את הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (טז, יח) דרשו רבותינו ז"ל על עבודת האדם כאן בעולם המעשה, עבודה המחייבת שימת לב על מערכת הבקרה והמעצורים, יחד עם פיתוח חיישנים המורים היכן להגיב, באיזו צורה ועוד.
בעולם של מחנכים ומנחילי דרך, הדבר לא רק חשוב אלא מוכרח שבעתיים, שהרי לכל פעולה או אי-פעולה יש השלכות רבות.
נשאל את עצמנו – מה ההבדל בין סטירת לחי לבין לטיפה?
שמים וארץ!
אך לא, לא זו כוונת השאלה, שהרי אלו פעולות סותרות בתוצאתן, אלא נשאל – מה ההבדל ביניהן בתהליך פעולת עשייתן?
התשובה היא – מהירות התגובה ועוצמתה!
הסטירה מהירה וחפוזה, לעומת לטיפה המתבצעת באופן איטי.
בעצם, מדובר על אותה פעולה אלא שכאשר היא באה במהירות ובחופזה הרי שהיא מבטאת כעס וזעם מתפרץ, אך באיטיות ובמתינות היא מבטאת רוך ואהבה.
ממשק בין כף היד ללחי יכול לייצר תוצאות הפוכות ממש. הפעולה הבהולה והזריזה יוצרת כאב ודחייה, ואילו כאשר הינה איטית ועדינה היא מייצרת רוגע, נעימות ותחושת קירבה.
אכן, "שופטים ושוטרים" – צריך לשים לעצמו כל מחנך, מדריך ומשפיע. על מנת לבחון את תגובותיו ולדעת לייצר איזונים נכונים ופעולות מחושבות כי לכל פעולה יש השלכות באותו מקום פנימי ועמוק של התלמיד.
ואף שאלת מהות אמורה להעסיק כל מי שקשור עם חינוך והנחלת דרך האם אני שוטר או שופט או מחנך, ואם יש לי כמה כובעים האם יש בניהם איזונים נכונים? האם אני משתמש נכון בכובעים הלא הם הכלים היוצרים מציאות בנפשות שסביבי.
אולם, יש כאן רובד נוסף, כפי שנראה מהעובדות הבאות:
"אפילו להלוויה שלו לא הלכתי"…
פעם שוחחתי עם איש יקר העוסק בתחום החינוך, ושאלתי אותו האם בהיותו ילד קיבל מכות ממלמדיו. הוא חייך חיוך גדול ומריר, והחל שופע סיפורים על סוגי הצורות של המכות ומה היה קורה כאשר המחנך היה עצבני וכיוצ"ב. במשך כל השיחה הוא היה נראה משולהב מהסיפורים ומחויך.
כשסיים, שאלתי אותו מה הוא מרגיש כלפיהם. ואז שתק, פניו הרצינו. "אחד מהם נפטר לא מזמן", אמר, "היה גר לידי, לא הייתי מסוגל ללכת ללוויה שלו"… כמה כואב.
"המלמד הפך אותי על הגב וחבט בי"
המעשה הבא מתחבר למעשה הקודם.
סיפר לי מחנך ותיק שבילדותו עשה מעשה קונדס חריג בכיתה, ובתגובה הרב שלו נתן לו סטירה מצלצלת, (מדובר לפני כשלושים שנה, אז היה די מקובל לתת סטירה לתלמיד). לאחרונה פגש אותו ברחובה של עיר, חיבק אותו והודה לו על הסטירה… המלמד הרגיש נבוך ואף התנצל בפניו, אך הוא הודה לו והוסיף שאדרבה הוא חש כלפיו אהבה.
והשאלה המתבקשת, האמנם?
כיצד ייתכן שבמקרה הראשון הילד פיתח שנאה כלפי המלמד, וכאן ההיפך הגמור. האם יש סתירה בדברים?
אז זהו, שלא!!!
ומדוע?
כי היסוד הוא אחד.
כאשר הקשר הדומיננטי עם הרב הוא קשר חם ואוהב, של מחנך הדואג באמת לחינוך תלמידו ועתידו, מתוך אכפתיות כנה, יש לתלמידים בדרך כלל חיישנים מפותחים להבחין ולהרגיש אם הרב אוהב אותם באמת, כי אז גם אם הרב יצעק או יכה, הקשר יישאר קשר חזק, עוצמתי ובר קיימא, וממילא המכה לא תטלטל אותו, על אף הכאב או האכזבה (כמובן מדובר במושגים של פעם, בה הייתה מציאות של הכאת תלמידים. ולמותר לציין שבזמננו הדבר אסור בתכלית האיסור, ערכית חוקית ותורנית]
אך כאשר הקשר הוא מינורי, או גרוע מכך, קשר של ביקורת או כזה שמבוסס על מציאות שאינה מבטאת הערכה, חיבור או דאגה כנה, ואולי לעיתים אף ממקום של לצאת ידי חובה בלבד, כמו שקיים במקומות שונים בשוק העבודה, אזי ברגע שתתבצע פעולה של נקיטת יד קשה, הרי שזה יגרום לערעור הקשר, עד כדי שנאה, ה"י.
ונדגיש שוב לפום חומרת הדברים, שאין באמור בכדי לתת לגיטימציה – ואפילו עקיפה – למציאות קשה, מסוכנת ואסורה בתכלית, של הרמת יד על תלמיד ח"ו, או השתמשות בביטויים פוגעניים שגם זה לעיתים סוג של אלימות, גם אם הקשר הוא חזק, אמין ואוהב.
ברקים ורעמים
גם אם כעת יש הכרח להגיב באופן נחוש וחד-משמעי כלפי תלמיד, עדיין חייבים להרגיש שקיים רקע נכון באופן מערכתי בעולמו של הילד-התלמיד המאפשר את צורת התגובה הנחרצת לדברים, באופן שלא תהיה יגיעה לריק ושלא ייווצר מצב עגום שאין ממנו כל כך תועלת או אפילו נזק חלילה.
נקודת מבחן משמעותית מולה ניצב כל הורה ומחנך קיימת לא רק בעצם התגובות כלפי פעולות או מעשים של ילדיהם-תלמידיהם, אלא אף בצורתן ועוצמתן. שאלה בסיסית ומהותית היא האם היה צורך בתגובה הכל כך חזקה כדי להשיג את המטרה או שמה הגזמנו קצת, העניין הוא שלהגזים בזה יכול לייצר השלכות הרות גורל של ממש.
כמובן שכל האמור הוא מבלי לוותר על עקרונות ערכים, סמכום או משמעת, כי הנדון הוא לא על המטרה אל על הדרך…
ידוע בכללי טבע הבריאה, שהברק והרעם נוצרים יחד בו זמנית. הברק הוא הבזק אור שמתרחש מיד, בעוד הרעם הוא הקול שנוצר כתוצאה מהתפשטות אוויר מהירה לאחר הברק. מכיוון שמהירות האור הרבה יותר גדולה ממהירות הקול, אנחנו רואים את הברק לפני שאנחנו שומעים את הרעם.
חז"ל אמרו (ברכות נט, א) "לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמימות שבלב". ואם ניצור דימוי לשדה החינוך, לפני הגערה (רעם) צריך להאיר (ברק), ורק כך תפעל הגערה את פעולתה.
כאשר הקשר הוא יצוק ואיתן, עם חיבור ודאגה כנה, אזי ההארה קיימת, ומקומו של "הרעם" שלאחריו יתקבל באופן אחר לחלוטין.
אם נדע לנהל נכון את הכוחות שבתוכנו, הלא הם "השופטים והשוטרים" העצמיים שלנו, מול אותם "שערים", הלא הם כוחותינו הנפשיים והרגשיים, נקבל תועלת גדולה ביותר.
תפלתנו בתחילתה של שנת למודים בכל מוסדות החינוך שלא נכשיל ולא נכלים. ואז לא נכשל ולא נכלם… ונזכה לראות ברכה ונחת מתלמדנו ויוצאי חלצינו אמן.
