאתו, להכליל אגב כך גם את היחיד הנזכר שאינו שייך בה. שהרי כל מעשהו של בעל הקורא באמונה, לשמש לכלל יחידי הקהל כְּפֶה, להוציאם מדין שומע כעונה, וזה לא יועיל ליחיד שאינו שייך במסורת קריאה זו, כיוון ש'עניית' היחיד עצמו בקריאתו מתוך מגילה הכתובה בנוסח זה, אין יוצא בה ידי חובה או עכ"פ יוצא רק בדיעבד.
והן אמנם נהגו בחצרותם ובטירותם, לחזור ולכפול שנית את קריאת התיבות הנזכרות כפי הנוסחה הנכונה, בבחינת 'הילכך נימרינהו לתרווייהו', קוראים את מה שכתוב במגילה וחוזרים וקוראים את מה שראוי היה להיות כתוב במגילה, וכל זאת בעקבות דברי ה'מנחת שי'[5]. אלא שכל זה הינו ללא יועיל בפרט לגבי דידן, בהיות שהתיבות הנכונות כפי מסורת הכתיבה המדוייקת, הן אלו ששונין אותם פעם שניה והן נקראות על פה, ונמצא אם כן בכך שיוצאים ידי חובה רק בדיעבד, מדין קראה מקצתה על פה. ובמגילתו של החתם סופר מטעם זה נכתבה אות וא"ו תלויה בין השיטות קודם תיבת 'להרג', וכן האות ל' נתלתה בין השיטות קודם תיבת בפניהם, כפי שהובא בשו"ת שבט סופר סוף סימן כ"ז ד"ה וגם, כדי שלא יהיה בכלל קראה מקצתה על פה. מכל מקום איהו לגרמיה הוא דעביד כמבואר שם, ולא הורה זאת לכלל הציבור.
וכל זאת הינו במי ששומע את מקרא המגילה אצל שאר עדות ישראל, אולם בגוף המעשה הבא לפנינו בקורא את המגילה הכתובה בנוסח שאר הקהילות לפני בני קהילתינו, לא יועיל הדבר אף בדיעבד, בהיות שהמנהג ידוע שאיננו נוהגים לחזור על התיבה פעמיים, כיוון שכאמור אנו מחזיקים עכ"פ כלפי עצמנו שזו המסורת ואין בלתה. ואם כן נמצא הקורא לבני קהילתנו כפי 'מסורת' קריאת שאר הקהילות, לוקה כפליים, ראשית אין המגילה כתובה כפי מסורת כתיבתו, ונמצא בכך משמיט אות או תיבה מקריאתה, ומאידך אינו חוזר על התיבה לתקנה, כפי שנוהגים שאר הקהילות על מנת להועיל ולהציל לעצמם. ולבירור הנידונים הנזכרים, על מנת שלא אהיה בין המתמיהים, אערוך מקורות הכתובים.
ד
מקור הדין ודקדוקו
בתלמוד ירושלמי פרק שני ממגילה סוף הלכה ב' נאמר, 'תני, אין מדקדקין בטעויותיה. ר' יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל, הוון יתיבין קומי רב, חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים, ולא חזר חד מינהון'.
ומגוף המעשה המובא לאחר איזכור הדין ש'אין מדקדקין בטעויותיה' מבואר, שהאמור בדין זה הינו רק כאשר אין שינוי משמעות בטעות הקריאה, שהרי מה הפרש יש בין יהודים ליהודיים מלבד השינוי הנשמע[6]. ואין לומר שבכל אופן 'אין מדקדקין', ורק מעשה הוא שנעשה בכגון זאת, שהרי הירושלמי כתב בסופו, 'ולא חזר חד מנהון', זאת לאמוֹר שמביא ממנו ראיה כחיזוק לדין הנכתב בתחילה. וכן נראה שיש לדייק בלשון הנאחז 'אין מדקדקין', לאמור לנו שגדר דקדוק הוא דלא דייקינן, למעט טעות גמורה שאינה נכללת בכלל זה, שאין שייך להגדירה כ'דקדוק', מחמת שקרא הוא דבר אחר או שאין לו מובן.
וביותר יש ללמוד זאת מלשון הזהב והאדרת של רבינו הרמב"ם, שכתב בפרק שני מהלכות מגילה הלכה ז', 'הקורא את המגילה וטעה בקריאתה וקרא קריאה משובשת יצא, לפי שאין מדקדקין בקריאתה'. הנה הגדיר את הטעות בקריאתה האמורה בתחילה כ'קריאה משובשת', וגדר זה קשה להעמידו כטעות של שינוי משמעות, אלא כל 'עִיוותו' הינו רק בדרך הקריאה הנכונה בלבד, שטעות בקריאה היוצאת למשמעות אחרת, לא יכון לכנותה 'קריאה משובשת'. וכן רמז זאת בסוף דבריו, 'לפי שאין מדקדקין בקריאתה', ולא קרב אל פשט מונח הלשון האמור בירושלמי, 'טעויותיה', שמשמעו כל טעות שתהא, (ומה שציין בתחילת דבריו לשון טעות הוא לשון הירושלמי, וכיוון שרצה להוציאו ממשמעותו הפשטית, מיד סייגו). ואת לשונו זו העתיקו, סמ"ג (עשיין דרבנן ד'), אורחות חיים (הלכות מגילה אות ט'), ספר הכל בו (סימן מ"ה ד"ה הקורא) ועוד.
ומצאנו בראשונים שכתבו במפורש לבאר כך דין זה. שכן כתב הרמב"ן בחידושיו למגילה (דף י"ז. ד"ה ומסתברא), וכן הרשב"א בחידושיו (דף י"ח: ד"ה היה כותבה) הביאו הרב המגיד שם. וכן היא דעת הר"ן (דף ה.) הביאה מרן בבית יוסף סימן תר"צ. וכ"כ הריטב"א ונימוקי יוסף שם ועוד, וכולם למדו זאת מגוף המעשה האמור בירושלמי כדבר האמור. וכן היא דעת הריא"ז המובאת בשלטי גיבורים פרק שני ממגילה. ושם הורה לאור זאת יותר מכך, שאפילו השמיט תיבה שלימה, אם אין בחסרונה כל שינוי משמעות, יוצא הוא בכך ידי חובה, ויעויין בסמוך[7].
ואכן הטור (סימן תר"צ) בהביאו דין זה להלכה, ערך את הדברים בהתאם לכך, שהביא את שיטת הראשונים הנזכרת כ'יש מפרשים', היינו שמפרשים את האמור בירושלמי, וזה לשונו, 'ירושלמי, אין מדקדקין בטעויותיה. ר' יצחק בר אבא ור' חננאל הוו יתבו קמיה דרב, חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים, ולא הדר חד מנהון. ויש מפרשים דוקא בטעות כי האי, שהלשון והענין אחד, אבל טעות אחר לא, שאם כן לא קראה כולה'.
ובהטעימו טעם הדבר לכך ששינוי משמעות מעכב את הקריאה, בכך שנמצא על ידי כך שלא קרא את המגילה כולה, נמצא ביאור הדברים, שמפאת שלא קרא את התיבה כיאות אלא שינה משמעותה, נמצא שחיסר ממקרא המגילה בקוראו תיבה אחרת, על כן לא יצא.
ולאור ניסוח דין זה, יש לדקד"ק שאפילו לכתחילה אין מדקדקין עליו על פי ביאור זה, וכן מבואר בגוף המעשה שלמרות שקראו לפניו לא החזירם, ואם היה הדבר עולה רק בדיעבד, ודאי ששומה עליו היה להחזירם, לקרוא כפי שצריך.
ה
בירור דעת מרן השלחן ערוך בטעות שיש בה שינוי משמעות
ומרן בשלחן ערוך סימן תר"צ סעיף י"ד הביא את דברי הטור אלו להלכה, וזה לשונו, 'אין מדקדקין בטעויותיה. ויש אומרים דוקא בטעות שהלשון והענין אחד, כההוא עובדא דתרי תלמידי דהוו יתבו קמי דרב, חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים ולא אהדר חד מינייהו, אבל טעות אחר, לא'.
וראיתי באחרונים שכתבו לדקדק בדברי מרן, במה שנראה עולה מדבריו שתי שיטות בענין זה. בתחילה הביא את שיטת ה'סתם' שבכל אופן אין מדקדקין בטעויותיה, אלמא אפילו יש בהם שינוי משמעות, שהרי סתם הדברים ולא חילק. ולאחר מכן הובאה דעת 'ויש אומרים', שרק כשאין שינוי משמעות אין מדקדקין בה, אולם אם יהיה שינוי משמעות, הדבר מעכב. וכיוון שלהלכה קיימא לן 'סתם' ו'יש' הלכה כ'סתם', נמצא שמורה מרן למעשה, שאפילו במקום שיש שינוי משמעות אין מדקדקין בה, ויוצא בקריאה זו ידי חובתו[8].
ולעניות דעתי הבנה זו בדעתו אינה, ושיטה אחת בלבד ישנה כאן לפנינו, ואבאר, הנה בבית יוסף לא הובאה כל דעה אחרת המתרת בזאת, אלא רק דעת ה'יש מפרשים' בלבד. נוסף לכך לא מצינו כלל דעה בראשונים המתירה טעות בקריאת המגילה כאשר יש בדבר שינוי משמעות, ואם כן מהיכן הביא מרן שיטה כזו בשלחן ערוך ועוד להורות כן להלכה. והאף אמנם שם בבית יוסף הביא צד להתיר, אולם כל זאת רק כאשר הטעות אינה חורגת מגוף הנכתב, כגון תיבת 'נפל' שניתנת לקריאה בין בחולם היינו נֹפל, בין בקמץ נָפַל, וזאת משום שעכ"פ נמצא שסוף סוף קרא תיבה זו הנכתבת לפניו. אלא שאף זו לא תיכון בדעת ה'סתם', באשר ה'היתר' האמור בה הינו להתיר בכל אופן, שהרי לא נשמע כל חילוק בדעה זו, וכמו שדקדקו אלו האחרונים בשיטה זו. ועכ"פ לגופו של טיעון זה, הרי מיד מרן חזר בו וסתרו מדברי בעל ה'אורחות חיים', שהחשיב אף זאת בכלל טעות שמחזירין עליה.
ביאור דברי מרן בשלחן ערוך לאשורן
ופשר ניסוח ההלכה שבשלחן ערוך בדרך הנזכרת פשוט הוא, באשר הוא העתק דרכו של הטור בחיבורו כהוויתו, (מבלי הבאת סוף דבריו בטעם הדין)[9]. ובעצמותו הוא דרך כתיבת הירושלמי את ההלכה הזו. שבתחילה נפתח בכותרת הדין, ומיד סמוך לו תכף את מעשה חכמים, שבאמצעותו למדו הראשונים את הבנתם בדברי הירושלמי. וכמעשהו של הטור כן מעשה מרן כאן בשלחן ערוך. והגדיל עשוֹת אף יותר מכך, בהביאו את המעשה האמור והדקדוק היוצא ממנו לשיטה זו, מה שאין דרכו בחיבור ה'שלחן ערוך' כידוע.
ומאחר שכך הוא פשר הנזכר, שאינו מציג בשלש תיבות אלו שיטה מסויימת, אלא כותר בעלמא להאמור בהמשך, ממילא אין בידינו אלא שיטה אחת, ה'מפרשת' את הדין האמור בירושלמי, ש'אין מדקדקין בטעויותיה', וכפי שאחז הטור בלשונו, 'יש מפרשים'. ומינה הוא לדעת מרן, שלא ההין כלל להתיר טעות בקריאת המגילה כאשר יש בה שינוי משמעות, תחת הניסוח האמור ש'אין מדקדקין בטעויותיה'. שאמנם טעם 'אגרת' כחו יפה לנתינת סיבה וטעם למה שאין מדקדקין בה (ערוך השלחן סימן תר"צ סק"כ), לעומת קריאת ספר תורה שההוראה בו לדקדק, ואף כשאין שינוי משמעות גוערין בטועה כמבואר בשלחן ערוך סימן קמ"ב, (יעויין כסף משנה פרק י"ב מהלכות תפילה הלכה ו'). אולם לא להרחיבו, אף לטעות שיש בה שינוי משמעות, כמבואר באר היטב במקורות הדין בטור ובראשונים המנויין, והדברים פשוטים.
ו
השינויים הנזכרים לאור דברי הפוסקים
ומכאן יוצאים אנו לנידוננו באלו שני השינויים הנזכרים. והנה כשנדקדק בהם נמצא שאינם שווים זה לזה, שהשינוי בין 'להרג' או 'ולהרג', אף שהוא שינוי הנשמע, מכל מקום אין בו כל שינוי משמעות מלבד תוספת אות או חסרונה, וכבר נזכרה תיבה זו פעמיים קודם לכן באותו רצף תיבות בלא תוספת ו'ו, 'להשמיד להרג ולאבד', פרק ג' פסוק י"ג, ופרק ז' פסוק ד'. וממילא אותה משמעות היוצאת שווה בכולם. ולעומת זאת השינוי בין תיבת 'בפניהם' או 'לפניהם', מלבד חסרון האות ל' ונמצא בכך משמיט אות מכתיבת המגילה המדוייקת, וכותב תמורתה אות ב', יש כאן לעניות דעתי גם שינוי משמעות, וכפי שיתבאר בהמשך. ויש לדון בכל אחד מהם בפני עצמו בדברי הפוסקים, אם מעכב הדבר או לאו.
כתב ריא"ז הובא בשלטי גיבורים (מגילה פרק ב', אות ב') לאור האמור בדברי התלמוד ירושלמי הנזכר, שכל שאין שינויי משמעות בקריאה בטעות אינו מעכב בקריאה, ואפילו תהיה חסרה בשל כך תיבה שלימה, וזה לשונו, 'ונראה בעיניי שלא הצריכו לקרוא האותיות החסרות על פה, ואם לא קראן לא יצא, אלא באותיות המפסידין את הקריאה, כגון וימי הפורים האלה לא יעברו, אם השמיט מלת 'לא' מפסיד את הקריאה, וכן מם של מתנות לאביונים וכיוצא בהן. אבל אם השמיט שאר האותיות או שאר המלות שאינן מפסידין את הקריאה יצא, אף על פי שלא קראן כלל, כמבואר בקונטרס הראיות. @10וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל, שאין מדקדקין בטעיותיה'.@11
ומבואר בדבריו שאפילו לא קרא את המגילה כולה בהיותו מחסר תיבה ממנה, מכל מקום אם אין בכך שינוי משמעות יצא ידי חובת מקרא מגילה. ולאור זאת נמצא, שבהשמטת אות וא'ו מתיבת 'ולהרג' לא עיכב כלל, כיוון שאין בחסרון זה כל שינוי משמעות. אלא שהראשונים דחו דבריו, שבכל ענין אם השמיט, אף שאינו משתנה הענין, לא יצא ידי חובתו.
הר"ן (מגילה דף ה'.) כתב להוכיח זאת מהאמור בגמרא מ'בני הרמכים', שאף שאינו מבין את משמעות הדבר, אינו מעכב, 'ומדדייק ליה מהא, שמעינן מינה, דאם טעה ולא הזכיר אפילו תיבה אחת לא יצא ידי חובתו, דאי לא, מאי איריא, לימא ליה דלהוי הני תיבות דאחשתרנים והרמכים כאילו לא הזכירם, אלא לאו שמע מינה, דאילו לא הזכירם לא יצא, וכי הזכירן, אף על גב דלא ידע מאי קאמר יצא'. וכן היא דעת הרשב"א בתשובה חלק א' סימן תס"ז. וכ"כ הריטב"א בחידושיו למגילה (דף י"ח.).
ובביאור הלכה סימן תר"צ סעיף י"ד סוד"ה אין מדקדקין, הביא מחלוקת זו, וציין שהאחרונים הכריעו שלא כדעת הריא"ז, אלא שלמעשה הורה שחוזר מבלי לברך על הקריאה כפי שהעלה חיי אדם כלל קנ"ה סעיף ט"ז, בהיות שחשש לדעת ריא"ז לענין ברכה, אלא אם כן יש שינוי משמעות בהשמטתו, שבזה מעכב לכל הדעות, ואפילו באות אחת.
השלכה מהאמור בפוסקים לדוגמאות הנזכרות
ואם כן בנידוננו בשינוי הראשון, שהשמיט אות אחת מן הקריאה אף שאין בה כל שינוי משמעות, צריך לחזור שנית ולקראה ממגילה כשרה, ואף שיש נוסחאות שלשיטתם זו הגירסא הנכונה, מכל מקום כבר הקדמנו בזאת שהוא שיבוש מוחלט, ועכ"פ הם מילטו נפשם במה שהנהיגו בדורות האחרונים לשנות את התיבה כפי הגירסא הנכונה, (והועילו חלקית לצאת בדיעבד, במה שקוראים את התיבה הנכונה על פה), ואנו שאיננו חוזרים על הקריאה, נמצא שבקריאה זו איננו יוצאים ידי חובה כלל ועיקר.
וראיתי בסידור יעב"ץ שכתב, 'בס"ס כ"י ולהרג בוא"ו ונפקא מיניה לענין דינא'. ולאור הדברים האמורים מתבארת כוונתו היטב, שכיוון שגירסא זו עיקר, הקורא בלא וא'ו נמצא השמיט אות אחת מכתיבת המגילה, ועל כן לא יצא ידי חובתו בקריאתו[10].
החסרון שיש בשינוי השני
וביותר מכך יש לומר לגבי השינוי השני שקרא בפני הציבור 'ואיש לא עמד בפניהם', ששתיים רעו'ת עשה כפי שכתבנו למעלה, חסרון התיבה הנכונה ועוד שיש לפנינו שינוי משמעות, ואבאר.
הנה בהתבוננות הוראת לשון 'בפניהם' כפי שייכותה בפסוק, בו נאמר, 'ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים', משמעותה הפשטית, שמחמת שנפל הפחד על כל העמים, לא עמדו בפני היהודים, היינו לצאת ולערוך כנגדם מלחמה, לעומת זאת כפי הנוסחא האמיתית שלפנינו, תיבת 'לפניהם', משמעותה הפשטית מורה על כך שלא התייצבו לפניהם, היינו עמידה 'לפניהם' בלא כל פעולת נגד, והיינו כמגננה בלבד[11]. ונמצא לאור זאת שישנו שינוי משמעות בין שתי תיבות אלו, וגרע בכך יותר מהשינוי הקודם.
ומינה לנידון דידן, שקרא בפני הציבור תיבת 'להרג' ונמצא מחסר ממקרא המגילה שלא יוצא ידי חובה. וכן לגבי תיבת 'בפניהם', שקרא תמורת תיבת 'לפניהם', שמשמעותה בהקשר הנזכר במגילה הוא אחרת מהנצרך לקרוא. הרי צריך הוא לחזור על תיבה זו שנית, ומתוך הכתב. וזה בין הקורא לבני עדתו ממגילה הכתובה שלא כפי מסורת בני קהילתינו, לבין יחיד השומע מקרא מגילה אצל אחיו בשאר תפוצות ישראל.
[1] במגילות הקדומות נמצאו אצלנו גם פרשיות פתוחות, אולם בדורות האחרונים כולן כתובות סתומות, וכדעת הרמ"א בסימן תרצ"א.
[2] בראשם כת"י ששון שנת 1053 וכת"י לנינגרד שנת 1008.
[3] וזה לשון ספר מנחת שי פרק ט' פסוק ב', 'לא עמד לפניהם, בכמה ספרי דפוס ובקצת ספרים כתובי יד, כתיב 'בפניהם' וכו'. אכן בהרבה מקראות כתובי יד וגם דפוסים קדמונים כתוב 'לפניהם' בל', ובספר אחד כתוב יד ישן כתוב שכן נתקן בהללי, וכתב החכם לונזאנו שכן עיקר, וכו'. ומהכא שמעינן דדין דאסתר כתיב לפניהם בלמ"ד, וכן מצאתי במחזור קדמון'. ע"כ. ויעויין מאמרו המחכים והמרתק של הרב מרדכי ברויאר ז"ל בענין זה, שהתפרסם בקובץ מגדים י' שבט תש"ן, תחת השם 'מקראות שאין להם הכרע'. וזה תמצית האמור שם, מקור הנוסח המוטעה הוא במקראות גדולות דפוס ויניציאה הרפ"ד, מהדורה זו הוגהה בידי יעקב בן חיים בן יצחק בן אדוניהו, [שבערוב ימיו המיר את דתו לנצרות], שטרח כמיטב יכולתו לנקות אותה מהשגיאות הרבות שהיו מצויות בכתבי-היד האשכנזים שבאותה תקופה, והוא גם הוסיף לה מסורה גדולה ומסורה קטנה, שליקט אותה מכתבי-יד שונים, מהדורה זו הועתקה אחר-כך במהדורות רבות בויניציאה ובערים אחרות כגון אמסטרדם ווארשה וכו'. ועל אף טרחתו הרבה בהגהת נוסח המקרא לא הוציא מתחת ידו דבר מתוקן. שכן יש במהדורה שלו אלפי שגיאות בכתיב, בניקוד ובטעמים. שגיאות הכתיב שלו נוגעות בעיקר למלא וחסר, אך יש שם גם חילופי א–ה, ב–כ, השמטות או הוספות של ו' הגויה או החלפות של מלים שלמות. על מדוכה זו ישב תחילה ר' מנחם די לונזאנו בעל אור תורה, שתיקן את כל השגיאות שמצא בנוסח התורה. והשלים את מלאכתו ר' ידידיה מנורצי, בעל 'מנחת שי'. מהדורה זו התקבלה ברוב תפוצות ישראל על פי תיקוניו של בעל המנחת שי. בין אלפי התיקונים שתיקנו בכל ה'ארבעה ועשרים', היו עשרה ממגילת אסתר [ישנם עוד שניים שלא תיקנו מהנוסח המקורי, והלבישו בלא יו"ד, לקיים ביו"ד אחת], ובכללם תיבות אלו, שבמקום תיבת 'להרג' נכתב 'ולהרג', ובמקום 'בפניהם' נתקן 'לפניהם'. שמונה מהשגיאות האחרות שתיקנו התקבלו על ידי הסופרים, היות שהם שינויים שאינם מורגשים בשמיעה, אולם שני התיקונים הנוספים הנזכרים למעלה, לא פשטו כלל בציבור, ואפשר טעם הדבר הינו חשש הסופרים משינוי הניכר בשמיעה, שלא יהיה לרצון קונה המגילה. או [יותר נכון] חששו שמא אין הכרעת מנחת שי כאן נכונה, דבשלמא טעויות שאינן נשמעות והן רק טעויות הנוגעות לכתיב, אין המגילה נפסלת, אולם מאידך יתכן ש'קריאת' נוסח משובש הניכר בשמיעה פוסלת את הקריאה, ואם הכרעות המנחת שי אינן נכונות, נמצא שמכשילים את הרבים, על כן שב ואל תעשה עדיף, והושארו אלו שתי הטעויות במקומם. @10ולגוף@11 אמיתות הגירסא הנזכרת יש להביא מספר דוגמאות מכלל שפע הראיות שהביא שם להוכיח זאת. הנה בכתב יד לנינגרד העתיק ביותר הקיים, מסומן שהצירוף "להשמיד ולהרג" הוא היחיד במקרא, וכן כתוב שם שהמילה "בפניהם" מופיעה רק ביהושע וביחזקאל, ומוכח שבאסתר לא היה כתוב "בפניהם". וכן הובא במנחת שי, ובאוסף המסורה של גינצבורג (תר"מ). מסורה זו הנזכרת, היתה הבסיס להגהות יעקב בן חיים, ונמצא שהמסורה שלו עצמו שכתבה סותרת את נוסחתו שלו. וכן בכתר ארם צובא המוגה על ידי בן אשר הנחשב אחרון בעלי המסורה, וראוי להיחשב הסמכות העליונה, והוא כתב היד היחיד המתאים בדייקנות לאלפי כללי המסורה המסורים בשפת חידות, וביותר שהעיד עליו הרמב"ם ואף סמך עליו בספר התורה שכתב בעצמו. מסורת הכתר מוסרת ביהושע שהמילה "בפניהם" מופיעה רק פעמיים [והן הנזכרות למעלה ולא ב'אסתר']. וכן מובא בספר "מאורות נתן", שבשנת תרי"ז, ר' יעקב ספיר שאל את חכמי ארם צובה, מה נוסח הכתר לגבי חמש מאות וחמשים מראי מקומות, וביניהם השיבו שהנוסח הוא "ולהרג" ו"לפניהם". וכן נמצאו בשנים האחרונות רשימותיו של ר' יהושע קמחי שנוסח הכתר היה "ולהרג" ו"לפניהם". וכן בספר 'אכלה ואכלה' העַתיק והמדויק מובא, שבאסתר ח' י"א כתוב "ולהרג ולאבד" כזוג מילים צמודות הפותחות בו' החיבור. וכן מובא במסורה הסופית של מקראות גדולות, ברשימת המילים היחידות הפותחות ב"ול". כלומר שבשאר התנ"ך מופיעה רק המילה "להרג". ראיות אלו הובאו לידיעת בעל קסת הסופר, וכתב שלא היה יכול להשיב עליהן, אלא שקשה לשנות את המנהג, אולם העיד שרבו הוסיף וקרא בלחש את הנוסח הנכון, ומאז פשטה הקריאה הכפולה בקהילות אשכנז. נמצא שהכותב "להרג", "בפניהם", אף שלא פסל את המגילה, אולם גרם שמילים אלו נחשבות כאילו אינן כתובות, והקורא אותן הוא כקוראן בעל פה, ואין זו הדרך המוציאה ידי חובה לכתחילה. וקריאת שני הנוסחאות נחשבת כקריאת משפט חול ואינה כבוד התורה ולא כבוד הציבור, ע"כ קיצור דבריו. וכן הכריח הגר"מ מאזוז במאמר באור תורה שנה תשמ"ח סימן פ"ז, שבתחילה כתב שמצינו בארבעה ועשרים את שתי הגירסאות, ועל כן ההוראה היתה לִשנות את שתיהן, אלא שלאור דברי ר' מרדכי ברויאר בהקדמת כתר ארם צובא שנת תשל"ז עמוד 24, שכתב שללא ספק הגירסא עיקר כפי גירסא דידן הנזכרת, והאחרת אין לה מקור רק במהדורתו המשובשת של יעקב בן חיים שהמיר דתו בסוף ימיו, על כן חזר בו להורות כגירסא זו בלא שום פקפוק, ולשרש אחר השניה לבלתי היזכר. ושנה הדברים בספרו סנסן ליאיר עמוד נ"ב. אולם כיום מקובל גם בקהילות בני עדות המזרח לשנות פעמיִם תיבות אלו כפי שתי הגירסאות. ועכ"פ אנן בדידן אעיקרא קיימינן, בהעמדת מסורת כתיבה זו בתורת ודאי, מראשית עד אחרית, ומשום כך באנו לברר פרשה זו. @10ובספר@11 קסת הסופר עצמו שהוא קיבע את מסורת כתיבת המגילות של כלל ישראל, והכל נסמכו על קביעתו במגילת אסתר, הביא ראיות מהמסורה ועדויות המנחת שי מספרים ישנים, לתמוך בנוסח ולהרג כנוסח הנכון, אלא שסיים שם, ובכל זאת לפענ"ד קשה לשנות המנהג. גם באסתר ט' ב' הביא ראיות שהנוסח הנכון הוא 'לפניהם', ומשמע גם שם שדעתו לנהוג כמו גבי ולהרג ע"ש. ויש להוסיף שבמהדורת 'בן חיים' שם הונצחו השינויים הנזכרים, העתיק את המסורה בה צויינו אלו הגירסאות הנכונות, כפי הנזכר למעלה. @10ולאור@11 כל זאת מתבאר היטב שאין להביא כלל ראיה ממגילות שונות ישנות שהובאו מתימן, בהם נמצאו שינויים אלו הנהוגים בשאר קהילות ישראל, ויעויין הקדמת 'בינה במקרא'.
[4] כמובן כל זאת כאשר אינו יכול להשמט מכך, כגון כשהזמינוהו לעלות, כדי שלא יהיה בכלל 'נותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא', ברכות נ"ה., אולם בעלמא אוריי מורינן ליה להשמט.
[5] על-פי עדותו של ר' יוסף זונדל מסלאנט, רבו ר' חיים מוולאז'ין הוא הראשון שנהג לקרוא קריאה כפולה את כל הפסוק 'נקהלו וכו' ואיש לא עמד בפניהם וכו" (ט, ב). והחל לנהגו כך בשנת תקע"ד או תקע"ה, לאחר שהראו לו את דברי בעל 'מנחת שי', זאת נוסף למנהג שנהג בו מכבר, לקרוא קריאה כפולה את כל הפסוק 'להרג' (ח, יא), וכך כותב ר' יוסף זונדל באותה עדות, 'גם מגילת אסתר הייתה כתובה כך, ועיינתי בה כנ"ל ומצאתי שהיה כתוב שם, 'ואיש לא עמד בפניהם' בבית (=באות בי"ת) ושאלתיו, הלא המנחת שי הכריע שצ"ל בלמד, וגם הראתיו במנחת שי גופא, ואמר עד הנה היה מנהגו לקרוא פסוק "אשר נתן" שני פעמים, פעם א' 'להרג' ופעם ב' 'ולהרג', ומעתה יקראו גם הפסוק "נקהלו" ב' פעמים, פעם א' 'בפניהם' ופעם 'לפניהם'. וזה היה בשנת תקע"ד או תקע"ה'. וכבר נזכר הדבר בשו"ת שבט סופר סימן כ"ז שהביא מנהג זקנו החתם סופר, שבבית מדרשו נהגו לכפול את הפסוקים, וכן העיד על כך בספר חוט המשולש (עמוד קמ"ד), שבפעם הראשונה קראו את הכתוב לפניהם 'להרג' בלא ואו כפי הכתוב במגילותיהם, ולאחר מכן קראו על פה 'ולהרג' עם ואו. וכן הוא בתיבת 'בפניהם' קראו תחילה כפי הנכתב, ולאחר מכן שנו בעל פה 'לפניהם'. וכן העיד בעל קסת הסופר על רבו, בעל אמרי אש, ש"היה נוהג שלאחר שקרא 'להרג' אמר בלחש, 'ולהרג'.
[6] ביארנו כפי שהוא פשט המעשה שבקריאת המגילה הוא שאין מדקדקין ולא בנכתב בגוף הספר, וכן ראיתי למשנה ברורה סימן תר"צ סק"נ וכף החיים סקפ"ה שכתבו כן, אולם במאירי (מגילה י"ח.) ראיתי שכתב שמדובר על חסרון אות או תיבה.
[7] ויעויין מגן אברהם סק"ד שכתב שמדברי מרן בסעיף זה, אינו נראה כדבריו. ובביאור הלכה בדוכתין ד"ה אין מדקדקין, כתב לבאר כוונתו, והוסיף שכל הראשונים וכן האחרונים חולקים על חידושו זה, ועכ"פ החיי אדם כלל קנ"ה דין ט"ז, חשש לדעתו לענין לחזור ולברך.
[8] ומהאחרונים שראיתי שכתבו כן, הנה בעל שלחן גבוה סקל"א הגדיל מכולם, שראשית העמיד את ה'קריאה משובשת' שכתב הרמב"ם שפירושה שיבוש עד כדי שינוי משמעות הענין. והוסיף על כך את דעת הרא"ש שהביא את הירושלמי מבלי לסייג דבריו כפי שעשו שאר הראשונים, ואם כן נמצא שנים מעמודי ההוראה בדעה אחת, וביחס לגוף המעשה המובא בירושלמי הוא לאו דווקא בההיא עניינא. וממילא נמצא מרן הורה כדעת ה'סתם' להתיר אפילו כשיש שינוי משמעות. והנה על כל דבריו יש תשובה ממה שהעלנו בגוף דברינו. ויש להוסיף את ביאור ההלכה (סימן תר"צ ד"ה אין מדקדקין), שכתב אף הוא שדעת מרן הינה כדעת ה'סתם'.
[9] והגר"א בביאורו כתב שכאשר משתנה הענין נמצא שלא קרא תיבות אלו כלל, והוא כביאור דברי הטור כאן, ומרן בבית יוסף כתב בסלקא דעתין כנגד טיעון זה, 'ואף על פי שיש לדחות דכל שקרא התיבה אף על פי שלא קראה כתיקונה קראה כולה מיקרי', מכל מקום חזר בו לאור דברי אורחות חיים שבסמוך. ועל פי ביאור זה כטעם לדקדוק בקריאה כשמשתנה הענין, מובן מה שהעיר מגן אברהם סק"ד על דברי שלטי גיבורים מהאמור בסעיף י"ד, שאם השמיט תיבות אף שלא נשתנה הענין, לא שייך להעמיד זאת כ'קראה כולה'.
[10] ויעויין שו"ת השבי"ט חלק ה' סימן ק"ג שהאריך לבאר דבריו, ולא נגע כלל בעיקר כוונתו.
[11] וראיתי בספר 'בן מלך' לגר"ל מינצברג על פורים (עמוד שי"ג) שעמד אף הוא על שינוי המשמעות שבין שתי התיבות, אלא שביארו ההיפך ממש ממה שפירשתי.
