הרב אביחי שרעבי שליט"א
מודיעין עילית
טעמי ושרשי מנהג חיבור פרשיות חקת ובלק
[עיקרו של־מאמר זה נדפס בגליון כתרי תורה נ"ט, פרשיות זאת חקת ווירא בלק ה'תשפ"א ב'של"ב, ונדפס שוב בקובץ דברי חפץ גליון כ"ד, עם תיקונים ותוספת מרובה]
א) מקור מנהג חיבור פרשיות חקת בלק וטעמיו ידועים, אך אין בית המדרש בלא חידוש, ואקוה שהועלתי גם בסידור הדברים להבנת העניין בכללותו. ויש עוד מה להאריך, אך קצר המצע מהשתרע:
כתב מרן הגר"י רצאבי שליט"א בשלחן ערוך המקוצר (או"ח סימן ס' סעיף ה'), בשנה שיש ברירה לחבר פרשיות חקת ובלק או מטות ומסעי, מנהג הבלדי לחבר חקת ובלק ולהפריד מטות ומסעי, ומנהג השאמי בהיפך ע"כ. ומקור מנהג הבלדי נתבאר בדברי מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים סוף חלק א' (סדר קביעות השנים דף קצ"א ע"א) וכדלקמן. ונתפשט מנהג זה בקהילותינו כידוע:
וכן כתב מוהר"ר יחיא גריידי זלה"ה ראב"ד ד֗מאר בתשובה (הובאה בספר שו"ת גנזי מלכים, נדפס בגנוזות ותשובות מחכמי תימן ח"א דף ר"מ), דע שהמנהג שלנו פי אלבלדי [תרגום, בבלדי] כדעת עץ חיים, שמחברין חקת ובלק וחולקין מטות ומסעי וכו'. והוא הנכון, כפי מה שביאר בעץ חיים, דנעוץ סופן בתחילתן ע"כ. וכן מבואר שם מדברי השואל מהר"י עומיסי זלה"ה רבה של־ רדאע, שכך הוא מנהגם:
וכן הוא מנהג עדן, כמבואר בנחלת יוסף (חלק ב' סוף סימן ב'). וכן הוא אף מנהג ארם צובא, כפי שהביא מהרי"ץ (שם) מספר תיקון יששכר (דף כ"ד ע"א) בשם הרב סעדיא דיין ארם צובא:
וכבר הוכיחו רבותינו למי שרצה לעורר מחלוקת בציבור ולשנות המנהג, כיעויין לקמן אות ח':
שלושה טעמים למנהג הקדום לחבר קרח וחצי חקת, וחצי חקת ובלק
ב) והנה מתחילה היה המנהג כפי שכתב מהרי"ץ (שם) וז"ל, בכל התכאליל הקדמוניות מחברים קרח וחצי פרשת חקת עד פרשת ויסעו מקדש (במדבר כ', כ"ב). ובשבת שנייה קורין חצי חקת מפרשת ויסעו, ומחברים אליה בלק וכו'. וכן מצאנו שסידרם הנגיד רבינו אברהם בנו של־הרמב"ם במדרש הגדול [נתחלף לרבינו מהרי"ץ ברבינו דוד ב"ר עמרם עדני הנגיד, עיין שו"ת עולת יצחק ח"א סימן קפ"א. אבש"ר], שחיבר קרח וחצי חקת, ומפרשת ויסעו מקדש ופרשת בלק לסדר אחד ע"כ. ביאור דבריו, כי בעל מדרש הגדול רגיל לקבוע פיוט מענייני הגלות והגאולה בתחילת כל פרשה, ובאמצע פרשת חקת (הנקראת אצלו פרשת פרה אדומה) לפני פרשת ויסעו מקדש קבע גם כן פיוט כזה:
וכתב מרן שליט"א (מוריה גליון מ"ט דף ו' הערה ו') שכן הוא בסידור רס"ג (דף שס"ד), ובמדרש החפץ לרבינו זכריה הרופא זלה"ה. וכן הביא בשערי יצחק (חקת ובלק ה'תשע"ג) מתכלאל מהר"י משתא (דף תרנ"ט), ויקח קרח ונצף [תרגום, וחצי] זאת חקת ע"כ. ובשבת שלאחריה כתב, ויסעו מע [תרגום, עִם] וירא בלק ע"כ. אמנם מהר"ש שבזי שהוא בן משפחתו, סידר בספרו חמדת ימים את הפרשיות קרח חקת ובלק, כל אחת לבדה:
ג) וטעם מנהג קדום זה, כתב מהר"י ונה בפעמון זהב (נדפס ע"י מרן שליט"א במוריה שם דף ה'), שחציה הראשון של־פרשת חקת עניינה טהרת הטמאים ע"י פרה אדומה, והוא שייך לסוף פרשת קרח העוסק בעבודת הלויים, אלו קדושים וזו טהרה עכת"ד:
ד) טעם נוסף כתב מהרי"ץ (שם), כדי שלא יכבד על הקהל זכרון פטירת שני צדיקים בשבת אחת, אהרן (כ', כ"ח) ומרים (שם א'), שלא יצטערו הציבור יותר. לכך מפסיקין בזכרון פטירת צדיק אחד בשבת אחת, וזכרון שני בשבת שנית ע"כ. וכן הוא במדרש הביאור (על פסוק ויסעו מקדש). וכן נמצא בגליון מדרש הגדול (כת"י משנת ה'תט"ז לב"ע, נדפס במדרש הגדול מהדורת פיש ח"ב דף קל"א):
ויש לשאול אם כן מדוע בפרשת חיי שרה אנחנו קוראים על פטירת שני צדיקים, שרה (בראשית כ"ג, ב') ואברהם (שם כ"ה, ח'). כך נשאלתי מהרב רחמים גברא שליט"א, ותירץ דשמא מחמת שכבר בא זיווגו של־יצחק באמצע, נתקרר צער מיתת שרה. ויש להוסיף, דבפרט שנאמר בשרה, וינחם יצחק אחרי אמו (שם כ"ד, ס"ז). וכשהצעתי הדבר לפני מרן שליט"א, אמר דלאמיתו של־דבר אין כאן קושיא, כי אין איסור להזכיר מיתת שני צדיקים, אלא דהיכא שאפשר לחלק הפרשיות עשו כן:
ה) טעם שלישי נזכר בדברי מוהר"ע קורח זלה"ה בסערת תימן (דף צ"ו), שלא רצו להכביד על הציבור בקריאת שתי פרשיות ארוכות (חקת שמונים ושבעה פסוקים, ובלק מאה וארבעה פסוקים, סך הכל מאה תשעים ואחד פסוקים), לכן חילקו את חקת לחצי וצירפוה לקרח ולבלק. משא"כ הפרשיות המחוברות שבספר ויקרא, שקטנות הן. ומה שלא עשו כך בפרשיות ויקהל ופקודי ובפרשיות מטות ומסעי (בשנים שגם הן מחוברות), כי הפרשיות שלפניהן מרובים פסוקיהן (כי תשא קל"ט פסוקים, ופינחס קס"ח), והפרשיות שלאחריהן שייכות כבר לספר הבא יעו"ש:
טעם ביטול המנהג הקדום
ו) וכתב מהרי"ץ (שם) הטעם שנתבטל המנהג הקדום, כי לכל פרשה ממונה מלאך אחד, ולא רצו לחלוק פרשת קרח לשני סדרים, כדי שלא להיות מלאך הפרשה תלוי ומופסק עד שבת הבאה. ומהר"י ונה (שם) הביא מקור ליסוד זה, ממה שכתב בתולעת יעקב (ירושלם ה'תשנ"ו, דף פ"ו) וז"ל, הקורא בתורה אסור לו לפסוק אם לא במקום שפסק משה כל פרשה ופרשה. ולא יפסיק בפרשה הבאה בשבת זה, כי הקב"ה מנה כל פרשה ופרשה ואמר, אתה בשבת פלוני ואתה בשבת פלוני. ומִנה ליופיא"ל ולחמשים ושלוש מרכבות קדושות שתחת ידו בשימוש התורה, מרכבה פלונית על שבת פלוני, וכל אחת משמשת לתורה באותו שבת [ותפקידה להעלות לפני הקב"ה קריאתם של־ישראל באותה הפרשה, כמו שביאר בסמוך. אבש"ר]. ואסור לערב אלה עם אלה ולהכניס מרכבה במרכבה אפילו בתיבה אחת או באות אחת, אלא כל אחת ואחת כמו שפסק הקב"ה, וכמו שמִּנה אותם באותם פרשיות כל אחד על משמרתו ע"כ:
[ועיין מה שכתב מהר"ש שבזי זלה"ה בחמדת ימים (בראשית כ"ז, י"ב) שהסימן הנזכר בסוף כל פרשה למניין פסוקיה, הוא שֵׁם המלאך הממונה עליה. וכעין זה כתב בפיוטו עורי גברת שחרחורת (נדפס ע"י ר"א גימאני הי"ו), לתורה בכו מלאכים, בסוף כל פרשה סמוכים]:
והוסיף מרן שליט"א (במוריה שם הערה ו') לבאר, כי אעפ"י שבדרך כלל אין לשנות מהמנהג ולעשות על פי הקבלה, מ"מ כאן שאין קפידא בהלכה בחילוק הפרשיות, ויש עדיפות על פי הקבלה לדרך זו, הכי עבדינן יעו"ש:
ז) והנה בשו"ת זכרוני אי"ש למהר"א אלנדאף זלה"ה (סימן ל"ו) הובא שהיו מחכמי צנעא שתמהו איך מחלקים לעיתים את נצבים וילך לשתי שבתות, והלא פרשה אחת הן, כנודע בכל התכאליל הישנים. ומכח זה רצו לדחות את סברת מהרי"ץ:
אכן כבר עמד בזה מהר"י ונה (שם) ותירץ וז"ל, אי אפשר למלאך שתהיה משמרתו שלימה, והשני חולק משמרתו עם השנים שקדמו לו ושלאחריו, כי אז תהיה משמרתו פגומה לפני חבירו הראשון או האחרון, ויהיה גנאי לו, שחס המקום ב"ה על כבוד בריותיו יעו"ש:
ח) ויעויין בגנוזות ותשובות חלק א' (דף ע"ה) תוכחת מגולה ממוהר"ר שלום צ֗אהרי זלה"ה למי שרצה להחזיר המנהג הקדום לקרות חקת וחצי בלק. ויעויין עוד מה שכתב מוהר"ר לוי נגאר זלה"ה על מי שביקש לשנות המנהג (הובאו דבריו בתכלאל ע"ח מהדורת הרש"צ ח"א דף ת"א):
וכן כתב מוהר"ח כסאר זלה"ה בשו"ת החיים והשלום (או"ח סימן קמ"ד) שבתימן יש נוהגין לחבר חקת ובלק, ויש נוהגין בהיפך, לבד ממנהג שלישי שהזכיר מהרי"ץ ז"ל שלא נהגו בו. וכתב למי שביקש לשנות המנהג להפריד במקום שנהגו לחבר ולהיפך, דבר פשוט הוא דאסור לשנות המנהג וכו', והמשנה ידו על התחתונה, וג"כ הוא נענש ע"ז, וגורם לציבור לבוא לידי מחלוקת יעו"ש:
חמשה טעמים למנהג חיבור חקת ובלק
ט) ומהטעם הנזכר העדיפו רבותינו חכמי תימן שלא לחבר את חקת וחצי בלק, אלא לחבר פרשיות חקת ובלק בשלמותן. והטעם שהעדיפו כך מאשר חיבור פרשיות מטות ומסעי, כתב מהרי"ץ (שם) וז"ל, לענ"ד נראה להביא טעם למנהגינו שמחברים חקת ובלק, להיותם שייכי אהדדי, ונעוץ סוף פרשת חקת בריש פרשת בלק, שהרי סיום פרשת חקת וישב ישראל בארץ האמורי, ובלק מתחלת וירא בלק וכו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי, הרי דקשר וחיבור יש לשתי פרשיות אלו יותר מקשר פרשת מסעי לפרשת מטות, דלא שייכי אהדדי כמו חקת ובלק עכ"ל:
וכן לאידך גיסא מצינו טעם להפריד פרשיות מטות ומסעי, כפי שהביא מהר"י גריידי זלה"ה (שם) בשם תיקון יששכר, לפי שבפרשת מטות נזכר איש כי ידור נדר, וסומכין לה הפטרת דברי ירמיהו המתנבא על גלות צדקיהו, וכפי שאמרו במדרש (איכה רבתי פ"ב אות י"ד) אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידה נהרגו סנהדרי גדולה של־ צדקיהו יעו"ש:
י) וכתב מהרי"ץ (שם) טעם נוסף וז"ל, לפי שברוב השנים יהיה הפרש בקריאת הפרשיות בין בני ארץ ישראל ובין בני חוצה לארץ, כי בני ארץ ישראל יקדימו בקריאה פרשה אחת שהיא נשא לבני חוצה לארץ, ויהיה קריאת בני ארץ ישראל בשבת זו פרשת בלק ובני חוצה לארץ פרשת חקת. לכך בני חוצה לארץ כדי למהר להתחבר בקריאתם עם בני ארץ ישראל, מחברים פרשת חקת ובלק, ואז מפרשת פינחס ואילך יהיו בני ארץ ישראל ובני חוצה לארץ שווים בקריאתם. והטעם שמדקדקים ומהדרים להשוות קריאתם עם בני ארץ ישראל, לפי שכל לימוד ותפילות וקריאות בני חוצה לארץ מתעכבים ומתעטפים בתפילות בני ארץ ישראל ועולות עמהם, ואם כן כל כמה דמקדמינן להשוות עצמינו להם עדיף טפי, להעלות קריאתינו בשווה להם עכ"ל. וכעין זה כתב הרב סעדיא דיין ארם צובא, הביאוֹ בתיקון יששכר שם:
והביא מהר"א אלנדאף זלה"ה בשו"ת זכרוני אי"ש (שם) תשובת בית דין צנעא, שהורו לנהוג כן גם בארץ ישראל, כי טעם זה שכתב מהרי"ץ אינו העיקר, אלא סניף לטעם הראשון שהזכיר. וסיים שם שכן הנהיג בבית הכנסת שער שלום על שם מהר"ש שבזי זלה"ה בעיה"ק ירושלם ת"ו:
יא) טעם שלישי רָמַז מהרי"ץ (שם) וז"ל, ועוד יש לי לומר טעם בזה לפי הסוד, והוא דבר נאה ומתקבל. אכן להיות שלפי דעתי טעמים פשוטים אלו יספיקו להחזיק מנהגינו, לכן העלמתי עין מלכתוב על פי הסוד, כיון שאין אני מוכרח, כמו שייעדתי בהקדמתי עכ"ל. והיינו מה שכתב בהקדמתו השנייה לעץ חיים, כי לא גילה בדברים שהסתיר קדמונו של־עולם אלא במקום שלא יכול היה לפרש על פי הפשט, או במקום שדרך הסוד יהיה לתוספת וסייג למשמרת נוסחת הראשונים יעו"ש. [וע"ע שם בע"ח דף ה' ע"א. ובשערי יצחק בראשית ה'תשע"ה האריך בדוגמאות נוספות. ושם כתב דהסיבה שכתב מהרי"ץ שיש לו טעמים נוספים אעפ"י שלא גילה אותם, לרמוז למי שעדיין יהיו לו קושיות על הטעמים הנזכרים, שיידע שאם יתעמק ימצא עוד טעמים שאולי יתיישבו על ליבו. ואם נעלם, ממנו הוא נעלם יעו"ש]:
והנה מהר"י גזפאן זלה"ה במנחת יהודה ריש פרשת חקת כתב ששמע שמץ מנהו מפי כמוהר"ר אברהם הלוי [אלשיך] זלה"ה, דאפשר שכוונת מהרי"ץ תנצב"ה, שידוע שהמלאכים יש בהם בחינות ושרשים הרבה, ואפשר שהמלאכים של־ שתי פרשיות שהן חקת ובלק מבחינה אחת, ושורש אחד להם. משא"כ שאר מלאכים של־שאר פרשיות, אם יתחברו שנים מהם ביחד בשבת אחת, אשר לא ראי זה כראי זה, אז מגיע להם צער, דוגמת כלאים זה בזה ע"כ:
יב) ומהר"י גזפאן זלה"ה כתב שם טעם רביעי, כי הנה ידוע מרבותינו (ועיין דרך ה' להרמח"ל ח"ד פ"ח אות ו') שבכל שנה ושנה מתעוררים העניינים הרעים אשר היו מימי קדם, כגון מכירת יוסף בשבוע שפרשת וישב חלה בו, ועניין עשיית העגל וכו'. וא"כ שמא מאחר שפרשת בלק כולה מדברת מעניין בלק ובלעם הרשעים שרצו לקלל שונאיהם של־ישראל, ושניהם בעצה אחת היו, ויתחכמו סוד על זרע ישראל, לולי ה' שהיה לנו. וגם נזכר בה עניין וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות וגו', ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. א"כ השטן מקטרג לעת כזאת, ואולי חס ושלום יצליח בקטרוגו אם אין זכות לישראל. לפי־כך אנו מסמיכים פרשת חקת, שיש בה זכרון פטירת שני צדיקים, אהרן ומרים. ופדות הקים לעמו, שהזכות שאנו מצטערים על פטירתם, תעמוד לנו להצילנו מכל מעוול וחומץ. וכמו שדרשו רבותינו (גבול בנימין דרוש מ"ב, הביאוֹ רבינו בפרשת בהעלותך בשם אור תורה) על פסוק ויהי בנסוע הארון, שהוא רמז לפטירת הצדיק מן העולם, שאז נעשה ייחוד למעלה, ואין שטן ופגע רע שולט בעולם. וזהו שנאמר אחרי זה, קומה י"י ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך יעו"ש:
ועל דרך זו, הוסיף מרן שליט"א בשערי יצחק (שם) טעם נוסף, כי רצו להחליש כוחן של־רשעים, שלא תהיה בשבת זו רק השפעת בלק ובלעם, לכן חיברו אותה עם פרשה נוספת, שישפיעו ענייניה לטובה:
יג) טעם חמישי שמעתי מפי הרב רחמים גברא שליט"א, כי כאשר מחברים פרשיות חקת ובלק, נמצאת לעולם פרשת פינחס קודם ימי בין המצרים. והיות ופרשת פינחס יש בה עבודת הקרבנות, יש לומר שיש תועלת בהקדמתה, שלא יצטערו הציבור בזכרון חסרון המקדש והקרבנות. [והדבר היה מצוי יותר בדורות ראשונים, שליבם היה נקי ופתוח כאולם לבוראם. וכן זכינו מעט וראינו בעינינו את הזקנים, שכאשר היו קוראים בתורה, היו מרגישים כל מלה ומתחברים לקריאה, כמו שזכורני על הרב יחיא עומיסי זצ"ל [אביו של־יבלחט"א הגר"נ עומיסי, מרבני בית ההוראה פעולת צדיק], שקרא עשרת הדיברות וזלגו עיניו דמעות בקראו כבד את אביך ואת אמך, לפי שזכרונם עמד אז לפניו. וכעין זה סיפר לי הרב רחמים גברא שליט"א, שזוכר זקן אחד שהיה מתייפח בקריאת התורה כשהיה קורא את הפסוק (בראשית ל"א, ל"ו) מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי, והבן]:
ולאידך גיסא, ראיתי מביאים בשם הגאון הרב יוסף צבי הלוי דינר זצ"ל אב"ד לונדון, שביאר כי פרשת פינחס נקראת בימי בין המצרים, כי הלא הימים הללו שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ייהפכו לששון ולשמחה, ויהיו כימי חול המועד. ולכן, כדי לחזק את האמונה בליבנו שבמהרה נשוב לציון, אנחנו קוראים פרשה זו בימים אלו (מבנו הגרי"א דינר, דברי השירה, פינחס ה'תשפ"ד. וע"ע של"ה מסכת תענית פרק תורה אור). ועיין שו"ת עולת יצחק ח"ג סימן קנ"ו אות ז':
תגובות והערות ניתן לשלוח לכתובת kt24214625@gmail.com
