הגאון רבי שלום געדי (גלעדי) זצ"ל היה מרבני קהילת געוד במקום מושבם שבדרום תימן, ולאחר העלייה הגדולה בעיר נתניה שבארץ ישראל. נולד בשנת תר"ע ונפטר בה' באייר תש"ן. בעת מגוריו בגעוד, היה עולה מדי פעם לעיר צ'אלע ויושב עם תלמידי החכמים שבעיר, כאשר במשך שעות רבות נשאו ונתנו בענייני הלכה (מפאתי תימן עמ' מד–מה).
רבי שלום נמנה בין הרבנים שפעלו במסירות נפש למען שמירת היהדות במחנה חאשד שבעדן, ונזכר גם באחד מחברי בית הדין שפעל שם. בספר "תימן ומחנה גאולה" (עמ' 168) תיאר המחבר את קהילת יוצאי געוד במילים הבאות: "עדת כפירים ולביאים. קנאים נלהבים ואנשי מלחמה כדוגמת שכניהם, שבטי הפדרציה של דרום ערב. ישרים וברי לבב ואין בם נפתל ועקש. דבקים בכל מאודם בראש קהילתם, הלוא הוא הרב שלום מנחם געדי (כיום רב בנתניה)".
על מצבתו נחקק: "היקר באדם, אדמו"ר הרב שלום בן מוהר"ר מנחם געדי גלעדי זצ"ל, מורה הוראה בתימן ובשכונת גן ברכה. לא פסיק פומיה מגרסא, אמת וצדק נר לרגלו, אבי יתומים ואלמנות, לחם מלחמות הכלל והפרט. עלתה נשמתו בסערה השמימה ביום שני ה' באייר התש"ן, בשנת פ' לחייו".
להלן דברים שנכתבו לזכרו לאחר פטירתו בביטאון "אפיקים" (גיליון צה–צו, תשרי תשנ"ב, עמ' 94) על ידי יוסף בן שלום, תחת הכותרת "דיוקן רבי שלום געדי נע״ג":
נסתלקה מעמנו דמות גדולה בתורה ובחסידות, רב גדול בישראל שהלך לבית עולמו בשיבה טובה, תלמיד חכמים מובהק, מצדיקי הדור וממצדיקי הרבים, אנין הדעה וזך התכונה. את הרב שלום געדי הכרתי במחנה חאשד כחריף שכל ואיש היודע לעמוד על השקפת עולמו ועל הווייתו היהודית והאנושית, ומה גם שבמקום שראה קיפוח לאמת ולדין, לחם ללא פשרות לתיקון המעוות. בני עדתו סרו למשמעתו וחלקו לו כבוד, משום שראו בו דמות ומופת ובבואה לאנשי תורה ודעת שיצא מגזע תלמידי חכמים.
כשהיה עומד ופותח ודורש בדברי תורה פניו היו מאירות באורה הגנוז של התורה וקרני אורה יוצאות מפיו ונאצלות על שומעי לקחו. מופלא הדבר: לכל הפינות שאנו פונים בפרקי חייו של הרב שלום, הננו מוצאים בהם משלים וסמלים המנסרים בעולמה של תורה, אהבת השם, אהבת הבריות ומסירותו הנאמנה למורשתה הרוחנית של יהדות תימן. הוא חי באשה הדולקת של תורת ישראל ומורשת אבות, ובשעה שהיה עוסק ודורש בתורה – ניצוצות אש התורה היו מתעופפים לכל עבר וכל פינה, וכל ניצוץ וניצוץ היה מתפשט לשלהבת גדולה המאירה זוהר ונועם. וכל הניצוצות האלה מגיעים למקום עידונם של הצדיקים והחסידים השרויים בעולם הרוח של תורת ישראל ומעלים ריחות קדושים של בשמי העדן לעתיק יומין.
בכל סיפור ממעשי חייו של רבי שלום אנו שומעים הד וידוי ממעמקי לב אנוש, בת קול הבורחת מן המהומה של עולם ההבל ומטרדותיו וחפצה היא להיכנס להיכל הרוח והאצילות, היכל שכולו טוב, היכל השלום והשלוה, היכל מנוחת הנפש והיסח הדעת מצרות העולם. נפשו הקדושה פורשת מחיי שעה בשביל חיי עולם, וטורחת היא להמשיך שפע חיי עולם על חיי השעה ולהפוך את חיי השעה פרוזדור לטרקלין, לחיי עולם שכולו אור, אמת ואהבה.
רבי שלום היה תלמיד חכמים, יודע דת ודין, שונה הלכות ובקי בהוויות העולם. איש מדות, יודע חן וטוב טעם, אוהב אמת ושוחר טוב, אוהב ישראל ואוהב עולם הרוח, אוצר בלום של שכל טוב בכל מקצועות הדעת: בתורה, בתלמוד, בהלכה ובפוסקים, באגדה ובמדרש, בבינה, באדם ובחכמה, במנהגות, במעלות הקודש, בענווה, בפשטות ובנדיבות לב. בכל מקום שדרכה רגלו כיבדוהו הבריות כבוד של אמת, כבוד לחכם שהבריות מתחממים לאורו ונהנים מזיו חכמתו.
שתי אהבות היו לרבי שלום תורה וארץ ישראל. שתיהן נתמזגו באורח חייו ובמנהגותיו והיו תמצית אשרו ושאיפותיו. התורה הייתה חלק בלתי נפרד מהוויית חייו, ואילו אהבת ארץ ישראל בערה כאש בוערת בליבו, אש חשק של אהבת ארץ ישראל. זכה רבי שלום געדי ונטמן בעפרה של ארץ ישראל שאהב ואליה נכספה נפשו. נשמתו הקדושה מסתופפת בגן עדן וחוזה בנועם העליון המאיר והמזהיר לכל, כמו שנאמר בתהלים (כז, ד): "לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו". נשמתו הקדושה מרחפת בעולמות העליונים ורואה מנוחה כי נעמה בצל כנפי השכינה, וטובלת שם בזיו וזוהר עולם הנשמרת הקדושות והטהורות. אשריו ואשרי חלקו. תהא נפשו צרורה בצרור החיים.
