שוב אנו נרגשים להגיש בפני הקוראים הנכבדים פרק מיוחד – מתוך גליונות הספר 'עמודי עולם' על חכמי שרעב, שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה ע"י מכון 'המאורות'.
נשמח לקבל הערות והארות, הוספות וחומרים מכל סוג שהוא: sm088302222@gmail.com
כמו כן, המעוניינים לתרום להוצאת הספר ברוב פאר והדר (אפשרות להנצחות) יפנו אלינו – כנ"ל.
– – –
בן פורת יוסף
הגאון רבי סעדיה בן יוסף זצ"ל
לא היה מה לאכול
איש המוסר והענווה, דמות הוד שהאירה את כל סביבתה, היה הגאון הצדיק רבי סעדיה בן יוסף זצ"ל. רבי סעדיה נולד בערב פסח תרצ"ו לאביו, רבי חסן ז"ל, באחד היישובים באזור חודיף שבמחוז שרעב. בילדותו, בהיותו כבן שבע שנים בלבד, התייתם מאימו ע"ה ומצא עצמו אחראי גם לאחיו הקטנים.
את תנאי גידולם באותם ימים, תיאר רבי סעדיה בשיחתו לאחר שנים רבות:
בתימן לא שפר עלינו גורלנו, העניות הייתה קשה עד מאוד וכמעט שלא היה מה לאכול. ו"לא היה מה לאכול" פירושו, שגם פיתה יבשה משבוע שעבר לא הייתה בהישג יד. פעם ראיתי עני נוקש על דלת אחד הבתים, ולמרבה הצער גם ליושבי הבית ההוא לא היה די פת לחלוק עמו. העני מרוב רעבונו המשיך להתחנן על נפשו, ותוך כדי דיבור דחף את כף רגלו בין הדלת למשקוף, על מנת שלא תיסגר הדלת בפניו. זו הרגשתו של עני שחייו תלויים לו על פיסת פת!
אך רבי סעדיה בן יוסף לא תיאר זאת לחינם, אלא מיד הסמיך לכך לקח מוסרי נוקב:
כך צריכים להרגיש בתפילה! כך צריכים לשפוך תחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא רחום וחנון, אבל כל זמן שאיננו מרגישים דלים ורשים – מה לנו ולבקשת הרחמים? רק אחרי שניכנס לתוך הרגשת דל ורש חסר כל, רעב וצמא ומט ליפול, אז נבוא לבקש רחמים על נפשותינו.
בדרכי רבותיו
בעלייה הגדולה בחודש אלול תש"ט עלה לארץ הקודש. הוא עמד בגבורה ובמסירות נפש מופלאה נגד השמד הרוחני שאירע באותה תקופה, וכך הכריע את גורלו הרוחני למשך כל ימיו.
בעידודו של אביו, יצא רבי סעדיה בשנת תש"י ללמוד בישיבת "בית יוסף" נובהרדוק שבתל אביב. ממנה עבר בשנת תשט"ו לישיבת "באר יעקב", שם עלה ונתעלה בקודש, ונודע בהתמדתו הרבה ללא הפוגות. מאז היה מקושר כל ימיו בלב ובנפש לרבותיו גדולי הדור, מרנן רבי משה שמואל שפירא ורבי שלמה וולבה זצ"ל, ומהם קיבל וינק את דרכי ההנהגה בתורה ועבודת ה' שליווהו רבות בשנים.
כאשר הגיע רבי סעדיה לבאר יעקב, יחד עם רעוֹ הגאון רבי עובדיה חדד זצ"ל, היו שניהם התלמידים הראשונים יוצאי תימן, וראש הישיבה הגרמ"ש שפירא התבטא עליהם: "זו המתנה הראשונה שלי שאני מקבל"… מאז החלו רבני הישיבה ללמד ולמסור את כל שיעוריהם בעברית, ואף את השיחה היה המשגיח מוסר באידיש, ואחר כך חוזר עליה בעברית!
בהמשך, במשך פרק זמן של שלושה חדשים, הגיעו רבי סעדיה בן יוסף ורבי עובדיה חדד לתקופת חיזוק בישיבת "פורת יוסף" ברחובות, שם המשיכו לשקוד על תלמודם לצד חבריהם החדשים – ביניהם הגאון רבי דוד לוי זצ"ל.
"צעיר לימים אשר מילא כריסו"
כבר מראשית דרכו העפיל ועלה לפסגות נעלות ביותר, ועוד בבחרותו – בהיותו כבןעשרים ואחת שנה בלבד, הוכתר על ידי גדולי החכמים שבירושלים בכתר הוראה "יורה יורה ידין ידין". וכך כתבו עליו גדולי ירושלים, כי הוא "צעיר לימים אשר מילא כריסו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, בחריפות ובקיאות טובא".
בדרך זו, בנתיב העולה אל על, המשיך בכל ימי חייו לעלות מעלה מעלה בעמל התורה ויגיעתה ללא לאות, כשמשאת נפשו הייתה להעמיד תלמידים הרבה ולהרביץ ברבים תורה ויראה. בשנת תש"ך נשא לאשה את הרבנית ע"ה לבית משפחת הכהן־עראקי, מהעולים הראשונים ששלחו את ילדיהם לחינוך תורני ללא פשרות, כשאף בתם למדה בסמינר הרב וולף בבני ברק.
מלבד גדלותו של רבי סעדיה, היקף ידיעותיו העצום בתורה ומידותיו הטהורות שהעידו על יראת שמים צרופה, התגלה הרב בשיחותיו לתלמידיו כאמן נפש החודר לנבכיה ומגלה את מסתוריה. בהבנתו העמוקה ובמיומנותו הרבה פרט על הנימים העדינים, ובשיחותיו הנפלאות אשר היו גדושות בתורה ויראה העלה עמו את תלמידיו מעלה אחר מעלה בדרך העולה בית אל. מיוחד היה בדורו בשיחותיו המאלפות, ונודע כאחד מיוחד מבין בעלי המוסר המנחילים יראה טהורה וכל מידה נכונה.
והעמידו תלמידים הרבה
רבי סעדיה העמיד תלמידים הרבה למאות ואלפים בישיבות הקדושות. תחילה, בשנת תשכ"ה, החל לכהן כמשגיח בישיבת "פורת יוסף" בקטמון, זאת למשך כשנה. לאחר מכן כיהן כר"מ בישיבת "נוה ארץ" בבאר יעקב, ובשנת תש"ם אף החל למסור שיחות ועדים בישיבת "שארית יוסף" בבאר יעקב.
בשנת תשנ"א הקים בעיר נס ציונה את מוסדותיו הקדושים – "מאורות הרש"ש", וזכה להפריח את השממה בעיר עד עצם היום הזה. כפי שסיפר תלמידו ראש המוסדות, הרה"ג רבי יהורם יפת שליט"א, רבי סעדיה זצ"ל היה מסור בלב ונפש לצרכי המוסדות, לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות. בכולל האברכים, כשהיה דואג לחלוקות של מצרכי מזון וכדומה עבור האברכים, חיפש עבורם את הסחורה הטובה ביותר, כי ראה בעמלי התורה את נזר הבריאה, ולהם הלוא ראוי הטוב ביותר.
בד בבד החל בפעילות ענפה לקירוב רחוקים בכל אזור הדרום והשפלה, הרביץ תורה ויראה בערים רבות ברחבי הארץ והשיב רבים מעוון לאביהם שבשמים. ואכן, עמלו נשא פירות מבורכים, והוא זכה שתלמידיו אחזו בדרכו בקודש וגדלו להיות בני תורה ויראי ה'. מבין תלמידיו רבנים חשובים המכהנים בקהילות שונות, תלמידי חכמים ומרביצי תורה ויראה.
ותשובה ותפילה
לרבים מתלמידיו של רבי סעדיה בן יוסף זצ"ל, מכל רחבי הארץ, זכורות היטב עצרות התשובה אותן היה מארגן רבי סעדיה בחודש אלול ובערב ימי הדין ברחבת הכותל המערבי.
בתחילת המעמד היו נאמרים דברי כיבושין על ידי רבי סעדיה למאות ואלפי המשתתפים אשר פתחו את לבבות השומעים לאביהם שבשמים, ולאחר מכן נערכה עצרת סליחות המונית על ידי בעלי תפילה יראי שמים וידועי שם.
וכך, במשך עשרות שנים היה רבי סעדיה משמיע את דברותיו במוסר ובכל הנהגה נכונה, בפני תלמידים מקשיבים. הן בעלי תשובה, והן בחורים מהישיבות שבהן התברכה באר יעקב, והם מצאו בביתו עידוד, אוזן קשבת, עצה והכוונה. הוא גידל דורות של תלמידי חכמים, והעמיד בתים רבים ההולכים בדרך התורה הסלולה.
אש התורה
היה זה בערב חג השבועות, כאשר תלמידי ישיבת "נוה ארץ" נאספו בהיכל הישיבה ללימוד ולתפילת ערבית של חג. רבי סעדיה זצ"ל, כדרכו בקודש, נשא מדברותיו ושוחח בלהט של קדושה על קנייני התורה ומעלותיה. טוהר פניו השתלהב, ומעומק לבו החל לתבוע את עצמו על עמלה של תורה ועל השקידה בקביעות בלימוד התורה. כל כולו התלהט כלבת השלהבת, עד אשר פרץ בבכי של ממש והדיבור נעתק מפיו.
ברוב התרגשותו העצומה לא היה מסוגל להמשיך בדבריו, ונאלץ להתיישב במקומו! כך הסתיימה השיחה, כשהמחזה הזה מותיר רושם עמוק ונורא הוד על כלל בני הישיבה.
כתבם על לוח ליבך
גדולתו העצומה בידיעת התורה, ההלכה והמוסר, הייתה לשם דבר. בישיבה היה "אוצר ספרים" ורבי סעדיה ידע בעל פה ובמדויק את מיקומו של כל ספר וספר. יתרה מזו, למרות שבאותם ימים הספרים היו מצרך יקר ערך, לא חס רבי סעדיה על ממונו והוציאו על ספרי הקודש, מחמד עינו, כך שספרייתו של רבי סעדיה בביתו הייתה גדולה יותר מהספרייה של "אוצר הספרים" בישיבה.
לא רק שהוא ידע היכן מונח כל ספר וספר, עד שכשהיה נצרך לעיין באיזה ספר היה ניגש מיד ושולף אותו ממקומו, אלא העידו עליו שהיה בקי בכל מכמני התורה ואף ידע את כל מה שנכתב בספרים שבביתו.
פעם, כשמסר שיעור וביקש לעורר ולהמריץ את התלמידים, התבטא בפניהם: "כשסיימתי את שנות לימודי כתלמיד בישיבת באר יעקב, הייתי שולט בששת חלקיהמשנה ברורה, על כל סעיפי המשנה ברורה והביאור הלכה, והייתי יכול להצביע עלכל סעיף קטן בשער הציון"! ומיד הוסיף וסייג בענווה: "היום, כבר שכחתי… איבדתי את השליטה"…
ואכן, העידו התלמידים, שבכל פעם שהיה רבי סעדיה פותח את ספר ה'משנה ברורה", והיו אלו פעמים רבות מספור, היה פותח את המיקום המדויק כהרף עין ומיד מקריא מתוך הכתב.
"למה לי חיים"?
סיפר בנו הגאון רבי יצחק בן יוסף שליט"א, ראש כולל "מאורות הרש"ש", שבנערותו כאבו עיניו. הרופאים הרגילים לא מצאו לכך מזור, והפתרון היה אצל רופא עיניים דגול, שההמתנה לחוות דעתו אורכת חצי שנה.
שעת הביקור הגיעה. הנער נכנס לקליניקה בלוויית אביו, רבי סעדיה זצ"ל. הרופא מביט חפוזות לתוך האישונים, מתפרקד על כסאו ומיידע ביבושת שאין עוד תקנה לעיניים. "הבעיה שלכם הדתיים", כך אותו יהודי שנשבה, "הבעיה שלכם שאתם יותר מדי קוראים בספרים. תפסיק לקרוא וללמוד ותתחיל לעבוד", וכך המשיך בדברי הבל.
אך כנראה שהרופא לא ידע מי נכנס למחיצתו… האב הגדול משך בכתפיו, והכריז: "אם אי אפשר ללמוד תורה – אז לא צריך עיניים"!
הרופא בהה בו באי הבנה. אבל הוא המשיך: "אני אומר שה' יתברך ברא לאדם זוג עיניים, כדי שיוכל ללמוד תורה, זו המטרה העיקרית של העיניים. אם אי אפשר ללמוד תורה, אז למה צריך עיניים"?!
ולימים, בעת שכבדה עליו מחלתו, לא הצליח עוד לצאת לישיבה ולמסור שיעורים. ובאנחותיו היה אומר: "אם אינני יכול ללמד תורה, אז למה אני חי"?!
מורשתו לדורות
בי"ז אלול תשנ"ז עלה רבי סעדיה זצ"ל בסערה השמימה, והוא בן שישים ושתיים שנים בלבד. הוא הותיר אחריו את מורשתו הרוחנית המפוארת ואת משפחתו החשובה, זרע ברך ה', בנים ובני בנים עוסקים בתורה.
וכמה מסמלת את אישיותו הדגולה, העובדה שאפילו את מקום מנוחתו ביקש שיקבעו ביישוב באר יעקב, ולא בירושלים או בני ברק. "בעלי התשובה קרובים אלי", אמר, "הם ירצו להגיע לכאן, לא אקשה עליהם להגיע עד ירושלים"…
שיחותיו של רבי סעדיה היו לשם דבר בהיכלי הישיבות ובבתי המדרשות. תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים שתו בצמא את דבריו, ומתוך חיבתם לדברי תורה היקרים מפז, העלו אותם על הכתב וכך זכינו שהם נשתמרו עמנו לדורות.
ואכן, בסייעתא דשמיא, במשך השנים נקבצו על ידי תלמידיו ושומעי לקחו, מחברות וכתבים עבי כרס עמוסים בשיחותיו ומאמריו, וכן סרטי הקלטות רבים, וכל אלו הינם בבחינת אוצר בלום אשר מהווה את תמצית חייו ומשנתו של רבי סעדיה זצ"ל. חלקם ראו אור בספר "לדעת חכמה ומוסר" על חודש אלול והימים הנוראים, בהוצאת מוסדותינו הקדושים במסגרת מכון "המאורות".
מסירות לזולת עד כלות הכוחות
כך ספד לו משגיח ישיבת "שארית יוסף", הגאון רבי שמואל דרבקין זצ"ל, כשבין היתר אמר:
גדלותו של רבנו נודעה לא רק בתורה אלא גם, ובעיקר, במידת החסד שבה דבק. תורה שלמה של חסד ראינו בבית מדרשו, חסד במהותו, והיה מיטיב בעשיית החסד בסאה גדושה יותר מאשר יד טבעו משגת. עשיית חסד עד כלות הכוחות מתוך מסירות נפש מופלאה.
ויעיד על כך המעשה דלהלן:
בימי בין הזמנים האחרון, טרם עלייתו של רבי סעדיה למרום, בשובו מבית החולים לביתו, היה שבור ורצוץ מתייסר ודומם, ומקבל עליו דין שמים באהבה.
בשעה זו נכנס לפתע אחד מבחורי הישיבה אל ביתו של רבי סעדיה, והנה הוא רואה את רבי סעדיה שוכב במיטתו ולפניו יושבים שני אנשים, אינשי דלא מעלי, אשר התדרדרו במעשיהם רחמנא ליצלן.
הרב יושב ומסביר להם פנים, ובנועם אמרותיו שופע להם בחום ליבו המיוסר דברי התעוררות מוסר ויראת ה'. כך עמד ושהה הבחור הנ"ל עד שסיים הרב שיחתו עמהם, וכשנכנס היה הרב באפיסת כוחות ונרדם.
היה זה מחזה מפעים – לראות את רבי סעדיה גם בימיו האחרונים, מסור כל כולו למען הכלל והפרט, במסירות נפש עילאית.
כל כולו תורה ויראת שמים
דברי נהי וקינה חרט בעט ברזל ובדמעות משגיח ישיבת "נוה ארץ", הגאון רבי אליהו מורסיאנו, ודבריו מבטאים את ההתפעלות מדמות ההוד שהילכה בינינו:
רבנו סעדיה זצ"ל היה מוערך במאוד ונערץ בקרב תלמידיו. עד היום, כשנפגשים עמם ומעלים את זכרו, הם מבטאים את געגועיהם לתקופה המרוממת, בה זכו לשמוע את שיעוריו ואת הדרכותיו לדרכי החיים. כל אלו באו לו ולתלמידיו תמורת היחס האבהי שהיה מעניק לכל תלמיד ותלמיד. תמיד היה מוכן ומזומן להקדיש מזמנו גם מחוץ למסגרת זמני הישיבה. ביתו היה פתוח בכל שעה, וליבו קשוב בכל עת לכל בעיה ומצוקה.
רבנו סעדיה זצ"ל ידע לרדת לעומקם של דברים, והשכיל לחדור לנבכי הנפש של כל תלמיד. כך היה מקל את קשיי הזמן וההסתגלות מעל התלמידים, ומאיר לפניהם את הדרך הסלולה. בשיטתו זאת חינך דורות של תלמידים והשריש בהם מידות טובות ויראת שמים.
היה מרבה לדבר על נחיצות לימוד המוסר ודרכי העבודה בחובות הלבבות. והיה נאה דורש ונאה מקיים – כשהוא עצמו למד מוסר, היה מתרגש ומתפעל וניגון מיוחד היה נלווה ללימודו. בזה הראה דמות ודוגמה חיה לצעירי הצאן.
בתקופות הימים הנוראים ראו על פניו אימה ופחד מיום הדין הנורא, ותפילותיו היו בוקעות רקיעים. עד היום מהדהדים באוזנינו דברי החיזוק שהיה משמיע בראש השנה וביום הכיפורים בפני תלמידי ישיבת "שארית יוסף".
ראינו בו את המעלה הנפלאה שכל כולו היה תורה ויראת שמים, בעל ענווה ומעביר על מידותיו.
זכינו אנחנו, תלמידיו, שמורנו הרעיף עלינו מתיקות של תורה והחדיר בנו יראת שמים, ועל כולנה הנחה אותנו בהדרכה בהירה ובהשקפה נכונה: מהו בן תורה אמיתי, ועד כמה שומה עלינו להתרחק מאוד מאוד מכל ההשפעות הקלוקלות של הרחוב.
סיים המשגיח והגדיר את רבי סעדיה זצ"ל:
נאמר בנבואה (עמוס ג, ח): "אריה שאג מי לא יירא", ונאמר (מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". כך היה מורנו זצ"ל שואג מליבו הטהור דברי יראה ומוסר, ואנחנו צאן מרעיתו שתינו בצמא את דבריו שהיו יוצאים מלב זך ונקי וחודרים ללבבותינו. גם בלא שידבר מאומה – היה מורנו זצ"ל משרה עלינו ועל כל סביבותיו דוגמה אישית בהנהגותיו הגשמיות והרוחניות, וכך הוסיף להשפיע עלינו יראת שמים, סבלנות ואורך אפיים.
מקורות והרחבה:
הג"ר סעדיה בן יוסף, לדעת חכמה ומוסר (נס ציונה תשע"ז); גיליון גנזי מלכים כח (אלול תש"ף); תור הזהב (פרשת כי תבוא תש"ף) עמ' ו–י; מ' נהרי, בסערה השמימה (ירושלים תשע"ו) עמ' 58–59.
תגובה אחת
אחד המיוחדים שבין מרביצי התורה
היה מסור ואוהב את התלמידים בכל ליבו
זכיתי לשמוע ממנו שנים רבות שיחות מוסר שלא תמיד נעמו לאוזן אבל יצאו מלב אוהב
חבל על דאבדין
היה איש אמת שפיו וליבו שווין מה שקשה למצוא היום גם בין מרביצי התורה
היה אהוב מאוד על ראש הישיבה הגרון רבי ניסים טולדאנו זצל שהיה קבוע יושב לשמוע ממנו דברי מוסר כאחד התלמידים