גאון המקובלים בדור האחרון, הצדיק הקדוש רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, נולד בסביבות שנת תרס"ח ביישוב היאגם שבמחוז שרעב לאביו רבי יהודה שרעבי. לאחר שנתייתם בקטנותו גדל אצל זקנו הגאון רבי יפת אברהם תעיזי זצ"ל, מגדולי חכמי האזור. מצעירותו קיבל תורה מהגאון רבי חיים סנואני זצ"ל, ובעדן נסמך להוראה על ידי הגאון רבי משומר ניסים זצ"ל. בשנת תר"ץ עלה לארץ ישראל ולמד בישיבותיה. לאחר זמן קצר החל למסור שיעורים בבית הכנסת רחמים בנא, עד שיסד את ישיבת המקובלים "נהר שלום" ובה הקים את עולה של תורת הסוד. רבים השיב מעוון וברכותיו לא שבו ריקם. נפטר בירושלים עיר הקודש בכ' בחשון תשד"ם ומנוחתו כבוד בהר המנוחות.
יריעה נרחבת הוקדשה לתולדות חייו של רבנו מרדכי שרעבי בספר "עמודי עולם" העומד לראות אור על ידי מוסדותינו הקדושים. לרגל יומא דהילולא, נעלה כאן מקצת שבמקצת עובדות ואמרות נוספות, שביבי הוד ממשנתו ומדברותיו, מלאים זיו ומפיקים נוגה, מפי ספרים וסופרים:
מזגן נוסח תימן
בחום הקיץ שבארצנו הקדושה קשה מאוד להסתדר בלי מזגן. ומפי הרב [רבנו מרדכי שרעבי] שמענו על המזגנים הנפלאים שהיו בתימן, וכך סיפר הרב, שבַּמָקום שהיו לומדים לא היתה תקרה, ובמקום תקרה סידרו ענפי דקל, שהיו מסודרים באופן שאפשר היה להטות את כל ענפי הדקל בבת אחת לימין ואחר כך לשמאל. ולצורך זה שמו איזה עבד על גג המבנה, שהיה מטה את ענפי הדקל לימין ולשמאל, וכל אדם ישער בנפשו כמה רוח חזקה היו עושים אותם ענפי דקל, ובמיוחד בחום הכבד ששרר בתימן (עטרת מרדכי עמ' 306).
עמל התורה
סיפר תלמידו הגאון רבי בניהו שמואלי שליט"א (האוצר השבועי גיליון 49, פרשת חיי שרה תשפ"ה, עמ' ו):
אומרים שבגיל חמש עשרה הוא נבחן אצל חכמי תימן על כל ארבעה טורים בעל פה, עם הבית יוסף! והאמת שבשבילי זה לא פלא, כי אנחנו היינו יושבים פה ילדים, וכל יום היה נותן לנו שיעור פרק ברמב"ם וטור בית יוסף, כל יום, והכל בעל פה. זה היה פלא פלאות.
אף פעם הוא לא היה מלמד עם ספר. הוא היה יושב בלי ספר, המגיד קורא והוא מלמד את הכל, הוא גם לא צריך שהוא יקרא רק הוא, הוא יכול לקרוא את כל הפרק בעל פה עם הלחם משנה. כל ארבע שנים היינו מסיימים את הרמב"ם. פעם אחת אמרנו, עכשיו אנחנו רוצים עם לחם משנה, רצינו לדעת אם הרב יודע גם… והוא אמר: לא, זה קשה, אומר לנו הרב: אתם לא תצליחו. אמרנו: "קצת, כבוד הרב", והוא הסכים. והוא היה יודע את הכל בעל פה! כך כמה חודשים, ולא היינו תופסים כלום, היינו ילדים, אבל הוא היה אומר הכל בעל פה, בית יוסף על הטור, גורס אותו, גורס אותו בעל פה. ולנו זה היה פלא.
והיינו אומרים לרב, איך זה יכול להיות דבר כזה, יש על הרב כנראה השבעה? והיה אומר לנו: "שום השבעה, אני הייתי מכין שיעור, שישים פעם". היה חוזר שישים פעם, איזה עמל!
אוכלי עשב יפה מראה
סיפר מורנו הרב על תלמיד חכם אחד שהיה חי בתימן, שהיה עמל בתורה ביותר ופרנסתו לא היתה בנמצא. בכל יום היה תלמיד חכם זה הולך מוקדם בבוקר לנהר, שם היה גדל איזה עשב שאותו היה מלקט ומביא לביתו. שם היה שולק עשב זה ומאכילו לבני ביתו, וזה היה מאכלם היחיד. וסיפר הרב שלתלמיד חכם זה היו חמישה בנים, והגם שמאכלם היה דל ביותר – עם כל זה היו יפי תואר ביותר (עטרת מרדכי עמ' 307).
האחים האבודים
סיפר הרב על אדם שהתחזה לתלמיד חכם, ובהיותו מסתובב בערי תימן נכנס לחצר של אשה אלמנה, שם ראה תרנגולת נאה שאותה איווה למאכלו. משראה את האלמנה, אמר לה שהוא ישחט לה את התרנגולת, והיא תכין לו ממנה מאכל ותקיים בזה מצות הכנסת אורחים.
אולם אותה אלמנה חשדה באותו אדם ,שאינו שוחט ואינו תלמיד חכם, ועל כן התחכמה ואמרה לו שיש לה חמישה אחים שנאבדו בתימן, והיא נדרה שעד שלא תמצא אותם – אינה אוכלת בשר. ושאלה אותה אלמנה את אותו אדם, אם במקרה כשהוא מסתובב בערי תימן, אולי ראה או שמע עליהם?
מששאל האיש לשמם של אותם חמישה אחים, אמרה לו האלמנה ששמם: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור – שאלו הם חמשת הסימנים העיקריים בשחיטה, כמבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן כג סעיף א). משענה לה אותו אדם שלא שמע על כאלה אנשים, הבינה האלמנה שאין הוא יודע כלום בהלכות שחיטה, ושלחה אותו מביתה… (שם).
האתרוג התימני
האתרוג שעליו היה מברך מורנו הרב, היה רק אתרוג תימני. והיה אומר מורנו הרב בזה הלשון: "תיגש לעץ אתרוגים, ותיקח מהעץ איזה אתרוג פסול, ותחתוך אותו באמצע. אם תראה שיש בו מיץ – אל תיקח מעץ זה. ואם כולו בשר בלי מיץ – זה האתרוג האמיתי"! (שם עמ' 301).
המקובל שתה נפט – והבריא
סיפר מורנו ורבנו הרב [רבנו מרדכי שרעבי] על הרב [רבי שלום יוסף] אלשיך, שהיה רבם של יהודי תימן כאן בירושלים עיר הקודש, והיה מתלמידי מו"ר השד"ה זיע"א. שלרוב עוניו ודוחקו היה גר במקום עלוב ביותר, מתחת למדרגות שהיו בכניסת אחד הבתים, ולהיות מקום זה צר דחוק וחשוך, כשבאה הרבנית אלשיך להכין לבעלה ביצה מטוגנת – במקום לשים שמן במחבת שמה בטעות נפט, וכך אכל הרב את החביתה המטוגנת בנפט.
לאחר כמה רגעים הכירה הרבנית בטעותה ובאה בבהלה, לספר לרב על הטעות הנוראה, שהחליפה את השמן בנפט. אמר לה בעלה הרב: היה לי כאב בטן – שנתרפא על ידי הנפט! (שם עמ' 308).
איך שומרים את הלשון?
בספר תולדותיו של הגה"צ רבי דניאל פריש זצ"ל, "בעל מתוק מדבש" (עמ' 147), מסופר כי "המקובל האלקי רבי מרדכי שרעבי כותב כי גדר מוכרח לשמירת הלשון, שלא להזכיר כלל שמות בני אדם, הן לטוב והן למוטב".
נסמיך לכך קריאת קודש משנת תשל"ו שעליה חתום רבנו מרדכי שרעבי לצד גדולי ראשי הישיבות, רבנים ואדמו"רים, לחיזוק נשגב בשמירת הלשון ובלימוד הלכותיה:
