כשנסתיימה מלאכת בניין ישיבת חכמי לובלין, לאחר שש שנים של דם ויזע שבהן נסע הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל בכל העולם לגייס כספים עבורה, ביקש שיכתבו על חזית הבניין את הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם".
משנשאל מדוע בחר בפסוק זה, השיב שלכאורה היה צריך לומר 'בואו בנים' התקרבו וכך תשמעו, אבל דוד המלך בחר לומר דווקא 'לכו', כי רק כשהולכים ומתרחקים אפשר לראות האם באמת שמעו. עיקר ומהות עניין הלומד בין כותלי הישיבה הוא שיהיו הדברים נספגים ומוטמעים בנפשו שבאופן זה גם כאשר יצא מחוץ לכותלי ביהמ"ד, יפעל עם אותן תובנות בדיוק כמו בשעה שהוא נמצא בין כותלי הישיבה.
להנחיל דרך ללא ספק זהו תחום רחב, מקיף ועמוק, אך ניתן דוגמא אחת לערך זה כהורים ומחנכים.
לחקוק יסוד ישר בעבודת ה' בלב הנערים
ללא ספק אחד היסודות הנחוצים ביותר בעולמם של ילדים ונוער הוא "הטמעת ערכים", וכמובן באופן של הנחלת דרך אמיתית ופנימית ולא רק הפעלה חיצונית או חיקוי.
לאחרונה שוחחתי עם מספר בחורים (ישיבה קטנה) בכל הנוגע למבט היהודי שצריך להיות כלפי קנייני העוה"ז, ושיחה זו הולידה תובנה אצל אחד הנערים שמאוד הרגיעה אותו.
ואשתף בקיצור הדברים.
מבט על "קנייני תורה"!
נתבונן נא ונראה שהתורה מגדירה קרקע או בית של אדם כ"אחוזה", כמו שנאמר (בראשית מח, ד) "וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם", ולא בכדי, כיון שאדם מרגיש שהוא "אוחז" את הדבר והוא שלו!!! תחושה זו משפיעה עליו ועל נפשו בעבודת ה'.
'אחוזה' היא הקרקע שהאדם נאחז בה, היא קניינו, והוא מנחילה לבני משפחתו אחריו
בדין עלייה לרגל ישנה הלכה שכל מי שיש לו קרקע בארץ ישראל חייב לעלות בשלושת הרגלים לירושלים, מי שאין לו קרקע אינו מחויב בכך. מדוע?
מבארים רבותינו, שמי שיש לו קרקע, מרגיש כעין בטחון עצמי מסוג המשייך את הדברים אליו, כביכול – אני עשיתי! אני עמלתי! אני יצרתי! זה שלי! אני המוכשר! בבחינת "אחוזה" – אני "אוחז בקרקע שלי" וכו'. לכן באה התורה לשלול תחושה זו וחייבה אותו לעלות לרגל פן ישכח חלילה את הבורא יתברך "כי הוא הנותן לך כח", ובעלייתו לבית המקדש יתן לבו להתבונן מי נתן כל אלה. אולם מי שאין לו קרקע, וממילא אינו מרגיש שיש לו אחוזה משלו, אין הוא מחויב בזה, כי הניסיון שלו בעניין זה שונה בתכלית.
למדנו, שככל שיתרבו קנייניו של האדם ברכוש גשמי, כך תגבר אחיזתו ב"אחוזתו" וממילא יצטרך לעבוד על עצמו יותר ויותר.
* * *
צריך לדעת שהיצר מכניס לאדם הרבה דמיונות ושיטות העבודה שלו מושתתות על הרבה דמיון.
ידוע בשם מביני דבר בכוחות הנפש, שאותם הנמשכים אחר תאוות ליבם ולא עומדים בפיתויים, לבסוף נופלים ברוחם, ומדוע?
כיון שבעצם השגת הדבר המצופה היא רק ארבעה אחוז, וכל השאר (96%) הוא דמיון בלבד.
על מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל מסופר שכשהציעו לו פעם מקורביו לבוא לשווייץ כדי לראות אתרים יפים ונופים מדהימים, השיב שאין צורך כיון שמדי פעם הוא עוצם את העיניים ומדמיין איך נראים המקומות האלו וזה מספיק לו.
העולם אכן מתנהל בהשגחתו של הקב"ה, אבל לא תמיד הדברים נראים לנו בעיניים. 'עולם' מלשון 'העלם'. דברים משמעותיים ביותר בעולם נעלמים מאיתנו. הוא מסתיר ומעלים מאיתנו את האמת הפנימית הצרופה לה הוא נועד, מה המטרה שנוצר? מהם היעדים? היכן המקום האמיתי של החומר? מה באמת רוצה מאיתנו הבורא יתברך שנעשה בו? מהי תכלית קיומנו כאן עלי אדמות? ועוד…
זהו חלק בלתי נפרד מעיקר מהות עבודת האדם כאן בעולם המעשה, לראות את כל מה שנמצא סביב ולדעת להשתמש בכל מה שנמצא סביבנו ככלי שרת בלבד ואמצעי לעבודת ה' גרידא אך יחד עם זאת לא לשקוע ולאחוז שם באמת.
ע"כ בקצרה.
לאחר ששמע את הדברים, ניגש אלי אחד הבחורים והודה לי נרגשות, היה ניכר שהוא אומר זאת מעומק ליבו.
למחרת שוב פנה אליי וסיפר שהדברים עזרו לו מאוד, כיון שהוא חי בתוך משפחה בעלת אמצעים אשר לרבים מבני המשפחה יש אפשרויות כלכליות רבות, ואילו הוא נולד להורים שמצבם הכלכלי אינו כפי שרצה ורוצה. אולם הדברים ששמע העניקו לו נדבך נוסף ואמיתי כלפי המבט שצריך להיות ליהודי על קנייני העוה"ז וכעת הוא מרגיש יותר רגוע ושליו.
למדנו עד כמה הנחלת ערכים ויסודות מגיל צעיר מטמיעה בתודעת ולב האדם ומייצרת איזונים נכונים ומרגיעים לנפש.
