פרשת וירא
זמן תפילת שחרית
"וישכם אברהם בבוקר" (בראשית י"ט, כ"ז).
בגמ' בברכות (כ"ו ע"ב) איתא, אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר "ויעמוד פנחס ויפלל". וראה עוד בפסחים דף ד' ע"א שלמדו מפסוק זה את עניין זריזין מקדימין למצוות.
ובמשנה בברכות (כ"ו ע"א) מובא פלוגתא אם תפילת השחר עד חצות, ר' יהודה אומר עד ד' שעות. ובגמ' שם מבארת שנחלקו רבנן ורבי יהודה, מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות, ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות. ושם אמרו עוד, דאמר רבי יוחנן דותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה.
וכעת נבוא לברר לעניין הלכה אימתי הזמן הרצוי ביותר להתפלל תפילת שחרית ולקרוא קריאת שמע, ומתי הוא סוף הזמן לעניין תפילה וקריאת שמע.
כתב רבינו הרמב"ם (פרק ג' הלכה א' מהלכות תפילה), תפילת השחר מצוותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה, וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום, ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע, עד חצות היום יצא ידי חובת תפילה. אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה, שכשם שתפילה מצוה מן התורה, כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה כמו שתקנו לנו חכמים ונביאים, עד כאן לשונו. ואמנם מלשונו הנזכר נראה שתפילה עם הנץ החמה ולאחריה, כל שלא עבר שעה רביעית הרי זה בכלל תפילה לכתחילה.
אך מדברי רבינו בהלכות קריאת שמע (פרק א' הלכה י"א) מתבאר שמצות קריאת שמע כהלכתה וכתיקונה לכתחילה היא עם הנץ החמה ולא אחריו, ובדיעבד כל שקרא עד שעה שלישית מן היום יצא ידי חובתו, וזו לשונו: ואי זה הוא זמנה ביום, מצוותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ויברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה. ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש. ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש, יצא ידי חובתו, שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר, עכ"ל. הרי מפורש בפירוש גמור בדברי קדשו, שלכתחילה מצוותה עם הנץ החמה, והמאחרים בדיעבד יצאו ידי חובתם כל שלא עבר שלש שעות. וראה ברש"י בברכות דף כ"ו ע"ב, ודו"ק היטב לפי האמור.
[ואגב, ראה בפירוש שם טוב למהר"ח כסאר זצ"ל שהעיר הערה נפלאה, שאמנם זמן קריאת שמע למי שאיחר בדיעבד הוא עד שלש שעות ביום, מכל מקום מי שאיחר ולא קרא עם הנץ לעולם ראוי שיקדים כמה שיכול ולא ימתין לסוף הזמן. וסיים, והוצרכתי לכתוב זה אף שהוא פשוט, לאפוקי ממקצת המונים דמאחרין וקורין קריאת שמע ואומרים דזמנה עד ג' שעות אף לכתחילה, וטעות הוא בידם וכו', כיעו"ש].
ובשולחן ערוך (סימן נ"ח סעיף א') כתב וזו לשונו, זמן קריאת שמע של שחרית, משיראה את חברו הרגיל עמו קצת בריחוק ד' אמות ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות שהוא רביע היום. ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין, שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה, כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפילה מיד בהנץ החמה, ומי שיוכל לעשות כן שכרו מרובה מאד, עד כאן. מלשון מרן בשו"ע נראה יותר שנקט שהוא מצוה מן המובחר ואינו דין של לכתחילה ודיעבד, כאמור בדברי רבינו הרמב"ם.
ולמעשה, כמובא בעריכת שולחן (סימן פ"ט סעיף כ"ה), מנהג אבותינו היה להקדים להתפלל לכתחילה משהאיר פני המזרח, ואפילו בשבת, כיעו"ש. רבינו השתילי זיתים מהר"ד משרקי זלה"ה נהג להשכים קום, ולהתפלל תפילת שחרית עם הנץ החמה, וכפי שכתב בתשובותיו רביד הזהב סימן י"ג, ושם אף העיד שכן נהג זקינו מהר"ר אהרן נע"ג. ובתשובתו זאת האריך הרחיב להורות שאין להתפלל קודם הנץ החמה בשום עניין, ואף לפועלים הטרודים ודחוקים לפרנסתם אין להקל, וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים, כיעו"ש באורך, וכפי שיתבאר מעט להלן בביאור ובירור המנהג בזה.
גם בשולחן ערוך שם בסעיף ז', שבשעת הדחק רשאים להתפלל אף מזמן עלות השחר, כיעו"ש. אמנם ראה בביאור הלכה (ריש הסימן שלהי ד"ה ואם) שכתב, שעכ"פ לא יתפלל קודם הנץ החמה, משום שלעניין קריאת שמע כולי עלמא לא פליגי שאינו רשאי להקדים ולקרותה קודם הזמן שמשיכיר את חברו בריחוק ד' אמות, (שהוא כחצי שעה לאחר זמן עלות השחר וכחמישים דקות קודם הנץ החמה), וממילא מדין זה אין ראוי להתפלל מיד בעלות השחר תפילת שמונה עשרה, שהרי יש לסמוך גאולה לתפילה כמנהג ישראל קדושים המהדרים בזה, ובזה אינו רשאי לומר קריאת שמע בברכותיה.
ובעניין המנהג המקובל בזה, אעתיק כאן שו"ת מיוחד שנשאתי ונתתי בס"ד עם מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל, וז"ל: שאלה, כתב רבינו זצ"ל בספרו הרחב עריכת שולחן בהאי לישנא: מנהג אבותינו היה להקדים להתפלל לכתחילה משהאיר פני המזרח, ואפילו בשבת, עכ"ל. יורנו רבינו, האם גם כיום ניתן להקל בזה ולהתפלל כשעה קודם הנץ (הקרוי כיום 'מניין פועלים'), או דוקא הדחוק בזמן רשאי להקל בזה. תשובה, ברור כי בשעת הדוחק היה. ואז היה פועלים מהנץ החמה עד השקיעה. עכ"ל.
שוב חזרתי ושאלתי: שאלה, האם עדיף לנהוג בזמננו על פי המנהג (הנזכר בשתילי זיתים, מגן אברהם, עץ חיים ועוד), שבהושענא רבא קורין קריאת שמע ומתפללים מעלות השחר. תשובה, ודאי שעדיף.
ביאור דברי הרב זצ"ל הוא כפי שביארנו, כי בחו"ל מה שהקלו להקדים להתפלל משהאיר פני המזרח, הוא מפני שעת הדוחק שבזמנם ובמקומם, כיעויין בעריכת שולחן בהערה שם הטעם. וממילא פשוט שבזמן הזה אין להקל בזה לכתחילה כי אם במקום דוחק וכיוצא בזה, שדחוק הוא להקדים להתפלל משהאיר פני המזרח, דאז רשאי להקל בכך. [ומה שכתב שם רבינו לשון 'לכתחילה', כוונתו היא שהואיל וזהו שעת הדוחק ממילא לכן הקלו בזה אף לכתחילה, הואיל והיה זה שעת הדוחק גדולה. ולכן בזמנינו באופן שהוא לא בשעת הדוחק אין להקל כי אם לצורך גדול, וכנ"ל].
וראה בשו"ת רביד הזהב סימן י"ג שהאריך בדבר זה, והעלה דאין להקל לכתחילה בשום עניין להתפלל משהאיר פני המזרח, כיעו"ש. וכן כתב בשו"ת החיים והשלום למהר"ח כסאר זלה"ה או"ח סימן ל"ה, שהטעם שבתימן היו נוהגין להתפלל עם עלות השחר הוא מטעם דהוה להו שעת הדחק, לפי שהיו טרודים אחר פרנסתם, ועוד יש סיבות אחרות לזה, משא"כ בזמנינו שיש להתפלל עם הנץ החמה כדין, ע"ש.
ובתשובות והנהגות (חלק א' אורח חיים סימן ס"ו) נשאל מדוע רבים אינם מדקדקים להתפלל עם הנץ החמה, אחרי שהבטיחו חז"ל שכר רב שאינו ניזוק כל אותו היום. וכתב שהנה יש מגדולי הפוסקים שדעתם שלא רק תפילה זמנה מיד אחרי הנץ החמה, אלא גם קריאת שמע ולכן שלא כדין יהיה אם נקפיד על זמן תפילה עם הנץ וקריאת שמע שלא בזמנה קודם לזמנה.
שנית, שנראה שזאת לפנים בישראל, כולם התפללו עוד קודם הנץ החמה, לפי שהלכו לעבוד עם הנץ החמה, והוותיקין היו מאחרים להתפלל בזמן המובחר עם הנץ, אבל היום הלא להיפך הוא, רוב הציבור מתפלל לאחר הנץ החמה, ואדרבה יש עניין מיוחד להתפלל בשעה שרוב בית ישראל מתפללים ואולי אף עדיף על מעלת המתפלל עם הנץ החמה.
זאת ועוד, שהרי בעיקר זמן הנץ החמה, נחלקו גדולי עולם מתי הוא זמנה אם לפי חשבון, או נץ הנראה, או הופעת כל השמש, ולפי שאין בידינו להכריע על כן לא נוכל לדעת מתי הזמן יוכשר לקיים מצוה בהידורה. ויתירה מכך, שהואיל וזמן הנץ משתנה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ומחמת שאין לזה זמן קבוע, עלולים פשוטי העם לטעות ולהתפלל עוד קודם הנץ החמה לפי שקשה לכוון לרגע המדויק. ובזה עלולים לבוא לידי קלקול מתיקון, שהרי תפילה קודם זמן הנץ הוא בדיעבד משא"כ תפילה מאוחרת מהנץ שהיא לכתחילה, עכתו"ד.
ויש לעיין בדבריו, שלפי האמור הרי תפילה עם הנץ החמה היא לכתחילה, ולאחר מכן לפי דעת רבינו הרמב"ם וכפי הנראה מלשון השו"ע, הרי שאין זה אלא בדיעבד ולא לכתחילה, וממילא לא שייך לומר שיקיימו המצוה בדיעבד, דממה נפשך הכי הוא. ודו"ק.
עוד ידועה מחלוקת הפוסקים האחרונים, מהו שיעור הזמן של סוף זמן קריאת שמע ותפילה, האם מונים את השעות מזמן עלות השחר (וכך היא דעת המגן אברהם וסייעתו), או מהנץ החמה (וכפי דעת הגר"א וסייעתו). ובשתילי זיתים ריש סימן נ"ח העלה כדעת המג"א שמונים מזמן עלות השחר, כיעו"ש. ומאידך בביאור הגר"א (סימן תנ"ט ס"ק ה') נקט שאף דעת רבינו הרמב"ם היא כדבריו שמונים מזמן הנץ החמה. וראה שולחן ערוך המקוצר סימן ט"ז הערה א', ובהערות בסוף קונטרס מפתח חידושי מהרי"ץ. ויש לעיין בזה עוד.
★
בעניין שמירת המנהגים
"והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בראשית י"ח, ח').
ופירש רש"י שם, נראה כמו שאכלו. מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג. הרי למדנו מכאן כוחו של מנהג וחשיבותו, עד כדי שאין לשנות מן המנהג אף אצל המלאכים, מפני מראית העין. ואמנם בזה איירי בענייני מנהגים שאינם מהלכה אלא מטעם הנימוס וכבוד המקום שאין לשנות מפני שכך כולם עושים. אך בודאי שגם לענייני מנהגי הקהילות ומנהגי אבות, הלא נאמר כי מנהג ישראל תורה הוא, ואין לשנותו בשום עניין. ובס"ד במקוא"ה בזה טובא, אך לבל יחסר המזג אביא כמה וכמה מקורות עיקריים לכך.
בפסחים (דף נ' ע"א) איתא, מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ובגמ' שם, בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא, אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן אמרו לו, אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן מאי. אמר להו, כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנא' שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך, עד כאן.
ובחולין (י"ח ע"ב) שנינו, ר"י בר"י אומר מוגרמת פסולה, העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה וכו', כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל, אמרי ליה, לאו מאתריה דרב ושמואל את (שפסלו המוגרמת) וכו', א"ל נהרא נהרא ופשטיה. ופירש"י, כל נהר מתפשט במקום שהוא רגיל שם. כלומר כל מקום הולך אחר מנהגו, אית דוכתא בבבל דנהיגו כרב ושמואל ואית דוכתא דלא נהיגו כוותייהו. ע"כ. ובמקום אחר הבאנו מקורות רבים לעניין רחב זה.
ודבר פשוט הוא, שכל שהמנהג ידוע בקהילותינו באחד מן המקומות, וכ"ש שהעידו עליו רבותינו חכמי תימן זיע"א, שאין אחריו ולא כלום, ויש לחפש ולפשפש אחר כל טצדקי ליישב מנהגינו שודאי יסודתו בהררי קודש. ונעתיק כאן דבריו של מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בעניין זה, ממה שכתב בספרו הרחב עריכת שולחן ילקוט-חיים חלק י"ג כללי הוראה, סעיף ו', ובהערה שם (וע"ע שם סעיף י"א). וכה הם דבריו ככתבם וכלשונם:
בשו"ת זקן אהרן (למהר"א הלוי, היה מגדולי הדור בזמן מהר"א מזרחי ומהר"י בירב, בסימן קפ"ג באמצע ד"ה ואם יהיו וכו') כתב וז"ל: ואתה תמצא כמה דיני טרפיות שאסורין לדעת רוב הפוסקים, והמנהג פשט על פי דעת יחידים ועושים מעשה על פיהם, שמנהג אבות תורה. ועוד, שלא להוציא לעז על החכמים שהנהיגו, שעל כל פנים דעתם הסכימה עם הפוסק ההוא, והוו רובא דרובא. ועוד, מפני המחלוקת (אין לשנות מן המנהג), כמו שכתב רב האיי גאון וכמה גאונים וכו', עיש"ב. והובאו דבריו בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן ע"ט. ועיין במה שכתבתי בהלכות טרפיות סימן ל"ט במנהג הנפיחה, סעיף ה' ד"ה כתב הרמ"א, ואע"פ שרבו המכשולים ממנהג זה, מקיימים אותו על פי היסוד הזה, שמנהג אבות תורה הוא. ובשו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סימן ט"ו כתב, ואת עלית על כולנה כח המנהג שנהגו כאן מנהג ברור בזה, לשפוך על גופם מים חמים אחר שיעלו מן הטבילה. ועל המנהג אין לפקפק אפילו אם יהיו רוב אוסרין, ועל כן אין צורך להאריך בזה. ע"כ לעניינינו.
ורבינו הב"ח פסק כרש"י בשיעור פגימת הסכין שהוא כדי חגירת צפורן, וכנגד רוב הפוסקים. וכתב עליו הפר"ח, שהיא דעת יחיד, ומשום שזהו איסור דאורייתא על כן השיגו, וכתב חלילה להקל באיסור דאורייתא על פי סברת יחיד. ועיין בז"ת סימן ח"י סק"ה, ושם בש"ך וט"ז. ולסיום דוגמאות מעטות אלה מני ספור, כתב הש"ך ביו"ד סימן ס"ה ס"ק ז', בדין אם יש ליטול בעוף חוטין שבגפו, ופסק הרמ"א, ויש אומרים שאין צריכין. וז"ל הש"ך שם: כתוב בפרישה סעיף ב', יש לתמוה איך פסק להקל על סמך כל דהו כנגד הר"ח והראב"ד. עכ"ל. ואין זה תימה, דהרבה פעמים מצינו כן שהמנהג כפוסק אחד, שרוב הפוסקים חולקים, וכל שכן כאן שדברי היש מי שאומר נכונים הם, כמו שכתב מהרש"ל וכו'. עכ"ל.
ויסוד זה מפורש במסכת עדיות פ"א מ"ה, ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, שאם יראה בי"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו עד שיהיה גדול ממנו וכו'. וכתבו שם המפרשים (הרמב"ם הראב"ד ותוספות שאנץ), שאע"פ שלא נתקבלו דברי היחיד בזמן ראשון, ולא הסכימו רבים עמו, כשיבוא דור אחר ויסכימו רבים לטעמו, הלכה תהא כמותם, ע"ש בכל הלשונות. ומכל שכן באופן שנתברר למנהגותינו.
וכבר הזכרתי לך דברי הנודע ביהודה בשם הרב תשובה מאהבה תלמידו, שאמר: הלואי והיה בהיפך, שדעת הרמ"א תהיה לקולא ולהחמיר במיעוך, ואעפ"כ חתם דבריו בזה"ל: אמנם כן קיבלנו עלינו ועל זרעינו עד עולם וכו', משה אמת ותורתו אמת, ומינה לא תזוע. ע"כ.
מכל זה ראינו כח המנהג, וממנו תישא ק"ו כפול ומכופל למנהגותינו בכל עניין שהסכימו עליו גדולי הדורות מתוך משא ומתן של הלכה ויראת חטא, הרי הוא נקבע כיסוד להלכה ולמעשה ע"י רבי רבבות שכולם היו יראים ושלמים, באין פרץ ואין צווחה, כנגד כל מי שיבוא בדור כזה לעקור מעשים ולהרים ראש ח"ו כנגדם, בין לחומרא ובין לקולא.
המאמר נכתב לרפואת ר' מרדכי בן יוסף לרפו"ש
