דברים רבים בחיינו תלויים בנקודת המבט בה אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות שלפנינו. ככל שהמבט יהיה בהיר, נכון ואמיתי יותר, כך חיינו כיהודים יהיו שלווים ורגועים יותר.
בשדה החינוך העניין הוא בעל ערך רב, לדעת איך אני מפרש את ההתנהגות של התלמיד שלפניי, כיצד אני בוחן את תגובותיו, האם בהתנהגותו הוא מביע התנגדות או חוצפה, או שמא תסכול ואכזבה יש כאן, וכן על זו הדרך.
המציאות מוכיחה שיש כאן כעין מַרְאָה. כאשר אני – כמחנך או הורה – תופס את עצמי כאדם חיובי המשתדל בכל מאודו להיטיב עם התלמידים והבנים, אזי ממילא פועל כאן עקרון ההדדיות, כך הם יחוו אותי ואני אותם. נמצא שהכל נובע מתפיסה עצמית שלי כלפיי וכלפי הערכים שלי.
את מי היית מזמין לסוכה?
ננסה לתת דוגמא מתחום שונה:
כמחנכים והורים, יש בנו נטייה להשקיע במצוינים. לקרב, לרומם ולפאר את המוכשרים. כיון שאנו נהנים מהם ורווים נחת מהתנהגותם והשקעתם בלימודים, ובאופן כללי אלו שלא מאתגרים אותנו, קל לנו איתם.
אין ספק שצריך לקרבם ואסור להזניח את ההשקעה בהם בגלל שהם מצוינים (ויכולים להסתדר גם בכוחות עצמם…) אך יחד עם זאת ראוי שנדע כיצד לפעול גם מול החלשים, ואדרבה, מי יודע אולי דווקא עבורם הגענו לכאן.
פעם ערכו סקר בקרב יהודי ארה"ב והציגו בפניהם שאלה: אם היה באפשרותך להזמין שלושה אנשים משחר ההיסטוריה להתארח בסוכתך, את מי היית בוחר להזמין? התשובות היו רבות ומגוונות, אך הצד השווה שבהן שכל אחד בחר דמויות חשובות ומורמות מעם, כמו האבות הקדושים, משה ואהרן, דוד ושלמה, תנאים ואמוראים עד גדולי דורנו זיע"א ושליט"א.
כששאלו את הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל את השאלה הזו, הוא לא התמהמה וענה מיד: שלושה עניים שאין באפשרותם לחגוג את החג כראוי…
להיכן אנו נוטים? האם אנו נמשכים לכיוון שטוב ונוח לנו, או לעבר הצד שטוב לאחרים ולקיום רצון ה' באמת?
זהו מסר חשוב ונוקב לכל איש חינוך, לחשוב ולהתבונן במי יש לו נטייה והעדפה יותר להשקיע, להתאמץ, לחשוב, להקדיש זמן ואנרגיות.
יסוד זה למדנו בפרשתנו.
המרגלים שבים מארץ כנען אל המדבר, הם מכנסים את כל העדה ומספרים באוזניהם דברים מזעזעים על אשר ראו עיניהם בארץ. ואז הם קובעים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לג).
ובמדרש מובא: "ונהי בעינינו כחגבים", אמר הקב"ה: ויתרתי עליהם (לא הייתי מקפיד כל כך אם בעיני עצמם היו כחגבים, כיון שאמרו את הרגשתם האישית) אלא "וכן היינו בעיניהם", יודעים הייתם מה עשיתי אתכם לעיניהם? מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים? (מדרש רבה טז, יא).
דברי המדרש תמוהים, הרי מפורש בגמרא (סוטה לה.) שהיו המרגלים שומעים אותם כשהם אומרים זה לזה: ראינו כעין נמלים באילנות, וכן הביא רש"י: 'שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים', ואם כן למה הקפיד עליהם על מה שאמרו 'וכן היינו בעיניהם'?
אלא שמונח כאן יסוד נפלא והדרכה ישרה, על ידי שהאדם חושב בדעתו שהוא שפל ונבזה בעיני הבריות, בזה גופא מעורר שאכן יהיה בעיניהם כך. וזה היה פגם המרגלים, שמפני שעלה בדעתם מחשבת "ונהי בעינינו כחגבים" על ידי זה גרמו ל"וכן היינו בעיניהם", ועל כן היתה תביעה גדולה עליהם: מדוע השפלתם עצמכם כל כך, וגרמתם שיאמרו עליכם 'נמלים יש בכרמים כאנשים'?
אם אדם מבין שהוא טוב וחשוב לפני ה' ואוהב את הזולת, אזי גם אם יראה מציאות שלילית כביכול שבה זה שמולו מתנהג שלא כראוי או מתחצף וכדומה, אזי הדבר ישפיע על תדמיתו שלו, כלפי עצמו בהתאם לכך שהוא יבין שלעיתים התנהגותו של הילד נובעת מתוך צורך להביע משהו, ואפשרויות שונות לדבר כמו – את הכעס שלו, הרצון הנגדי שלו, הבחירה שלו, רצון לתשומת לב. ובזה יגלה כלפיו אמפתיה, הבנה והכלה, וממילא דרכי הפעולה יהיו תואמים לפרשנות.
ככל שאדם ממלא עצמו בתורה ויראה ומידות טובות, ממה נפשך הדבר משפיע על סביבתו, ובעיקר בתפיסה העצמית שלו כלפי עצמו. הדברים ידועים, עמוקים וחשובים. ובפרט כאשר באנשי חינוך והורים עסקינן.
