הגאון רבי יחיא יצחק הלוי זצוק"ל נולד בסביבות שנת תרכ"ח בעי"ת צנעא בירת תימן, לאביו רבי משה, מחשוביה ונכבדיה של הקהילה היהודית, ולאמו שהיתה בתו של הגאון רבי שלום מנצורה זצ"ל. עוד משחר ילדותו ניכר בכשרונותיו הכבירים, ושקע בעמלה של תורה בכל עת בצוותא עם ידידיו, הגאונים רבי אברהם אלנדאף, רבי שמואל בדיחי, רבי אברהם עמראני ועוד, אשר ברבות הימים נודעו כולם כגדולי תורה ומורי הוראה. עם גדילתו הוסיף לרכוש חכמה ותבונה לפני חכמים נוספים, עד שגם אחר הגיעו לפרקו ונישואיו המשיך לקבוע את מושבו בישיבה הגדולה שבעיר.
מיום ליום נתפרסם שמו כתלמיד חכם מופלג, וכך החל לשמש בקודש כדיין ולפסוק בדיני העם הבאים להציע את ספקותיהם לפני היושבים על מדין, זקני הדור והוא בתוכם. לימים נבחר לכהן כחכם באשי וראב"ד צנעא, וכנשוא האומן את היונק הנהיג את צאן מרעיתו משך כשלושים שנה. זמנים סוערים עד מאוד עברה הקהילה היהודית בשנים אלו, כאשר בראשה מנהיגה הדגול, רבי יחיא יצחק הלוי, שעמד בפרץ ברוב עוז וגאון. בד בבד השיב לשואליו הרבים תשובות בהלכה, הן בתוככי תימן והן מחוצה לה, עד פטירתו בי"א בסיון תרצ"ב.
לרגל היארצייט, נברנו בארכיון ומצאנו ידיעה מעניינת בעיתונות התקופה – בכתב העת "הצפירה" (יום ה' פרשת שופטים, ל' באב תרפ"ח, עמ' 2).
הכותב מדווח בקצרה על "קול קורא" ששלח רבנו יחיא בשנת תרפ"ח לארץ ישראל בבקשת עזרה ותמיכה, בשל המצב הגשמי הקשה ששרר באותה שנה. קול קורא זה נדפס גם הוא בעיתונות באותה תקופה, ושוב בספר איש ימיני (חלק ב עמ' שכג–שכו) בתוספת הערות והארות. שם תואר הרקע למכתב, שכן שנים אלו היו שנים קשות ליהודי תימן בהיותן שנות בצורת, מכת ארבה שעשתה שמות ביבול הארץ, ומגפת חליים.
את המצב הקשה בשנים אלו תיאר גם הגאון רבי יוסף שמן זצ"ל, תלמידו המובהק של רבי יחיא יצחק הלוי, בקונטרס חיי התימנים (נדפס בספר יהדות תימן עמ' קלז) בזה"ל: "ומשנת תרפ"ה התחילה התבואה לעלות במעלה עקרבים, מחוסר גשמים בעתם וְלִקְיוֹן התבואה בכל עת במינים שונים. ועד תחילת שנת תרפ"ז היינו מקוים לראות טובה גדולה, שישובו השערים למקומם הראשון. ולא היו ימים מועטים עד שעלו למעלה, והגיע השער סאה בריאל. ובאחרית השנה ירדו גשמים, ואמרנו שתחול עלינו שנת תרפ"ח [בחלוף סדר האותיות – תפר"ח לשון פריחה בעברית, ובערבית לשון שמחה] לטובה ולברכה. ובבואה [שנת תפר"ח] והנה עלה הפח [חורז עם תרפ"ח], הלא הוא הארבה אשר פרשׂ כנפיו לתימן וכסה את עין כל הארץ ותחשך הארץ וכו'. ובאו מים עד נפש וכו'. והיינו מתקבצים וכו' בבתי כנסיות הגדולות, ולבית הקברות הלכנו להתפלל וכו'. וכשעומד הרב שיחי"ה [רבנו יחיא יצחק הלוי] ומתחיל שבט יהודה בדוחק ובצער וכו', וכל העם גועים בבכיה עד שיתפרקו איבריהם", עד כה תוכן דבריו.
וזו לשון הכתבה:
כרוזו של הרב הכולל התימני ליהדות הארצישראלית בדבר עזרה
הרב הכולל מתימן, הרב יחיה הלוי, הוציא קול קורא ליהדות הארצישראלית, שבו הוא פונה בבקשת עזרה ליהודי תימן הסובלים רעב ולחץ. הבצורת, הארבה והאפידמיות[1] השונות שנפוצו בארץ מררו במידה מרובה את חייהם של יהודי תימן. הם זקוקים אפוא לעזרה מהירה (יטא).
[1] מחלות מקומיות. ראה למשל בקובץ סיני כרך קמה (תשע"ג) עמ' קצג הערה 36.
