פרטים ותיעודים חדשים: אחר פטירתו של הישיש מארי יחיא חמדי ז"ל, מאחרוני היהודים בתימן

כזכור, בסוף השבוע שעבר באה הידיעה המעציבה על פטירתו של ר' יחיא (בן יוסף) חמדי ז"ל, מאחרוני היהודים הבודדים שנותרו בתימן, בביתו בכפר 'מַדַּר' שבנפת 'ארחב' אשר מצפון לצנעא.

בתוך ימי ה'שבעה' מתבררים פרטים נוספים על חייו של מארי יחיא ז"ל, משפחתו ושאר שרידי הקהילה היהודית. המנוח ז"ל נפטר בשנות השמונים לחייו, וכאמור נקבר במקום מגוריו – בחלק הצפוני של העיר צנעא, שהפכה בעשור האחרון למעוז המורדים החות’ים. קרובי משפחתו יצאו מתימן לפני כעשור, חלקם עלו לארץ וחלקם לאמירויות. לדבריהם, אז הוא התנגד לעזוב את ארץ מולדתו ואבותיו, אך בהמשך שינה את דעתו – וכבר היה מאוחר מדי, הקשיים נערמו והם מאשימים בכך את מדינת ישראל והסוכנות היהודית.

טרם פטירתו, הדריך המנוח ז"ל את שכניו המוסלמים כיצד עורכים לוויה וקבורה יהודית, ואכן בתיעודים שפורסמו ניתן לראות את מסע הלוויה והקבורה בפאתי הכפר ע"י המקומיים.

ה"ה יוסף חמדי הי"ו, קרוב משפחתו של המנוח ז"ל שעלה מתימן לפני חמש שנים והשתקע באמירויות, סיפר ל'כאן 11' כי במהלך הלוויה והקבורה היה רק יהודי אחד: "זה ריגש את כולנו, כל מי שמכיר אותו. במיוחד שאתה בעצמך, בתור יהודי, לא יכול ללכת לשם לעשות את המצוה.

"הוא היה צדיק, לדוגמא, הוא היה גר במרחק שעה מאצלנו, ולפעמים היינו שולחים אליו מישהו לעדכן אותו מתי החג, כי לא היה לו טלפון ולא כלום – וכשהיו מגיעים אליו היה אומר 'באתם להגיד לו שמחרתיים יהיה החג?' – היה כבר יודע, היה חושב על הכל, על המצוות ועל החגים, מתי יהיה".

חמדי המשיך והאשים: "אם היו בסוכנות עוזרים לו באותו זמן, הוא היה היום נפטר בארץ, או שהיה עדיין חי בארץ, אבל זה בגלל הסוכנות שלא עזרה. תראה איך הסוף שלו, מסכן איפה הוא מת, איך האחרית שלו, מי קבר אותו, אף אחד לא זכה במצוה. לא נשאר אף אחד בתימן, נשארו חמישה אנשים בסך הכל. אני עצוב מזה, יותר נכון כואב, שאין קהילה – אם היתה קהילה, לפחות היו הולכים לנחם".

ה"ה יצחק פאיז הי"ו, שעלה מתימן לישראל, הכיר אישית את מארי יחיא ז"ל. בדברים שהעביר ל'המאורות' לפרסום סיפר: "אני הכרתי אותו עוד בתימן. היה יהודי עניו מאד, צדיק. היה נשוי לשתי נשים, שאחת מהן עלתה לארץ ויושבת עליו שבעה. יש לו אח למחצה, ר' שלום קרני הי"ו, שיושב עליו שבעה בביתו באשדוד. לצערנו לא זכה להיקבר על יד יהודים, אבל מידיעתי – מי לא ניסה לעזור לו לעלות לארץ, או לארה"ב או ללונדון, לאיפה שירצה. והוא התעקש שלא, כנראה שזה הגורל שלו – להיקבר בתימן.

"אבל הרבה אנשים נרתמו לעזור לו, כל הזמן, מידיעתי אני אומר. הגיס שלי היה בקשר איתו ועוזר לו וניסה תמיד לשכנע אותו לצאת מתימן. אפילו גויים ניסו לדבר איתו. הוא התעוור, כמדומני לפני עשר שנים. לפני שלש עשרה שנה הוא עוד היה עד בחתונה שהייתי נוכח בה, לא היו שם עדים כשרים, היה חסר עד אחד – אז הביאו אותו. אחר כך התעוור. השכן שלו, הגוי, היה מוכן לעזור לו ולהעלות אותו לירדן.

"ויתירה מכך, הרי הבית שהוא היה גר בו היה ב'ארחב', בהר, זה לא היה שלו, זה של הגויים – נתנו לו. והגויים אפילו אמרו לגיס שלי שהם מפחדים שיום אחד הבית יקרוס, הקירות שלו ישנים, אבל לצערנו הוא לא רצה לזוז משם. ולפי מה ששמעתי, אפילו לפני הרבה שנים, יש איזה עמותה בארצות הברית שעוזרת לתימנים, שהעלו תימנים מתימן, בראשה עומד יהודי בשם יצחק חיים פריינד, ושמעתי שהוא אמר שהוא מוכן לבנות לו בית באיזור של היהודים, ב'ריידה', רק שיעזוב את האיזור הזה, שהוא נשאר יהודי בודד ב'ארחב'. ועם כל זאת הוא לא רצה. הוא ירד לתקופה קצרה ל'ריידה', אצל משפחה, אחרי זה חזר ל'ארחב'.

"בקיצור, היה אדם טוב, צדיק, ממש תמים, עיוור מעל עשר שנים, אבל הנקודה היא: כל מי שיכול יעשה משהו לעילוי נשמתו – אם זה משניות, אם זה צדקה, כל מצוה יכולה לעזור לנפטר".

את דבריו חתם יצחק פאיז: "נשארו עוד כמה יהודים בתימן, אני מקווה שילמדו מזה, שחלילה בסוף ימיהם לא יהיה אפילו יהודי אחד שיקבור אותם, ויעלו ארצה. שנשמע רק בשורות טובות".

לפי מה שידוע, חמשה יהודים אחרונים נותרו בתימן: שתי נשים ושלשה גברים – אחד מהם הוא צעיר בשם לוי מרחבי, שלפני שמונה שנים(!) נאסר מאחורי סורג ובריח בתנאים קשים על ידי החות'ים, לאחר שהואשם בסיוע להברחת ספר תורה עם יהודים שעלו לארץ ישראל.

נזכיר שוב כי המנוח ז"ל לא הותיר אחריו זש"ק, והציבור מתבקש לעסוק בתורה ובמצוות, לימוד משניות ונתינת צדקה, או כל מעשה טוב, לעילוי נשמת ר' יחיא בן יוסף ז"ל.

^{– תודתנו להרב אלנתן אלוני הי"ו על תמלול ושיכתוב הדברים וסיועו בעריכת הכתבה –}