היום, ג' בסיון, הוא יום פטירתו של הגאון רבי אהרן דנין זצ"ל, מרבני בני עי"ש. להלן דברים שנכתבו לזכרו בעיתונות התקופה (שערים, יום שלישי כ"ד בסיון תשל"ה, עמ' ג) במלאת שלושים לפטירתו, על ידי בנו יבדלחט"א הגאון רבי דנון דנין שליט"א רב הקהילה בנתיבות. ואלו דבריו:
אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, ובראשית שלושת ימי ההגבלה ניצחו אראלים את המצוקים וגנזו את ארון הקודש, לקבל את התורה בישיבה של מעלה. אב ופטרון גדול למשפחה ולהמונים מבית ישראל, אבינו מורנו ורבנו הרב אהרן דנין זצ"ל, נסע לעולמו האמיתי בימים קדושים אלו. רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נקי וצדיק, אבל אנחנו נשארנו בלי רועה, ונדם קולו של קברניט הספינה.
גרסינן במסכת שבת (דף קה ע"ב), אמר רבי יהודה אמר רב, כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו, שנאמר ויקברו אותו וכו', מלמד שרגש עליהן הר להרגן. וצריך התבוננות גדולה, מדוע חמור עניין ההספד כל כך. וביאור העניין שיש שתי בחינות למציאות החיים, בחינה אחת שבעצם חיים בכל רגע פירושם התקרבות למיתה, אולם מאידך כשהחיים הם מלאים תוכן רוחני, הרי הגם שהחיים חלפו, בעומק העניין הם קיימים לעד. לכן כשלא מתבוננים בתוכן הרוחני של חיי התלמיד חכם, אם כן המציאות של החיים זה מוות וראוי לקברו בחייו. לכן חובה להתבונן בדרכיו של החכם, וזאת נחמתנו שהחיים הרוחניים שיצר הם חיים וקיימים על אף שאישיותו הלכה מבינינו.
תורתו
את תורתו קיבל אצל גדולי רבני צנעא, ובשל כישרונותיו הגדולים וכוחות הנפש העצומים כבר בימי עלומיו, בהיותו בן שלוש עשרה שנה, קיבל כתב ה"סמיכה" מרבותיו, ונודע לשם ותהילה. ועד ימיו האחרונים הייתה רוחו צעירה בהגיון התורה, וזכה לחכמת התורה בנגלה ובנסתר, בהלכה, באגדה ובסתרי תורה, ובמיוחד בקבלה מעשית שנהג בה בקדושה יתרה וצניעות נפלאה. בעל זיכרון למופת היה, והצטער על כל דבר ששכח מתלמודו. בתימן הכשיר תלמידים להוראה, וכיום יש מהם משמשים בקודש. בעלותו לארץ, מלבד שיעורי התורה שקיים בבית הכנסת שלו, היה מורה בחינוך העצמאי שנים רבות, ומלבד לימודי דרדקי טעמי המקרא למדו אצלו הלכות ביורה דעה, ושאלות חמורות בהלכה הוגשו אליו. בקי גדול בעניין סרכות ואומן להפליא במלאכת השחיטה והמילה. כוח הדרשנות שלו היה למופת, והיה מרתק קהל שומעיו שעות ארוכות, ובמאמרי פיו היה מחזיר בתשובה קרובים ורחוקים. גישה מיוחדת הייתה לו לכוח הצעירים, והיה מצליח לקרבם לאביהם שבשמים.
מנהיגות
היה מחונן בכישרונות וכוחות נפש של מנהיג דגול, בבחינת מבטן הקדשתיך, ונהג צאן מרעיתו בנאמנות. יכלה הזמן ותקצר היריעה מספר מעשיו ומסירות נפשו לכלל, מסירות נפש במובנה המלא של המילה. עמד בפני שרים ורוזנים ואפילו בפני המלך בתימן כדי להציל יהודים מאויביהם, וכאן בארץ עמד בקשרים עם אישי ציבור כדי לחלץ אנשים מצרתם. במסירות שהייתה כרוכה במלקות ואיומי רצח דאג לעלייתם לארץ של אנשי קהילתו, וכן בארץ דאג להם בכל המקומות ברוח ובחומר, במעברת זנגריה (אליפלט) ומסמיה. ניגש לחזון איש, והחזון איש קיבלו בסבר פנים מאירות ובירכו. יתומים ואלמנות היו בני ביתו, והציל בתימן יתומים משמד רחמנא ליצלן בתחבולות גדולות.
שמחה
אחת המידות הבולטות ביותר הייתה השמחה שלו. עבד את ה' מתוך שמחה ללא קץ שקשה לתארה במילים. מעולם לא נראה עצב, ואפילו שחלה במחלתו הקשה היה במצב של שמחה, ומרגלא בפומיה שייסורין שאפשר ללמוד תורה הם ייסורין של אהבה. ובכוח זה שימח חתנים ורקד לפניהם כנער. אבל מאידך, בבית אבלים היה מבכה בלב נשבר. שלט על מידותיו ויכול לעבור מבית חתנים לבית אבל, ופה לשמוח בלי קץ ושם לבכות בלב נשבר. בכוח השמחה שלו היה איש שקרוב מאוד אל העם, ובזה הייתה אישיותו מוסתרת מעיני הבריות.
כוח התפילה ומדרגתו הרוחנית
מדרגתו הרוחנית הייתה מוסתרת מבני אדם. ברם, בעת שהיה עומד בתפילה בימים נוראים בבכי ובתחנונים, יכול להרעיד מי שליבו לב אבן, ודמותו כמלאך ה'. האמונה והביטחון מלאו את חלל עולמו, ובזה התהלך בארצות החיים כבר בעולם הזה.
אבד חסיד מן הארץ אך קיים לעולמים, וזה לנו לתנחומין.
תנצב"ה.
