אחד היסודות אותם מוכרח להבין ולדעת כל יהודי כבר בהיותו ילד, ובודאי נער צעיר, הוא – שיש לו תפקיד מהותי וייחודי בעולם שאף אחד לא יכול לממש אותו חוץ ממנו! ואם היה אדם אחר בבריאה שהיה יכול לממש זאת, אזי לא היה לו/לי/לך מקום בעולם.
בכל בוקר אנו פותחים את יומנו באמירת: "מודה אני… רבה אמונתך", ולכאורה היה צריך לומר "רבה אמונתי", דהיינו -האמונה שלי כיהודי, בך, בורא עולם. ואם כן מה הפירוש 'אמונתך'?
אולם לימדונו חז"ל כי "אמונתך" פירושו שעליי להודות לבורא יתברך על האמון שנתן בי בכך שהעניק לי עוד יום של חיים שאוכל בו לממש את תפקידי, שליחותי וייעודי בעולם. לשם כך מוכרח האדם להבין עד כמה עליו להכיר את כוחותיו, שהרי רק כך ידע נאמנה אלו מתנות קיבל מהבורא שבאמצעותם יוכל להשתמש כדי למלא את התפקיד שהוטל עליו.
מפרשתנו נלמד על חשיבות העניין.
לגבי עבד עברי נאמר: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם".
רש"י מביא על אתר את דברי המדרש:
"ומה ראה אוזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר ר' יוחנן בן זכאי: אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב', והלך וגנב, תירצע".
מקשים רבים מן המפרשים: אם התורה רואה בחומרה רבה כל כך את ההשתעבדות או את הגניבה שהובילה אליה, לכאורה הדין נותן שיהא העבד נרצע כבר בתחילת תקופת עבדותו. ומדוע אנו ממתינים שש שנים עד לרציעה? הרי סיבת הרציעה היא משום שהלך וקנה אדון לעצמו ובכך עבר על הציווי "כי לי בני ישראל עבדים", ואם כן היה לנו לרוצעו מיד כאשר נמכר, ולא להמתין שש שנים?!
ועוד, מדוע מתבצע עונשו דווקא ברציעה ולא בהכאה וכדומה? ומדוע דווקא באוזנו ולא באבר אחר?!
לאור דרשת חז"ל שהובאה לעיל, עדיין יש לתמוה, הרי כל מי שעושה עבירה נוכל לומר עליו "אוזן ששמעה בהר סיני שלא לעשות זאת, ועשה, יהיה נרצע". ולמה נתייחד דווקא העבד במעשה זה? לדוגמא, ניתן באותה מידה להעמיד כל אדם מישראל ליד המזוזה ולרצוע את אזנו על כל עבירה שהיא: "אוזן זו ששמעה בהר סיני לא תטור", "כבד את אביך"… ומדוע התייחד עבד לרציעה זו?
על מנת ליישב זאת נפתח בשאלה, מהו "עבד"?
האדם שנמכר לבסוף לעבד, חווה תהליך עגום של הידרדרות כלכלית הנקרא "מוכר עצמו" או הדדיות מוסרית "מכרוהו בית דין", ששיאו – ויתור על הנכס היקר ביותר לאדם – עצמאות!
לאחר מכן מפרטת התורה את הדינים הייחודיים ההופכים עבד עברי למקרה תלותי נדיר. "קנה עבד", מלמדים חז"ל, "קנה אדון לעצמו". הוא הופך לבן חסות, נהנה מתנאים שונים. כשאנו יורדים לפרטי דיני העבד אנו מוצאים שתנאיו משופרים ביותר. ספק אם להרבה מן העובדים בימינו יש זכויות כאלו שמקנה התורה לעבר העברי.
בפרשת 'בהר' (ויקרא כה, לו) התורה מזהירה: "לא תעבוד בו עבודת עבד". כלומר, אין לנהוג בעבד עברי כדרך שעובדים בעבד כנעני. אין להטיל עליו מלאכה כלשהי שיש בה גנאי וביזיון, כך פירש רש"י שם: שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעול לו מנעליו. מלאכות אלו אין בהן קושי פיזי, אך יש בהן השפלה מסוימת והתורה אסרה להטילן על העבד. רשימת הזכויות של העבד הינה ארוכה, עד שתנאי מגוריו ומזונותיו של העבד חייבים להיות זהים לאלו של האדון. כמו שדרשו חז"ל על הפסוק: "כי טוב לו עמך" – עמך במאכל, עמך במשתה. זאת בנוסף לחובתו לשלם גם את מזונות אשתו ובניו.
הוויתור על העצמאות
לאור זאת כמעט איננו מבינים מדוע קוראת התורה לאותו אדם בתואר "עבד"? ולבסוף, בתום שש שנים, הוא מקבל את הזכות לצאת לחופשי – ללא תנאים על התנהגות טובה.
אך כאן קורה לעיתים דבר מפתיע:
העבד מסרב להשתחרר!
במקרים רבים, מצבו בבית אדונו טוב לאין ערוך מזה שהיה לו קודם, והוא פשוט מעדיף את היציבות הכלכלית שמציעה לו העבדות, על פני אי הוודאות שצופן לו העתיד, ולכן הוא מצהיר: "לא אצא לחופשי!"
אכן, גם אנו מרגישים לפעמים הזדהות מלאה עם העבד האומלל, שמזלו היטיב איתו כאשר מצא אדון רחום בעל לב טוב שכזה.
למרבה פליאתנו, מסתבר כי התורה אינה רואה כך את הדברים. לנוכח הצהרה כזו מפיו של העבד, היא מוקיעה אותו אל עמוד הקלון: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע". והשאלה כל כך מתבקשת, מדוע?
המרצע כרמז לגלות
התוספות (קידושין כב, ב) מביאים מדרש המבאר את מהות הרציעה:
"אמר הקב"ה: אני גזרתי על ישראל שעבוד של ארבע מאות שנה, ואחר כך דילגתי את הקץ בשבילם וקיצרתי את השעבוד, והלך זה ושעבד את עצמו, יירצע בכלי שהוא עולה בגימטריא ארבע מאות, והוא 'מרצע'".
כפי שהזכרנו לעיל, חז"ל מסבירים טעמה של רציעה זו: "אוזן זו ששמעה בהר סיני 'לא תגנוב' וגנב, אוזן זו ששמעה בהר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו – תירצע".
כשכלי ההקשבה פגומים…
כשאדם מן השורה חוטא, חלילה, או לוקה בעיוות מוסרי, הוא במצב גרוע – אך ניתן לתיקון. אם ייחשף למסר המתאים, הוא עשוי להבין את השגיאה שבהתנהלותו ולשפר את דרכיו.
תנאי אחד הכרחי לשם כך – הקשבה!!!
האזנה והקשבה מחלחלת ויוצרת התבוננות, 'שינוי', שהרי גם הדברים המשפיעים והיעילים ביותר לא יועילו למי שלא שומע אותם.
כאשר מדובר בעבד, צצה בעיה חמורה. גם אם יביע נכונות להקשיב, הדברים יפלו על קרקע צחיחה. הוא אינו יכול לכלכל את דרכיו ואת התנהגותו, כיון שכל הדרכים מובילות לאדונו: האדון הוא השולט על סדר היום שלו, על הרגליו ואפילו על חייו הפרטיים.
בתחילת המכירה, אנו עוד מקווים שמדובר בעניין זמני שיסתיים בעוד שש שנים, כאשר העבד יפנים את המשגה שעשה ויפנה לדרך של תיקון ועבודת השם.
עבודת עבד כרוכה בפריקת עול מלכות שמים
אולם בתום שש שנים מתברר כי העבד מבכר את הנוחות הגלומה בעבדות – אספקת כל צרכיו לצד החופש מהכרעה ומאחריות על גורלו. אדם זה מאבד בעצם את הסיכוי למצות את יכולותיו ולתקן את עצמו. הוא עשוי להיות עבד הגון, אך לעולם לא יוכל עוד לחיות את חייו באופן תכליתי וראוי כפי שהיו יכולים להיות.
זהו אדם הראוי לרציעה!!!
וכמו שכתב השפת אמת:
"כי סבור היה שיכול לקבל העבדות, שלא יינתק על ידי זה מעבדות של הקב"ה, ואחר שידע טעם עבדות בשר ודם, שעל ידו פורק עול מלכות שמים, אין לו לומר 'אהבתי' וכו'…".
מדוע עבודת עבד כרוכה בפריקת עול מלכות שמים?
בגלל אובדן היכולת להקשיב!!! עבד מתעלם מראש מדברים המופנים אליו, משום שהוא מבין ובצדק שהוא איננו עוד אדון לגורלו ואחראי לאורח חייו. על הוויתור הנורא הזה הוא נרצע.
דיני העבד מלמדים על עבודת ה'
מעתה ודאי נבין מדוע בחרה התורה לפתוח דווקא בעניין מכירת עבד. נושא עמוק ויסודי שטמון בו מסר וממנו שורש לכל קיום המצוות, והוא – שמיעת האוזן!!
לא שמיעה חסרת משמעות של קולות וצפצופי לשון והברות, אלא שמיעה מהותית הכוללת הבנה והפנמה, המטיבה להשכיל ולידע את מהות החיים, לדעת ולהבין מה מעלת בן חורין המשועבד מהכרתו ורצונו בלבד לבורא יתברך שמו, ולא חלילה לדחפיו ויצריו, לדעות כוזבות וזרות ולתאוותיו האישיות. כאותו עבד שבסכלותו ביכר לאבד את אישיותו ולבטל דעתו ורצונו כלפי אדונו, אדון בשר ודם. ובעצם בכך איבד את תפקידו הייחודי והייעודי בעולם הזה.
* * *
הכח שבתפקיד
המעשה הבא יוכיח לנו עד כמה תפקיד ומשמעות יכול לחולל מהפך בנפש הילד:
המדובר בנער שבגין בעיה מסוימת נצרך ללמוד במוסד באזור הצפון המתאים לצרכיו. דא עקא שהוא סירב לכך בכל תוקף. הוריו, שהיו אובדי עצות, תינו את צרתם לפני הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל, שביקש לשוחח עם הנער.
כשהגיע הלה, לאחר שיחת היכרות קצרה, פנה אליו הרב בחביבות בבקשה: "האם תוכל לעזור לי"? בשומעו זאת, עיני הנער נצצו, והרב המשיך. "מתוקף תפקידי כמורה הוראה אני מקבל שאלות מכל הארץ ומכל העולם, וממילא דרוש לי נציג מטעמי בכל מקום שיעזור לי בהפניית השאלות ובהעברת התשובות, באזור הצפון כרגע אין לי נציג, ואני רוצה למנות אותך, ובקשר ללימודים אל תדאג, בדקתי ומצאתי מוסד לימודים בו תוכל לשהות בתקופה זו, עד שאמצא מישהו אחר"….
כמובן שהבחור ייחל בסתר לבו שהרב לא ימצא לו מחליף…
במשך שנתיים רצופות לא הסכים לחזור לביתו, וטענתו, כיון שהוא ה"מורה הוראה" של המקום.
מלבד חכמתו של מרן הגרשז"א שהבין איך לדבר עם הבחור כדי לחדור אליו לפי הכלים והנתונים שלו, עוד יש כאן לימוד עצום. כאשר נער מבין שיש לו תפקיד ותכלית בחיים, הוא מגייס כוחות אדירים להתמודד ולהצליח אפילו בעניינים מורכבים מאוד.
לכל יהודי יש חותם ודפוס מיוחד, זהו תפקידו וייעודו ולכן עליו להטביע את חותמו שלו, ולא להשתמש בחותמות של אחרים, שכן חותמת של אחרים לגביו מזוייפת היא.
במדרש רבה על מגילת אסתר מסופר בשבח מעלתו של מרדכי היהודי, שעמד כאברהם אבינו יחיד כנגד כל העולם כדי לפרסם את האמונה. הוא נקרא בפסוק: "איש יהודי", ועל כך אומרים חז"ל: "אל תקרי יהודי אלא יחידי." (מדרש רבה מגילת אסתר פרשה ו).
מהותו של כל יהודי היא היותו איש יחיד. יש לו תפקיד המיוחד אך ורק לו, ויש לו גם נסיונות המיוחדים רק לו. בשבוע שעבר קראנו: "לא תחמוד בית רעך, שורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד). זה הציווי – אל תחמוד את מה שיש לחברך, לא בגשמיות ולא ברוחניות, אתם שני עולמות. לכל אחד מכם יש נסיונות אחרים וכלים אחרים. החֶמְדָה צריכה להיות מכם והלאה.
המהר"ל (נצח ישראל י"א) מבאר זאת באופן הבא: הקב"ה מכנה אותנו: "בני בכורי ישראל", במשפחה יש רק בן בכור אחד. זוהי דרגת הקירבה של ה' יתברך כלפי כל יהודי. הוא נחשב לבן בכור, בן יחיד. כל יהודי הוא בן יחיד לקב"ה.
ולוואי שנזכה להנחיל זאת לבנינו ותלמידנו…
