לרגל יומא דהילולא • על דמותו של הענק שבענקים מרן רבינו יחיא אלשיך זיע"א

לרגל יומא דהילולא • על דמותו של הענק שבענקים מרן רבינו יחיא אלשיך זיע"א

מגדולי וענקי הרוח שעמדו לעם ישראל בכלל וליהדות תימן בפרט בדורות האחרונים, היה הגאון הקדוש רבינו יחיא אלשיך זצוק"ל. בדברים דלהלן נעלה מעט קווים לדמותו, אשר כמובן אינם אלא מעט מזעיר מהיקף דמותו רבת האנפין.

אהבת התורה היוקדת אשר בערה בקרבו בשלהבת אש קודש, מילאה את כל ישותו של רבינו. אחד מגדולי ראשי הישיבות שח: "היה זה כל כך מעורר ומלהיב, לראות יהודי שכל כולו תורה, בעל היקף ידיעות מדהים בכל חלקי התורה, ממש ש"ס חי ומהלך. מה נהדר היה מחזה מרהיב עין זה להביט ולראות מול העיניים בגאון עצום זה, כאשר זכורני כי כשהיו ניגשים אל רבי יחיא בשאלות, היו קולחים מפיו דפי גמרא ורמב"ם בלי שום התאמצות, כאילו שולף הוא את זה מהשרוול.

גם צורת לימודו היתה באופן מדהים, בדרך כלל אפילו לא היה קורא בפיו מתוך הגמרא, רק היה עובר במבט חזק על העמוד, וכך עובר ומדפדף לעמוד הבא, ובכך היה מעביר ומדפדף בעינו החדה עשרות רבות של דפי גמרא בזמן מועט מאד. אך בנוסף לכל, ידיעת התורה אצלו לא היתה שטחית כלל וכלל, אלא חודרת באופן עיוני ועמוק לתוך נבכי הסוגיות".

הסיפור המופלא הבא, לו היו עדים עשרות אנשים, אשר נשמע מפי בעל המעשה, ממחיש לנו את גדלותו וקדושתו הנוראה של רבינו.

לפני כמה עשרות שנים, הזדעזעה ארץ ישראל ת"ק על ת"ק פרסה, כאשר התברר כי מטוס מחברת התעופה 'אנטבה', נחטף על ידי טרוריסטים, אשר הפרידו את נוסעיו הגוים מנוסעיו היהודים, והנחיתוהו בארץ 'אוגנדה' שבאפריקה, כאשר הם מחזיקים בשבי בכל היהודים שעמם. סכנה גדולה ועצומה נשקפה לאותם יהודים, שהיו מוחזקים בשבי על ידי חיות אדם אלו.

בכל ארץ ישראל נשאו תפילות להצלת השבויים, ובפרט באותה השבת בה החריף המתח בין הצדדים, נשאו תפילות בכל הישיבות ובתי הכנסת.

בבית הכנסת 'בדיחי' ברחוב עמוס בירושלים, כבר סיימו הציבור את תפילת ערבית של ליל שבת, ופנו ללכת לביתם. אלא שלפתע נשקפה מהפתח דמותו ההדורה של רבינו זצוק"ל. הקהל מיד שב למקומו, ורבינו פנה לקהל ואמר: "אחינו בית ישראל נתונים בצרה ובשביה. לפיכך נתפלל כמה פרקי תהלים להצלתם". וכך, העמיד רבינו את התינוקות של בית רבן במרכז בית הכנסת, וכל הקהל החלו לומר פרקי תהלים בנעימה איטית מעומק הלב. רבינו אף פתח את ההיכל שבו הספרי תורה, טמן את ראשו בין הספרים, ושקע בתפילתו.

מדי פעם הורה לקהל להוסיף כמה פרקי תהלים. לאחר זמן מה, סיים רבינו את תפילתו, פנה לקהל ואמר דבר מפליא: "משמים קיבלו את תפילתנו, וביום ראשון השבויים יחזרו לארץ".  יתכן שהקהל לא שם לב לדברי רבינו ולהבטחה המפורשת שיצאה מפיו, שכן בחייו לא נתגלה עוצם קדושתו לרוב הציבור, ולכן לא ייחסו כל כך חשיבות לדבריו.

אך אחד מחסידיו של רבינו, נתעצב אל לבו מאד, בחושבו, כיצד אמר רבינו דברים אלו שנראו רחוקים מאד מהמציאות – מה יהיה אם ביום ראשון השבויים לא יגיעו ארצה, וכי יהיו דברי רבינו ללעג בין הבריות? כך היה הולך ותמה, וכל אותה שבת ישב בצער ובתמהון לבב.

רק ביום ראשון, כאשר נודע בין הבריות כי מבצע ההצלה הצליח מעל ומעבר למשוער, וכל השבויים חזרו לביתם ללא כל פגע, נודע הדבר למפרע כי דבריו של רבינו הגדול לא שבו ריקם, ודבר מדבריו לא נפל ארצה. זכותו תעמוד לנו לעד.

(רבינו יחיא אלשיך – גיליון גנזי מלכים)

ארחות צדיקים

באחת מסעודות המצוה שהתקיימו בתימן, נכח אורח שלא הכיר את הקהל, וכך סיפר, כמובא בספר אמרתי אעלה:

באמצע הסעודה נכנס אורח נוסף, בעל הדרה ופנים מפיקות נועם ורוך. בעודו מתיישב, הגיש לפניו השמש את מנתו, המלאה תקרובת מכל טוב. אך הלה הביט במנתו, הרים מתוכה רימון, ואמר לשמש בקול רם ומצוה כאחד, "תן לי ראוי לברכה".

האורח המתבונן היה המום, וכי לא די לו שכל טוב מונח עבורו, וכיצד הוא מרהיב עוז לדרוש שיתנו לו משופרא דשופרא? אולם, השמש מילא את בקשתו בשתיקה. האיש בירך על הרימון, פירק ממנו חתיכה קטנה, וממנה פורר גרעינים אחדים ואכלם.

האורח עקב אחר תנועותיו עד תום המסיבה, ולהפתעתו לא נגע יותר ברימון. הוי אומר, הבין, לא היה זה גרגרן, אלא אדם שרצה להדר במצוה ולברך על דבר מן המשובח.

אותה שעה לא הכירו, אך מאוחר יותר נודע לו שמו – הוא הגאון רבי יחיא אלשיך זצ"ל, אשר לימים נודע כאחד מגדולי רבני תימן בדור האחרון.