"וַיִּוָּתֵר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר".
יעקב אבינו נמצא במאבק עם "איש" (שרו של עשו. רש"י) עד עלות השחר.
כיצד הגיע לשם?
ומדוע הוא נשאר לבד?
חז"ל מגלים לנו שלאחר שעבר יעקב את הנחל במעבר יבוק עם בני משפחתו, חזר שוב לאותו מקום ממנו בא, ומדוע? "לפי ששכח שם פכים קטנים וחזר עליהם" (רש"י ע"פ הגמ' חולין קא, א).
והדברים מתמיהים:
לחזור על פכים קטנים? מה היתה חשיבותם עד שהוצרך לעזוב את משפחתו ולחצות שוב את הנהר, יחידי?
שמעתי ממו"ר מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל ששמע ממרן המשגיח הגרא"א דסלר זצ"ל לבאר בזה:
יעקב אבינו לא חזר סתם על פכים קטנים. אותם כלים התקדשו בקדושת "כלי תשמישו של צדיק", ומכיון שכך, חזר אליהם. וזאת, לפי שבכח האדם להשפיע ולהאציל מקדושתו גם על כליו, כיון שגם החפץ הדומם מתעלה למעלה עליונה בהשתמש בעליו בו לקדושה.
ויתירה מכך, 'פכים קטנים' אלו נחשבו לחפצא של תשמישי קדושה, כתפילין ומזוזה, הגע עצמך, וכי אם היה יעקב שוכח תפילין ומזוזות, לא היה חוזר אליהם? אם כן, כך דינם של אותם 'פכים קטנים' שנחשבו אצלו בבחינת תשמיש קדושה ממש.
האדם מעלה ניחוח של קדושה בבריאה
עוד שמעתי ממו"ר מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל שסיפר:
בעת שביקר מרן החזון איש בירושלים, פקד את שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, ולאחר מכן ביקש לנוח מעט מפאת חולשתו. מקורביו הציעו לו לנוח באחד החדרים של ישיבת "פורת יוסף" הסמוכה לכותל. ואכן, החזון איש נכנס לחדר אך למרבה הפלא, שלא כהרגלו, התמהמה שם.
משראה כך אחד המלווים, התפלא. "מפני מה הרב מתעכב?" הביע את תמיהתו, ונפעם לשמע התשובה:
"יש כאן ריח של קדושה, ברצוני להתבשם עוד קצת"…
ואכן נודע הדבר, לאחר בירור קצר התחוורו הדברים. באותו חדר היה יושב רבנו המקובל הרש"ש זיע"א והוגה בתורה… הקדושה נדבקה בקירות, והראוי לכך הרגיש בזה…
מעשה נוסף שמעתי ממו"ר זצ"ל:
מסופר על הגה"צ רבי שמואל ויינטרויב זצ"ל שפעם שהה בעיר קיידאן שבליטא, ובהגיע זמן התפילה נכנס להתפלל בבית הכנסת, ושם בעומדו במקומו הרגיש תחושה של התעלות והתרוממות רוח מיוחדת באופן שלא הרגיש מעולם, היתה זו התעוררות רוחנית גדולה במיוחד, כשחקר ודרש בדבר התברר לו ששנים רבות קודם לכן התפלל שם בדיוק באותו מקום הגאון מוילנא, שכידוע היה בגלות וכשבא לעיר "קיידאן" התפלל באותו מקום והשפעת קדושתו נשארה גם לאחר שנים רבות.
מכאן רואים שאפילו כסא או מקום יכול להתקדש ולהתרומם, על אף היותו חפץ דומם.
למדנו מה כוחו של עובד ה' ועד היכן כוחו להשפיע בבריאה ואפילו על דומם.
ומעתה, כשנחשוב ונתבונן, נבין עד כמה חובתנו לשמור על "חלק אלוה ממעל" שנמצא בכל נפש של ילד, תלמיד או נער, שאנו אמונים על חינוכם כהורים או מחנכים. להפנים שכל אחד הוא בעצם בן של הקב"ה שמתפלל ולומד תורה ונשמת אלוקים פועמת בו, וממילא הוא הרבה יותר מחפץ דומם שהתקדש מחמת שהשתמשו בו אנשים צדיקים וקדושים.
אל תגעו במשיחי!
עלינו להדגיש בפני כל מחנך בישראל את דברי הגמ' (שבת קיט, ב): מאי דכתיב "אל תגעו במשיחי" אלו תינוקות של בית רבן. וביאר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה, י): שקראה הגמרא לתשב"ר "משיחי", מפני כי הנמשח בשמן מקבל הקדושה, הוא השמן, וכן הקטן, כיון שאין לו דעת, הוא דומה לכלי בלבד, התינוק מתקדש על ידי שנמשח ונתקדש בתורה שהוא מקבל. וכתב הגר"א ז"ל בספר 'יהל אור' (דף י"ג ע"א): בזמן שאין נביאים – תינוקות של בית רבן במקומן להגן על עלמא!
והואיל וכך, היחס והדאגה אליהם וההנהגה עמהם צריכה להיות בעדינות וברגישות, בסבר פנים יפות ובסבלנות. שהרי כלי קודש הם!
זהירות, כלב נושך!
בהקשר לכך, סיפר לי הגאון הצדיק רבי ששון כהן שליט"א (רבה של שכונת כפר אברהם, פ"ת) את המעשה המזעזע הבא:
כשהייתי צעיר לימים, הייתי האברך היחיד בשכונה שמגדל זקן. יום אחד, כשחזרתי מהכולל בבני ברק, ירדתי בתחנה וראיתי ילד אחד שעל מצחו מודבקת מדבקה – "זהירות כלב נושך". שאלתי אותי לפשר העניין ותשובתו החרידה אותי. "המלמד שלי הדביק לי את זה ואמר לי ללכת ככה עד לבית"…
התקרבתי אליו ורציתי להסיר את המדבקה אך הוא עצר אותי. "איני יכול", אמר כשאותות הפחד ניכרו על פניו, "המלמד לא מרשה לי להוריד".
"מי זה המלמד? מה שמו"? שאלתי. כששמעתי את שמו, מיד החשתי צעדיי לכיוון הת"ת המדובר.
כשהגעתי, פניתי ישירות אל המלמד וביררתי מדוע נהג כך. "גם היום וגם אתמול הילד נשך את חברו", השיב.
"האם זו הדרך לחנך אותו? להשפיל אותו עד עפר? ועוד לכנותו "כלב"?
הלה לא קיבל את דבריי. "ככה הוא יתחנך"! ענה.
ראיתי שהוא מתעקש ופניתי לדרכי. אך מעשה זה עורר אצלי את התובנה, כמה זהירות צריך בחינוך הילדים הרכים וכמה עלינו להיזהר שלא לפגוע בהם או לבזותם, שהרי הדברים מתחילים מזלזול קטן בתלמיד, עד שמתכהים החושים ונעשה לו כחלק משגרת חינוכו, ומביאים ח"ו לדברים חמורים ביותר כהמעשה הנזכר, ועוד להאמין שככה מחנכים, ממש נורא.
"אל תגעו במשיחי"! היזהרו בכבודם! סיים הרב בכאב.
