האם מותר למעט באכילת המצה למי שלא חש בטוב מחמתה?

מאת הגאון רבי אורן צדוק שליט"א, ראש בית ההוראה נזר ההוראה ומרבני בית ההוראה 'המאורות'

מיעוט באכילת המצה משום שגורמת לו שלא לחוש בטוב

נדרשתי ללא שאלו לתופעה מצויה, שיש הממעטים באכילת המצה בימי הפסח משום שאינם חשים בטוב לאחר אכילתה, האם מבחינה הלכתית הנהגה זו נאותה.

הנה פשוט הדבר שאין המדובר לגבי אכילת כזית מצה שמצות עשה מן התורה לאכלה בליל יום טוב ראשון של הפסח, שבזה הוראה ברורה, שכל שאינו בכלל חולי אפילו שאין בו סכנה, חייב הוא באכילתה, ויאכלנה בדרכים שונות הנזכרות בספרי הפוסקים. שכל שהוא רק משום מיחוש שאינו נופל מחמתו למשכב או חולי שנחלה כל גופו, חייב הוא מן התורה באכילת כזית מצה. אולם בשאר הימים שאין חיוב לאכול מצה, הצורך הוא לידע מספר פרטים אם בכל אופן רוצה לאכול ממנה אולם בשיעור מועט פחות מכזית[1].

שיעור כזית במצת מכונה לפי מידות הנפח שהוא העיקר, לדעת מרן השלחן ערוך סימן תפ"ו הוא כחצי מצת מכונה, ולדעת רבינו הרמב"ם הוא בין שליש לרביע מצה, (יעויין שו"ת אורן של חכמים חלק שני סימן נ"ג ד"ה ומכיוון). וכיוון שלאכילת כמות זו נדרשת אכילה במספר פעמים שלא כבפת לחם, על כן הצורך ליידע על הדבר, היות שלא בכל אכילה שאוכל יש כזית.

@04הרוצה לאכול ממנה פחות מכזית

אדם הרוצה לאכול ממנה רק מקצת פחות מכזית, (באשר כאמור שיעור כזית במצת מכונה הוא גדול), יש מן הצורך לעוררו על מספר פרטים, הטעונים שימת לב. הנה ראשית, אין אכילה זו טעונה נטילת ידיים, כפי המבואר בשלחן ערוך סימן קנ"ח סעיף ג'. ואף אם יאכל ממנה כחצי מצת מכונה שהוא שיעור כזית, אמנם טעון הוא נטילה אלא שמכל מקום לא יברך, כמבואר שם בסעיף ב'.

ולא זו אלא אף זו, לא יברך ברכת המזון, כיוון שאינו אוכל שיעור כזית, כמבואר בשלחן ערוך סימן קפ"ד סעיף ו', ואם אוכל עמה שאר מאכלים, יברך לאחריהם ברכת בורא נפשות בלבד. ואף לפי דעת חתם סופר בתשובה (חאו"ח סימן מ"ט ד"ה והנה), שלמד מדברי תוספות ישנים (עמ"ס יומא דף ל"ט.), שאף בפחות מכזית מברך ברכת המזון בכהאיי גוונא, מכל מקום כל זאת בששבע באכילה זו, אולם כאן אינו כן, שמפאת שחש על עצמו אוכל שיעור מועט זה, ואת רעבונו משביע משאר מאכלים. מה גם שאין כן דעת שאר הפוסקים שווה לדעתו, דסבירא להו שכל שהוא פחות מכזית, לא קרינן ביה 'ואכלת'[2]. [ואין שייכות כאן לדברי הפרי מגדים (סימן ר"י אשל אברהם סוסק"א)].

@04כשתכלית כוונת האכילה רק לפטור שאר מאכלים

ומיהו כל זאת כשרוצה לאכול ממנה עכ"פ, אולם אם עיקר כוונתו באכילתה, על מנת לפטור מברכה את שאר המאכלים, ואילו בה לעולם אין כל חפץ וכמו שהוא בעיקר נידוננו, אין הדבר פשוט כלל שיפטור את שאר המאכלים אפילו יש בשיעור כזית.

וזאת לאור מה שנסתפק המגן אברהם ריש סימן קע"ז, בנידון זה ממש. והעלה למעשה שאם אכן כך כוונתו לא נפטרו שאר המאכלים בברכתה ויצטרך לברך עליהם בפני עצמם, אלא אם כן מדובר באכילת שבת ויום טוב, שיש חיוב לאכול כזית פת. והובא במשנה ברורה סימן קע"ז סק"ג ובשאר האחרונים להלכה. ואם כן ההוראה בכאן, שלא יפטרו שאר המאכלים בברכתה, באשר אינו חפץ בה כלל[3]. וזאת אף אם יש שיעור כזית באכילתה וכל שכן אם אין שיעור כזית, בזה פשוט למגן אברהם שאינו פוטר שאר מיני אוכלים, יעויין שם[4].

@04אכילת שבת ויום טוב

וכל זאת באכילת חול המועד אולם באכילת שבת ויום טוב, שהחיוב הינו לאכול כזית פת לכל הפחות (יעויין משנ"ב סימן רצ"א סק"ב), בזה יש לזרז ביתר שאת על דבר האכילה, אלא אם כן סובל הוא ביותר מאכילה זו ומזיקה היא לו, שאינה רק מיחוש בעלמא, שפטור הוא מאכילתה, כמבואר בשלחן ערוך סימן רפ"ח סעיף ב'.

וכמו"כ כדי שיחול הקידוש, הצורך הוא שיאכל לפחות כזית מן הפת, מדין 'קידוש במקום סעודה', וצריך מאוד להיזהר בכך בקידוש של שחרית, כאשר רצונו לשתות שתיה חמה עם מיני מאפה קודם הסעודה, כמנהגו בכל שבתות השנה. וזאת משום שמיני מאפה של פסח דרך כלל ברכת שהכל או אדמה (עוגיות בטנים כאשר יש הם רוב בטנים), שאין בהם קמח מצה אלא שאר מיני קמחים (תירס, תפו"א וכו'), ואם אמנם יש בהם, אין זאת אלא בשיעור מועט שאין הברכה האחרונה עליו ברכת המחיה. ועל כן הברירה ביד הרוצה לעשות קידוש, או לשתות רביעית יין או מיץ ענבים כמבואר בשולחן ערוך סימן רע"ג סעיף ה', או לבצוע על מצה תחילה לאכילתו.

סוף דבר, הרוצה להימנע מאכילת מצה בימות הפסח, צריך לכלכל דרכיו במשפט שיהיו מכוונים להלכה, לגבי נטילת ידיים, ברכת המזון, סעודות שבת יום טוב, קידוש במקום סעודה.

תשובה משו"ת אורן של חכמים חלק רביעי העומד לראות אור בקרוב

תגובות מתקבלות בברכה

ooranshel@gmail.com

……………

[1] ואף לדעת הגר"א במעשה רב (הלכות פסח אות קפ"ה), שדרש מן הפסוק 'שבעת ימים תאכל מצות', שיש מצוה מן התורה באכילתה, מכל מקום אינו חיוב ככזית ראשונה של ליל הפסח, ומשום כך העמיד הגר"א את גדר חכמים באכילתה בשאר ימים כ'רשות'. ועל כן החש בגופו מחמת אכילתה פשוט שאף לדעתו פטור הוא.

[2] יעויין שו"ת כת"ס או"ח סימן ל"א, שו"ת מהר"ם שיק סימן ש"מ, שו"ת מחנה חיים ח"ג סוף סימן נ"ג, שו"ת שבט סופר סימן ו', שו"ת דעת סופר או"ח סימן כ"ה.

[3] ויעויין שולחן ערוך הרב סימן קע"ז קונט"א אות ב', ואין כן במשמעות שאר הפוסקים שלא חילקו בדעתו.

[4] ויעויין שו"ת יביע אומר חלק י' סימן י"ז באורך.