רבי עואץ' מתנא גיבלי
הגאון רבי עואץ' ב"ר מתנא גיבלי זצ"ל, רבה ומנהיגה של קהילת אלצ'אהרה שבמחוז דמת, היה תלמיד חכם, בר אוריין ובר אבהן, שמילא את מקומו של אביו רבי מתנא זצ"ל ברבנות המקום (תעודת הרבנות שלו נדפסה בספר איש ימיני חלק ב עמ' עה וחלק ג עמ' שנא. יריעה נרחבת לזכרו בקובץ נחלת אבות ג עמ' רז–רכה). נפטר בתל אביב ביום כ' בטבת תש"ל.
שני מאמרי הזיכרון שלפנינו התפרסמו אחר פטירתו בביטאון "אפיקים". הראשון נדפס חודשים ספורים אחרי כן (גיליון לה, סיון תש"ל, עמ' 15), והשני במלאת שנה להסתלקותו (גיליון לז, כסלו תשל"א, עמ' 17).
הרב עובדיה ג'בלי ז"ל
שלום ג'בליהרב עובדיה ג'בלי, מי שהיה רבה של קהילת יהודה אלצ'אהרה בתימן, נתבקש לישיבה של מעלה בחודש טבת שנה זו, בביתו בתל אביב, והוא כבן שבעים וחמש שנים.
ספדו לו הרב זכריה כהן – רבה של שכונת מחנה יוסף, הרב יעקב מזרחי מתל אביב, הרב נחשון מאבן יהודה, מר זכריה לוי, מר שלום ג'בלי ואישי ציבור.
הוסמך לרבנות על ידי רבני האזור,[1] ובשנות השלושים לחייו הוסמך על ידי הרב הראשי לתימן הרב [יחיא] יצחק הלוי ז"ל. שירת את צאן מרעיתו כרב ודיין ומוהל ושוחט ובודק ושליח ציבור, במסירות ואהבה ללא קץ וגבול.
ומשירד לעדן ונשתקע בה, נתמנה על ידי קהילת יהודי עדן והרב יצחק הכהן ז"ל לאחד הדיינים ומורה ההוראה במקום.
ואף על פי שתורתו הייתה אומנותו, הוא לא עשה אותה קרדום לחפור בה, אלא התפרנס מיגיע כפו. כאיש הבקי בהוויות העולם נתמנה לנציגה הראשי של חברה גדולה "אל־בכרי", שהייתה בעלת מונופול לייצור וסחר במשקאות חריפים בעדן, ושימש בתפקידו זה עד יום עלותו ארצה ב־1948.
תלמיד חכם ומקובל ובעל הדרה. אהוב ונערץ על כל בני קהילתו ומכיריו, ושמו הטוב הולך מרחוק.
הניח אחריו בנים חכמים ונינים ונכדים – זרע קודש, כי כן יבורך גבר ירא ה'.
תנצב"ה.
*
שנה למותו של מ"ו עואץ' מתנא זצ"ל
זכריה לוייומיים לפני פטירתו הוכנס לבית החולים לבדיקה שגרתית כתוצאה ממיחוש והרגשת חולשה של שפעת רגילה. למרות המחשבה שהוא יחזור לביתו באותו יום, לא שכח לקחת עמו צרור של ספרי קודש למען לא יתבטל מלימודיו, ואפילו בין כתלי בית חולים, אם השהייה תהיה ליום או לשעות ספורות.
פטירתו הפתאומית הדהימה את כל בני משפחתו, ידידיו, מכריו וכל יוצאי עירו. בהיוודע הבשורה המעציבה על הסתלקותו התחילו נוהרים לביתו בני משפחתו הפזורים בכל מיני מקומות, תלמידיו ומכריו הרבים מאבן יהודה, הרצליה, נתניה, תל אביב וסביבתה. למרות מזג האוויר הקשה באותו יום, המונים ליווהו למנוחת עולמים.
ליד בית הכנסת "שער ציון" במחנה יוסף הספיד אותו במילים נרגשות הרב זכריה כהן ייבדל לחיים, ובבית העלמין הספידו מורי נחשון בן נחשון מיוצאי העיר גובן המתגורר באבן יהודה. הוא קונן עליו בדמעות, ביָדעו את גודל חכמתו ושקידתו בתורה.
מ"ו עואץ' מתנא ז"ל היה ידוע בעיר הולדתו אצ'אהרה והסביבה כעילוי בנגלה ובנסתר. הוא התמסר ללמוד וללמד תורה והעמיד תלמידים הרבה. תקיף וקיצוני בענייני שמירת השבת ומורה דרך לכל בני קהילתו. הוא הקפיד וארב במוצאי שבתות, לכל אשה שניסתה להתגנב בטרם יציאת השבת ללכת למעיין להביא כד מים לשימוש למוצאי שבת, לא התחשב עם ריחוק המעיין ותמיד הציע מנת מים משלו לכל מי שלא תוכל לחכות עד צאת השבת.
בשנות השלושים לחייו נסע לעיר צנעא, בעוד הרב הראשי ליהודי תימן הרב יחיא יצחק הלוי זצ"ל היה חי. למסעו נלווה גם המנוח אבי ז"ל ושניהם התאכסנו בבית הרב הראשי. וב"קאע אל־יהוד"[2] כמעט ואין יום בלי מאורע. אם זו מסיבת חתן וכלה, ברית מילה, בר מצוה,[3] או לא עליכם אבלות. למסיבות מעין אלו נהגו כל המי ומי מבין בני מורי להופיע, ושם ניהלו ויכוחים ערים מאוד בענייני הלכה ודרש. המארח, מורי יחיא זצ"ל, אהב לקחת איתו את מורי עואץ' והמסובים "התלבשו" עליו והמטירו עליו שאלות מפולפלות על מנת להיווכח מה ומי הוא. תשובותיו השרו רוח טובה על כל המסובים ודבריו נשמעו בנשימה עצורה על ידי תלמידי חכמים גדולים שחיו בתקופה ההיא בעיר צנעא. כפי שסופר לי על ידי המנוח אבי ז"ל, מורי יחיא היה תמיד נהנה מבקיאותו בהלכה.
גם בעיר עדן, אשר בה עשה מספר שנים בטרם עלייתו ארצה, היה אורח קבוע של הישיבה המרכזית של קהילת עדן. הוא זכה שם לכבוד ולהערצה על ידי כל לומדי ותלמידי הישיבה. בעלותו ארצה עם קום המדינה שוב לא חיפש לעצמו עיסוקים של התבלטות וכדומה, אלא נשאר נאמן לדרכו משחר ילדותו ללמוד, ושוב נצמד לישיבה בקרבת מקום מגוריו. בהופעותיו בארץ בכל מיני מסיבות היה הרוח החיה. הופעותיו השרו תמיד רוח טובה ושמחה עם כל מי שסבבו. הוא השאיר משפחה ענפה, בנים, בנות, נכדים ונינים. הוא זכה לחיים ארוכים הרבה, למעלה מגיל הגבורות, ועד יום מותו לא נס לחו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין, מי יתן לנו תמורתו. זכרו לא ימוש מקרבנו ותהי נפשו צרורה בצרור החיים, אמן.
[1] כלומר אלצ'אהרה.
[2] הרובע היהודי בצנעא.
[3] חגיגת בר מצוה לא הייתה נהוגה בתימן.
