רבי משה ישראל צאירי זצ"ל
הגאון הצדיק רבי משה ב"ר ישראל צאירי – שרעבי זצ"ל, הנודע בכינויו "מארי מוסא", נולד בצאירה שבנפת שרעב, ואחר העלייה לארץ ישראל התגורר בגן יבנה. הכל הכירוהו כצדיק וקדוש, מקובל נשגב, שמופתים רבים התרחשו בזכותו.
התמדתו הייתה עצומה וזכורה לכל באי שער מקומו. במשך כל היום היה יושב ולומד בשקידה בבית הכנסת, כשהוא ישוב על השטיח והספרים על ארגז ששימש כשלחן, וכשהוא שקוע בתלמודו ומנותק מן העולם לא פסיק פומיה מגירסא.
סופר עליו שבאחד הבקרים, כאשר כדרכו למד בבית הכנסת, נגלו אליו שלוש דמויות שלא מן העולם הזה. אדם רגיל היה מתיירא ונס על נפשו, אבל מארי מוסא הקדוש לא חשש ובירר מהו רצונם. הם הצביעו על תקלות שונות הקיימות בשכונה, ואמרו שיש כוונה להזיק, חלילה, לחלק מהתושבים. מארי מוסא גזר תענית והכריז על תפילות ובקשות לביטול הגזרה, ואכן צדיק גוזר והקב"ה מקיים: מלבד שני בני אדם שנפגעו ברגליהם, כל השאר ניצלו ולא אירע להם דבר.
נתבקש לבית עולמו בי' באייר תשל"ח.
***
רבי יחיא נחום זצ"ל
הגאון רבי יחיא ב"ר אברהם נחום זצ"ל נולד בשנת תרנ"א ביישוב מדאן שבתימן, נצר למשפחת גדולי תורה ותלמידי חכמים. למד תורה מפי רב המקום הגאון רבי יוסף שאול זצ"ל, ואחר פטירתו מילא את מקומו כרב היישוב מדאן ושימש גם כרב היישוב גרמאן. נשא לאשה את בת רבי יוסף בן סאלם, רבה ומנהיגה של קפלה.
עסק במסירות בהצלת יתומים מגזרת שלטונות. הוא אסף אותם לביתו, כלכלם ולימדם תורה ודרך ארץ עד שעמדו ברשות עצמם, ובפי כל נקרא "אבי היתומים". לכך תרמה השפעתו על בן האימאם אחמד, שכיבדו מאוד ונשא לו פנים. אחד היתומים, שלום לוי מהאצרי, התגורר בביתו של רבי יחיא כיתום צעיר במשך כשנה, וכך סיפר לימים (תהודה 28 עמ' 105):
בכפר אל־מדאן גרו משפחות מספר, כולם חכמים ונבונים. גם הם קיבלונו בסבר פנים יפות והסירו מאתנו כל דאגה. בפרט ייזכרו לטוב משפחת מו״ר יחיא נחום ואחיו מר סלימאן ויוסף נחום, אשר גרים עתה בעיר אשקלון אשר בארץ ישראל. אצלם שהיתי יותר, מאחר שלדבריהם המלכות אינה מתעניינת ביתומים יהודים, והחשוב ביותר – אין אצלם מלשינים. "הֱיוּ בטוחים", מסרו לאחי הגדול ממני, "שוב לביתך לשלום ואת אחיך הקטון הַנַּח אצלנו". כדבריהם עשה. שב לביתו בלב שקט ונשארתי בביתם כאחד מילדיהם. אז הייתי בגיל תשע שנים.
בשנת תש"ט עלה לארץ ישראל, כשהוא מארגן ומנווט את בני קהילתו יחד עמו, והתגורר בעיר אשקלון עד פטירתו בי' באייר תשל"ח. נודע כדמות וסמל לענווה, פשטות ויראת שמים, אוהב שלום ורודף שלום ומשכך אהוב ביותר על הבריות. כאשר חש שנתגלעה מחלוקת בבית הכנסת, הקים בביתו את בית הכנסת "שערי צדק". בכל עת היה מקפיד להגיע ראשון לבית הכנסת, כדי שאיש לא יקום בפניו.
בארץ היה לומד בבית הכנסת של רבי ישראל גיאת ובין הלומדים עמו היה רבי יוסף דהרי. בחגים היה נערך הלימוד בבית הכנסת שלו. לימודו היה במשנה תורה להרמב"ם עם מפרשיו, שלחן ערוך, עין יעקב, מדרש תנחומא, רבנו בחיי ועוד. הלימוד היה מקיף ונרחב. בחג הפסח, למשל, לא הסתפקו בלימוד הלכות חמץ ומצה שבמשנה תורה, אלא למדו גם הלכות קרבן פסח וחגיגה. בשלחן שבת היה לומד מנורת המאור. מימרות שלימות היו שגורות על לשונו בעל פה. כפי שהעיד אחד מנכדיו: "כשסבא היה יושב עם אנשים, אין דבר כזה שיושבים לדבר שטויות – לומדים"!
בכל יום שישי, עוד לפני חצות היום כבר היה מוכן ומזומן לשבת, יושב בבית הכנסת ולומד גמרא עד שהגיע זמן קריאת שיר השירים. בכל התפילות היה מתעטף בטלית, בין בשבת ובין ביום חול, ובפעם הראשונה שראה בית כנסת בירושלים שהמתפללים לא התעטפו בטלית בליל שבת – השתומם על מנהגם.
רבי יחיא היה שוחט מומחה שקיים את המצוה לשם שמים. מתחת לביתו הייתה חנות לממכר עופות, וכאשר היו מביאים לו עופות לשחוט לא היה מסכים שיעלו אל ביתו אלא היה יורד בעצמו אל המבקשים וממלא את רצונם. באחת הפעמים, כאשר הגיעה אשה עם תרנגול לשחיטה, אמרה לו אשת רבי יחיא שהוא באמצע סעודתו. אך הוא שמע זאת, קם ממקומו ואמר לה: "גם הם צריכים לאכול", ומיד ירד לשחוט. והכל כמובן בלא לקבל שכר. מאידך גיסא היה אוסף ממון עבור הישיבות הקדושות ומעבירו בעצמו אליהן.
זכה רבי יחיא למשפחה ברוכה, דור ישרים, ולא חסך עמל וטורח למען גידולם כראוי. מעורב היה בציבור צאן מרעיתו והשקיע רבות בקהלו, מתוך הלך רוח שעל ידי דאגתו לכך שכל בני הסביבה יגדלו על ערכי תורה ומעשים טובים – כך גם בניו ובנותיו יחונכו בדרך זו, ולא יהיו מוקפים בחברה המתפרקת מערכיה.
לפני פטירתו אושפז רבי יחיא בבית החולים. ביום רביעי, י' לחודש אייר תשל"ח, באו קרוביו לבקרו, והוא הורה להם ללכת להתפלל. לאחר שחזרו מהתפילה לחדרו, אמר להם "שלום עליכם" והחזיר את נשמתו לבוראה, והוא בן שמונים ושבע שנים (על פי אפיקים גיליון סח עמ' 23; שם גיליון ע עמ' 23; גיליון עורי צפון 2, אייר תשע"ט).
