הרב אסף זכריה – יועץ רגשי ומטפל
זה היה יום הזיכרון הראשון שלי בישיבה. ישיבה תורנית, חרדית. לא עמדנו בצפירה, לא הדלקנו נר נשמה, משהו בלב הרגיש כבד.
אבא שלי היה קצין בצבא. סבא שלי – נהרג במלחמת יום כיפור. אני גדלתי לתוך בית מאמין, אבל גם כזה שנשא כאב לא פשוט על הגב. כשהתקרבתי לתורה וליהדות, ניסיתי להבין – איך מחברים את שני העולמות?
באותו ערב, אחד הר"מים דיבר בישיבה. הוא לא דיבר על מדינה, לא על פוליטיקה, אלא על נשמות. הוא אמר:
"עם ישראל לא נבנה דרך נצחונות צבאיים בלבד – אלא בעיקר דרך אלה שבחרו לחיות באמונה, גם אחרי שהכאב כמעט גמר אותם".
המילים האלה פגשו אותי במקום מדויק.
נזכרתי ביוסי, שכן של ההורים שלי. הוא איבד את אחיו בצוק איתן. הייתי אז בן 15. זוכר אותו יושב על מדרגות הבניין, לא מדבר עם אף אחד. רק מסתכל לשמיים.
שנתיים אחרי, כשחזרתי מהישיבה, ראיתי אותו שוב – אבל הפעם שונה. עם כיפה. עם חיוך שקט , אמרתי לו:
ערב טוב מה שלומך? איך אתה מרגיש?
הוא השתהה קצת ואמר: "אני, בחרתי לנצח. "בחרתי להאמין שמה שנשבר – לא היה הסוף. זה היה התחלה של משהו עמוק יותר. היום אני חי בשבילו, אבל גם בשבילי. בשביל לבנות אור חדש".
ביום הזיכרון מרכינים ראש. זוכרים. כואבים. אבל ביום העצמאות – אנחנו לא רק מרימים דגל, אלא גם את הלב.
כי הניצחון האמיתי שלנו הוא בזה שלא ויתרנו.
על הזהות. על הקשר לבורא עולם, על הכוח להמשיך, גם אחרי שנראה שאין מאיפה.
המדינה הזו, עם כל המורכבות שלה, קמה כי היו אנשים שהאמינו.
היא תמשיך – אם גם אנחנו נאמין.
לא רק במולדת – אלא באבא שבשמיים, וביכולתנו להיות שותפים בגאולה.
זה המסר שלי אליכם השבוע:
יהודי שלא מוותר – מנצח.
גם אם נפל, גם אם כאב, גם אם הוא חושב שהפסיד – אם הוא מאמין, הוא יקום.
וזו העצמאות האמיתית.
