רבים מדברים היום על הצורך החיוני – ואולי אף הקיומי – לתת "אֵמוּן" בבנינו ובתלמידינו.
מהיכן נגזרת משמעות המילה 'אמון'?
אמון – הוא מלשון אמונה.
אני מאמין בך!
מאמין ביכולותיך, מאמין בכוחותיך, ובעזה"י מאמין בהצלחותיך!
מאותו שורש ובחינה של האמונה בבורא.
ובעצם, למתבונן – יסוד הדברים אחד הוא. כשאני מאמין בתלמיד, אני בעצם מאמין בבורא, שנתן והעניק לו כוחות, עוצמות, תכונות אופי וחוזקות לעבוד אותו כראוי.
כולנו זקוקים לאמון. האמון נותן כח להמשיך ולעשות טוב. לאמון שאנו מעניקים לאחרים ישנו כח השפעה רב. משפט של אמון נותן כוחות גדולים שאי אפשר לתאר.
כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו, מעבר לכל נפילה או משבר. אך נדמה כי אלו הזקוקים יותר מכל לתחושת האמון שלנו כלפיהם הינם בנינו ותלמידינו.
אשתף בעובדה לה נחשפתי לפני מספר שנים וממנה אפשר ללמוד מה הכח הטמון באמון בתלמידים.
הכח האדיר שבאמון
היה זה לפני שנים כאשר יצאתי כמשגיח בישיבה לצעירים בימי הקיץ לקאמפ, ובאחד הימים יצאנו עם קבוצה גדולה של בחורים ליום חווייתי ומרענן בפארק מים. באמצע הפארק עמד מתקן הדורש יכולת תמרון לוליינית על מנת לעוברו בהצלחה. לשם כך יש לאחוז בסולם הנמצא בגג, ומשם לעבור לגלגל ושוב שלב אחרי שלב עד שמגיעים לתפוס בכדור ברזל התלוי בגובה על גבי התקרה, כאשר מלמטה ישנה בריכת מים, וכל מי שנופל, מושלך אליה ישירות. מעטים מצליחים לעבור את המבוך במלואו, וכך, כל אלו שניסו, נפלו באמצע המסלול.
ניגשתי לקבוצה של תלמידים שעמדו בתור הארוך שהשתרך שם ועודדתי אותם: "ברור שאתם יכולים ומסוגלים לעבור את המסלול בהצלחה! אין לי צל של ספק"! חזרתי על הדברים מספר פעמים, בפשטות ובטבעיות, כאשר בתוך תוכי האמנתי באמת שהם מסוגלים לכך, יצחק ברור שאתה עושה את זה, שימי, ודאי….וכן על זה הדרך עברתי אחד אחד באותה קבוצה, ובשביל הדירבון הוספתי: "מי שיסיים את המבוך, ייגש אלי ויקבל פרס מפתיע"! וראו זה פלא. רוב נערי הקבוצה אכן עברו את המבוך בהצלחה, אף שכל אלו שעברו לפניהם במבוך, ברובם נכשלו ונפלו לבריכת המים באמצע.
זהו הכח שבאמון והגברת מוטיבציה לתלמידים וילדים.
אתה נוסך בו אמון בצורה הכי פשוטה ונקיה, ואז מגלה כיצד הוא מפיק מעצמו כוחות שלכאורה לא היו נראים לעין קודם לכן.
וכאשר מדובר באמון בעניינים הנוגעים לרוחניותו של תלמיד, ובוודאי לעתידו, ואולי אף עתיד עם ישראל, הדברים נצרכים וחשובים לאין ערוך שבעתיים!
*
אולם לדברים יש גם פן אחר, מצער ומעורר דאגה, בכל הנוגע להעדר אמון.
וכפי שנראה מהעובדא הבאה:
חכמים היזהרו בדבריכם!
"כשיגדלו לי שערות בכף היד תהיה ראש ישיבה"…
באחת הפעמים ביקרתי במוסדות 'פאר משה' בפ"ת העומדים בראשות הגאון הרב משה פינטו שליט"א, שוחחנו על עניינים שונים, וכך סיפר לי:
"הייתי נער צעיר מאוד כשעליתי ממרוקו, הכניסו אותי לישיבה קטנה, הייתי תמים, אך חדור מטרה. למדתי בהתמדה, בערבים הייתי יושב לבד וכותב, מסכם את הסוגייה בצורה פשוטה. אמרתי לעצמי 'אני רוצה להיות ראש ישיבה, אז כבר מעכשיו אכין את השיעורים שאמסור בישיבה'.
יום אחד ניגש אליי אב-הבית (שהיה כעין משגיח בישיבה) ושאל אותי מה מעשיי בערבים. אמרתי לו שאני כותב. והוא מצידו הציע: "נראה לי שעדיף שתלמד עם חברותא". עניתי לו שאני חייב לכתוב. וכששאל מדוע, הסברתי לו בתמימות שבעתיד בעזרת ה' אהיה ראש ישיבה, ולכן כבר מעכשיו אני מכין את השיעורים. בשומעו זאת פרץ בצחוק, "כשיגדלו לי שערות בכף היד", אמר, "אתה תהיה ראש ישיבה"…
כמעט נשברתי. דמעות עמדו בעיניי, והייאוש אחז בי. עמדתי כמה רגעים בתחושה צורבת של עלבון אך לבסוף התנערתי ואמרתי לעצמי, אני עוד אראה לו! אני אראה לו שעל אף כל האמירות שלו אני בעז"ה אהיה ראש ישיבה! ואכן, בסייעתא דשמיא עברו שנים וזיכני ה' לפתוח את הישיבה.
באחת השנים חיפשנו מגיד שיעור וערכנו ריאיון לכמה שהציעו את עצמם, והנה נכנס אדם שמהרגע הראשון היה לי מוכר, ניסיתי להיזכר, ואכן זה היה הוא! אב הבית! הרגשתי סגירת מעגל. שאלתי אותו אם יכול הוא להראות לי את כף ידו, וכשתמה, השבתי לו שרצוני לראות אם יש לו שערות בכף היד… כמובן שהוא לא הבין במה מדובר ואז הזכרתי לו נשכחות.
הוא התבייש ובא במבוכה, אך אמרתי לו שכל כוונתי לתועלת. כל מחנך ומעמיד תלמידים חייב לשים לב למה שהוא מוציא מהפה שלו, שהרי אם הייתי קצת יותר חלש אופי הייתי נשבר מדבריו שבעצם הביעו חוסר אמון מוחלט ביכולותיי ושאיפותיי [לבסוף מסיבות טכניות לא התקדם מינויו לקבלת המשרה בישיבה, כששאלתי את הרב פינטו באותו מעמד אם אפשר לפרסם את הדבר בשמו, אמר לי בוודאי, כדי שילמדו אחרים].
כיצד נעניק אמון באחרים?
ברור שזו מלאכת מחשבת, וגוונים רבים לה, אך בסיס אחד ברור מאוד מונח כאן – ככל שנתבונן בעצמנו, בחיינו, כיצד גדלנו? מי עודד אותנו? מי נתן בנו אמון? ממי שאבנו אמון ליכולותינו? כאשר על כולנה מבטנו מופנה תדיר כלפי הבורא בהודאה על העבר על כל מה שקיבלנו מאיתו יתברך, אז ודאי יקל עלינו להבין את ערך הדבר בתפקידינו כמחנכים והורים כיצד נוכל אנו לתת מלוא חופניים אמון בילדינו/תלמידינו.
אמון עצמי היא התחושה הקשורה באמונה שאדם מאמין שמסוגל להתמודד בצורה טובה גם עם מצבים שליליים. זו תחושה של יכולת לנהל את הפעולות באופן עצמאי, לנהל (לזהות ולבחור) רגשות, ביטחון בתפיסות ובזיכרונות של האדם ממצבים דומים, מודעות לצרכים האישיים, דרך כוונות ושימוש נכון במשאבים פנימיים וחיצוניים.
גם כאשר ניזכר כיצד בכל אופן הצלחנו לנהל את האירועים, ותיעלנו אותם למקום אחר בחיים (בחסדי ה'), ובחרנו להיות במקום טוב ומועיל, עם מימוש שאיפות, אזי נדע כיצד להוביל כל דבר שההשגחה ממציאה לנו.
כן, להיזכר בטוב, ובאמון. אך גם כשנזכרים בהעדר הטוב, יש בדבר כח עוצמתי אדיר, כאמור.
להנציח בשם את מאורעות החיים
דבר זה לימד אותנו יוסף הצדיק בפרשתנו, פרשת 'מקץ'.
"ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עניי" (מא, נא-נב).
יוסף הצדיק עבר מסכת תלאות קשה מאוד. האחים שנאוהו, השליכוהו לבור, ואחר כך מכרוהו כמה פעמים, וכך התגלגל עד לבית פוטיפר, שם הסתבך עם בעלת הבית, והושלך לבית הסוהר. והנה כאן הוא הגיע כבר אל המנוחה ואל הנחלה, וכבר הומלך על כל ארץ מצרים, ולא זו אף זו, הנה הוא זוכה להביא בנים לעולם.
בנתינת השמות לבניו, מזכיר יוסף לעצמו את מסכת תלאותיו במהלך חייו. הוא בוחר להנציח זאת באמצעות השם של בנו הבכור!
הרי יוסף הגיע למעמד חשוב ומבוסס ביותר בארץ מצרים, הוא השליט אשר על פיו ישק דבר. אם כן, מדוע הוא קורא לבניו בשמות המעידים שלא שכח את צרותיו? לשם מה עליו להזכיר את עברו הכאוב, בעת כזו שההווה מאיר לו פנים, ומעמדו גבוה ומכובד?
כתשובה לשאלתנו נביא את הסיפור המפורסם:
מעשה ברועה צאן פשוט, שמדי יום ביומו יצא עם צאנו לשדות, ישב על אבן וחילל בחלילו בשלווה ובנחת.
באחד הימים, בעודו יושב ומחלל, שמע לפתע זעקות שבר וקריאות עזרה, מיד כשרץ בעקבות הצעקות, ראה את בת המלך שבויה בידי ליסטים, חיש מיד נזעק לעזרתה ובכוחות לא לו ומאמצים מרובים הציל אותה מיד מבקשי נפשה. כששמע על כך המלך, קרא לו לארמון, וכתגמול על מעשהו מינהו לשר חשוב ומרכזי בארמון המלוכה, השר לא ידע נפשו מרוב שמחה, מרועה פשוט ועלוב הפך לשר חשוב אצל המלך. אך את עברו לא שכח, מני אותו יום, בכל שנה ושנה, בהגיע התאריך בו הוכתר לשר, נכנס לחדרו, לבש את בגדי הרועה והחל מנגן בחלילו, כדי להיזכר ולעורר נפשו שמא תזוח דעתו עליו במצבו הנוכחי. ובנוסף לזאת זיכרון העבר יחדד ויגביר את שמחתו והערכתו למצבו העכשווי.
כל עוד האדם מרגיש שהוא מקובל בעולם ושהעולם מאיר לו פנים, יש לו יישוב הדעת, אבל ברגע שהאנשים הקרובים לו ביותר הפנו לו עורף, ולא זו בלבד, אלא גם החליטו להתנכל לו וליטול ממנו אפילו את הכתונת האהובה שלו, הרי זה מערער לגמרי את יישוב דעתו, וכך יאמר בלבו: אם כך, מעתה איני יכול לתת אימון בשום אדם בעולם!
אך יוסף הצדיק אינו כן. "כי נשני אלוקים את כל עמלי" – לא התלאות נשכחו ממני, לא שכחתי שהיו לי אחים, לא שכחתי את כל מה שעשו לי, אך שכחתי את "עמלי", כלומר את כל המשא הכבד שנשאתי על לבי עד כה, שנבע מכל אותם רגשות איומים שהתלוו לאותן תלאות.
כעת נבין מדוע קורא יוסף לבניו בשמות המזכירים את תלאותיו וצרותיו, כי דווקא עכשיו, כשמעמדו שפיר ומרומם, חפץ הוא לעורר נפשו על חסדי ה' עמו, המיטיב אתו ומשפיע עליו רב טוב וברכה, ולא זו אלא שמפרה אותו בארץ עוניו. זאת ועוד, כשיזכור את עברו כאסיר שפל ומעונה בנוסף לכל תלאותיו – על ידי כך לא תזוח דעתו עליו במצבו הנוכחי המרומם.
עלינו ללמוד מהנהגותיו של יוסף, לעורר ולהזכיר לעצמנו שכל מעלתנו, שלוותנו, רכושנו ומעמדנו – אינם אלא מתנת הבורא. כי אנו מצד עצמנו אין לנו כלום.
אם נשכיל לחיות כך ולהקנות הנהגות אלו בחינוך ילדינו, אזי לא תזוח דעתנו גם ברגעי רוממות נשגבים כגון הצלחה מסחררת וכיוצא בזה. וכך נדע להעריך נכונה את חסד ה' בכל המצבים בהם נפגוש, שמחתנו בחלקנו תגדל ותתעצם, והסיפוק והאושר בגורלנו יהיה מנת חלקנו. והכי חשוב – אז נדע כיצד לתת אמון בילדינו ותלמידינו גם כאשר הם עוברים קשיים או תקופות לא טובות, כי בודאי בעזה"י "אמון" אשר הוא "אמונה", יכול לייצר תמונת מצב אחר לחלוטין.
