קריאת שמע ישראל שהצילה את בן הישיבה מרדת שחת
"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (ו, ד).
כאשר הגיעו יהודי תימן לארץ ישראל, בעת העלייה הגדולה, הם שוכנו כידוע במעברות ובצריפוני פח. הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת פינסק קרלין, לא יכול היה לשאת את סבלם ולראות בעיניים כלות את דור הנוער, המתפקר ונופל מהמסורות המקודשות להם מדור דור. הן שמרו עליהן מכל משמר בצנעא ובערי תימן, אך דוקא כאן, בבואם לארץ הקודש – נפלו מכל מדרגותיהם הרוחניות.
קם רבי ישראל ועשה מעשה: עבר במעברות מצריף לצריף, וקיבץ אליו כל נער ובחור שהסכימו לבוא עמו לקבל חינוך תורני. באותם ימים קיבל בניין שנועד עבור ישיבה בלוד, שם שיכן את הנערים. "ישיבת תומכי תמימים לקליטת העלייה", בישר השלט הצנוע, שמאחוריו עמד מפעל חייו באותם ימים.
לא קלה הייתה המלאכה, וכל תקציב מגורם כלשהו לא היה כלל בנמצא. כך מצא עצמו רבי ישראל באותם ימים מלמד תורה לתינוקות של בית רבן, והוא עצמו סובב והולך על פתחי נדיבים ועמך בית ישראל, שירימו תרומתם למען הצלת נפשות מרדת שחת, פשוטו כמשמעו. בכל שבת היה רבי ישראל נחפז ורץ לערוך מגבית קודש בבתי מדרשות ובבתי כנסת בירושלים. חידוש גדול נרשם באותם ימים, כשרבי ישראל ערך את המגבית בבית המדרש הגדול גור בירושלים, והאדמו"ר ה"בית ישראל" זצ"ל עמד והאזין ברוב קשב לדבריו. היה בכך משום הבעת הערכה כנה לפועלו למען קליטת ילדי ישראל והצלתם (יריעה מקיפה על מאבקו למען ילדי העולים וחינוכם על טהרת הקודש, נכתבה בספר תולדות חייו "גדול בישראל", ירושלים תש"ע, חלק א פרק כה).
באחת השבתות – כך סיפר לימים בנו (לקראת שבת מלכתא, פרשת ניצבים וילך תש"פ, עמ' 15) – שב רבי ישראל לביתו שבור ומיוסר. היה זה לאחר פעילות של למעלה משנתיים עם הנערים, ונודע לו כי תלמיד אחד פרש מהישיבה. הוא סיפר למשפחתו בקול מרוסק, כי אחד התלמידים המזהירים עזב את הישיבה ושב לקיבוץ.
באותם ימים היה הקיבוץ מקום סגור ומסוגר. היטב שמרו הקיבוצניקים על הצעירים, ולימדו אותם את אורחות חייהם. הכניסה לקיבוץ והיציאה ממנו היו סיפור לא פשוט, אבל רבי ישראל לא חשב להיכנע, עם צאת השבת עשה את דרכו לקיבוץ בצפון, שם שהה הנער. מובן שהוא לא הוכנס אחר כבוד לקיבוץ, והוא לן במושב סמוך. עם אורו של יום ראשון כבר הכיר את כל מבואות הקיבוץ והיה בפנים. דבר לא עמד לנגדו כשמדובר בהצלת נפש מישראל.
אחוז רוח תזזית עבר רבי ישראל מצריף לצריף, מחפש ושואל אחד תלמידו. בני הקיבוץ, שזה עתה התעוררו ליום חדש עם רוח חלוצית, פגשו ברב מזוקן, כולו להט ודבקות, שהגיע היישר משכונת מאה שערים, והוא סובב והולך בכל הצריפים ומחפש אחר מישהו.
תוך כדי כך נודע לו כי הצעירים החדשים משתכנים בצריף שבסוף הקיבוץ. הוא רץ לשם מיד וניסה לפתוח את הדלת, אך היא היתה נעולה ומסוגרת. משלא הצליח, פתח את החלון, הכניס ראשו פנימה וזעק בקול גדול: "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד"!
הבחור, הכלוא בשבי הקיבוץ, התכופף לחלון והפיל עצמו החוצה. "רבי, אני בא איתך"!
חברי הקיבוץ, שראו כי הדברים יוצאים מכלל שליטה, תפסו את רבי ישראל זצ"ל והוציאוהו מבין חומות הקיבוץ. והבחור עמד בדיבורו: באישון ליל, בלי כלום, עזב את הקיבוץ והגיע לשכונת בתי וורשה. בביתו החמים של רבי ישראל קיבלו אותו בצלחת מרק מהבילה ובשפעת לב רותחת.
כיום, כשהבחור הצעיר כבר התבגר והוא מכהן כר"מ באחד מיישובי הארץ, מובן למפרע כמה גדול הוא כוחה של ערבות למען הזולת.
*
כיצד הוקם הכולל הראשון בראש העין?
"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (ו, ה).
בצעירותו, כשהתגורר הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בלונדון שבאנגליה, היה מקורב אל הגאון הצדיק רבי שמואל רבינוב זצ"ל, תלמיד מובהק של החפץ חיים זצ"ל. לאחר מכן נפגש ושבת עמו פעמים רבות בבני ברק. בשנת תשכ"ד הודיעה אלמנתו לרבי משה, שהיא שוקלת לפתוח כולל אברכים לעילוי נשמתו, ובקשתה היא שיעמוד בראש הכולל. כפי המתואר בהגדה של פסח "ויגד משה", הייתה זו הצעה קוסמת. לא רק לשבת וללמוד וללמד בלי טרדה, כי היא קבלה על עצמה את העול הכספי, אלא שלא היו באותה עת אלא כוללי אברכים ספורים, והתמיכה הכספית בהם הייתה זעומה. כולל חדש ומבוסס בעיר התורה, היה אמור למשוך אליו את טובי האברכים.
בעוד רבי משה חוכך על אודות ההצעה, נקרא בבהילות אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שגם אצלו למד בלונדון וחידש עמו את הקשר בעלותו לירושלים. תמה רבי משה לפשר הזימון הבהול, ומיהר לבוא.
פתח הגר"י אברמסקי ואמר: "בעיר ראש העין הסמוכה לבני ברק, יש קהילה תימנית גדולה. יהודים טובים ששמרו על מורשתם בטהרתה למעלה מאלפיים שנה, ועתה הם שרויים בסכנה רוחנית נוראה. יש לחזקם ולאמצם, ואתה האיש! לכה ואשלחך אליהם, להקים שם כולל אברכים שיהיה מגדל אור לכל הישוב, ולפעול שם בקרב בני הנוער להצילם מציפורני הכפירה"!
שאל רבינו: "והתקציב מנלן"?
אמר לו: "יהיה עליך להשיגו"!…
דבריו נפלו על רבי משה כרעם ביום בהיר. אברך צעיר היה ולא הורגל בכגון דא.
ענה הגר"י אברמסקי ואמר: אספר לך מעשה שהיה. החפץ חיים יסד את ישיבתו בראדין, והעמיד בראשה את חתנו הגאון הצדיק רבי צבי הירש לוינזון זצ"ל. מפיזורה של ישיבת וולאז'ין, אסרה המלכות הרשעה ברוסיה על קיום הישיבות, מכיון שלא הסכימו להכליל לימודי חול. עד ארבעים תלמידים אין זו ישיבה, אלא התכנסות לשיעורי תורה. מארבעים ומעלה – עוברים על החוק.
הממשלה היתה שולחת מפקחים שישגיחו על קיום החוק. כשהיה הפקח מגיע מזעיקים היו את ראש הישיבה שהזמינו למשרדו, מזג לו כוס משקה חריף ושוחח עמו ארוכות. בינתיים היו התלמידים נשמטים מהיכל הישיבה. לבסוף התלווה ראש הישיבה אל המפקח. נכנסו לבית המדרש, והמשקה החריף פעל את פעולתו. הוא ספר את הנוכחים, היו פחות מארבעים, והכל בא על מקומו בשלום.
פעם הגיע המפקח. ראוהו מתקרב ומיהרו לומר לראש הישיבה, כדי שיצא לקראתו ויזמינו למשרד. אבל רבי צבי הירש היה באמצע לימודו, והתקשה להתנתק מהלימוד מושך הלב המתוק מדבש. אדהכי הגיע המפקח, ועמד נדהם בפתח בית המדרש הסוער בריתחא דאורייתא. ספר, ומצא מאות תלמידים. רשם קנס בסך מאה רובלים, הון עתק.
אמר החפץ חיים לחתנו: רבי הירש, יש לי שאלה. המשנה (ברכות פרק ט משנה ה) דורשת את הכתוב: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" – בשני יצריך. מובן. "ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל נפשך. מובן. "ובכל מאודך" – בכל ממונך. לא מובן! היכן רמוז הממון בתיבת "מאוד"?
שאלה טובה. רבי הירש שתק, והמתין לתשובה שלא בוששה לבוא: אלא, אומר לך. האמת, שאין זה פירוש המילה. פירושה הוא: במה שמאוד חשוב לך. ומה הדבר החשוב ביותר לאדם, והרי החיים והיצרים כבר נאמרו? הוי אומר שזה הממון, וגם אותו יש למסור עבור אהבת הבורא יתברך!
והנה, נכון הדבר לגבי כל אדם. אך מה נאמר לגבי אדם כרבי הירש, שהכסף אינו משמעותי לגביו, כל מעיניו בתורה הקדושה והיא משוש חייו? עבורו "בכל מאודך" זו התורה, ואותה עליו למסור למען הבורא. אם בא פקח, עליו להתנתק מהלימוד משוש חייו ולקדם פניו, ולחסוך את הקנס מהישיבה"!
סיים הגר"י אברמסקי ואמר לרבי משה שטרנבוך: "אין ספק שההצעה לכהן כראש כולל בבני ברק נוצצת יותר, ביחוד כשאינה כרוכה בעול הכספי. אבל אנו נדרשים לוותר גם על רוחניות עבור אהבת ה' ועשיית רצונו, וזה מה שנתבע ממך כעת"!
והוסיף והראה שהרמב"ם (בספר המצוות, מצות עשה ג) כתב, שבכלל מצוות "ואהבת את ה' אלקיך" – אהבהו על הבריות. לקרב יהודים לקדוש ברוך הוא.
כך נעשה רבי משה שטרנבוך לראש הכולל "משכן משה" בראש העין, נשא בעולו הרוחני והגשמי, וזכה להרביץ תורה, להנחילה לעדרים ולקרב יהודים לאביהם שבשמים.
*
כיצד התייחסו היהודים בתימן לגויי הארץ?
"ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" (ו, כא).
בהמשך הפרק (פסוקים כג–כד) כתוב, "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו, ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה".
ביאר הגאון רבי חיים קלופט שליט"א (גיליון חקרי לב 47, פסח תשפ"ב):
מן הכתוב "ליראה את ה' אלקינו" יש ללמוד שתכלית יציאת מצרים היא שנהיה עבדי המקום ולא עבדי פרעה, ולא שהם סתם משוחררים ועצמאיים, אלא עבדי ה'. וכמו שכתוב במדרש, דלא די במה שפרעה אמר להם שיצאו, אלא הוא היה צריך גם לומר להם: משוחררים אתם, גאולים אתם וקנויים לעצמם אתם, כי אחרת אנחנו נרגיש עדיין מושפלים תחת הגוי וכנועים תחתיהם, והרי עבדים "היינו" לפרעה, וכיום כבר לא.
סיפר לי יהודי תימני, שהוא אינו מבין את הבנים שלו. הם הלכו לצבא, אבל הם מתביישים לגשת אל המפקד ולומר לו שהם צריכים להתפלל. אנחנו, בתימן, כשרצו הגויים להרוג אותנו – נכנסנו לבית הכנסת, קיללנו אותם, גידפנו אותם וחירפנו אותם! ואף על פי שברחוב היינו נכנעים ונותנים להם כבוד, כי אחרת הם יהרגו אותנו, אבל בלב – שנאנו אותם שנאת מוות, והרגשנו שהם בהמות!
זהו היסוד של בן תורה, להרגיש חוסן רוחני חזק, לחוש שאנו בני חורין שעוסקים בתורה ולא משועבדים לשטויות של הרחוב, ולא לכל מה שאומרים בתקשורת. הללו הבל פיהם ימלאו, הם אינם בני אדם, ובן תורה צריך להרגיש שהוא עם סגולה והוא מובדל מהרע, ולא כנוע תחת הרע. לפיכך, בן תורה צריך לדעת להעריך את מעלת ה"בן תורה" שבו, את דרגת "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", את הכתוב "ולקחתי אתכם לי לעם" וכן "והייתם לי סגולה מכל עם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".
