אבינו, רועינו: לרגל יומא דהילולא של מרן הגר"ע בסיס זצ"ל, חתנו הגאון רבי ארז רמתי שיבלחטו"א בריאיון מיוחד ל'המאורות' | מהילדות בצל הזקנים, דרך סיפור השידוך, ועד להנהגות בקודש פנימה

אבינו, רוענו!

שבע שנים חלפו מאז הסתלק מעמנו מרן הגאון רבינו עזריה בסיס זצוק"ל – הרב הראשי לראש העין וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל • לקראת יום הילולתו – כ"ד בטבת, זכה סופר 'המאורות' לשיחה מלאת געגועים ואהבת קדומים במעונו של חתנו, הגאון רבי ארז רמתי שליט"א שברגש רב הגיענו לקצה דמותו רבת־האנפין

^{– אלנתן אלוני –}

ליל שישי. בית משפחת רמתי בראש העין. לפני שעה קלה הסתיים השיעור השבועי שלו בפתח־תקוה ובעל הבית, הגאון רבי ארז שליט"א כבר ישוב על מקומו בפינת הלימוד והכתיבה שלו שבסלון, לצד הספרייה. ניכר שזהו המקום האהוב עליו ביותר, בית היוצר לאישיותו התורנית ולספריו הנפלאים; מכאן תצא תורה והוראה, בכתב ובעל־פה, למבקשים דבר ה' זו הלכה – בנתיבות אבותינו.

את הגר"א שליט"א את צורך להציג בפני קוראינו, שמו הולך לפניו כאחד שזכה ליצוק מים על ידיהם של זקני העדה ולהיות דולה ומשקה לרבים. מלבד היותו מנהיג של קהילה בעיר מגוריו ושבקרוב ישוב להתעטר גם בכתר 'ראש כולל', חלק חשוב מהרבצת התורה שלו הוא בתפקידו כאחד מרבני רשת בתי ההוראה של 'המאורות' ובין הבולטים שבהם, אשר משיבים מדי־יום ביומו לשאלות הציבור. מובן מאליו שאין רגע דל ומבוזבז במחיצתו, הזמן מנוצל היטב לתורה ולזיכוי הרבים – ובכל זאת, מתוך הכרת טובה והוקרה למוסדותינו הק', נענה הרב שיבלחטו"א לשבת עמנו ולהעלות את זכרו הטהור של חותנו הגדול זצ"ל, למען ידעו דור אחרון.

* * *

אנו עומדים בתחילתו של חודש טבת הבעל"ט, בו נציין בפעם השביעית את יום הסתלקותו לגנזי מרומים של מרא דאתרא ראש העין וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, מרן הגאון הגדול רבינו עזריה בסיס זצ"ל, שכולנו עוד זוכרים את דמותו רבת־האנפין והמיוחדת בכל קנה־מדה, ומתרפקים בדמע על התקופה שזכינו לאורו ולהנהגתו. אך לא אלמן ישראל, והרב שיבחלטו"א ממשיך את דרכו בהעתקת השמועה וחיזוק המסורת, כפי שינק וקיבל בעשרות השנים בהן חסה בצילו. ובכן, עוד נגיע בהמשך לתקופת הזוהר הזו, אבל קודם נשמח לשמוע על השנים הראשונות – היכן גדלתם?

גדלנו ברמת־עמידר, שכונה שהיו בה הרבה זקני תורה, תלמידי חכמים. בבית הכנסת 'תפארת ישראל' היו: מארי חיים כהן – בנו של מארי אהרן, שהיה המארי של בית הכנסת לפני הרב אריה נדב שיבלחטו"א, מארי יוסף קורח – אביהם של מארי פנחס והרב עזרא שיבלחטו"א, מארי יחיא קרואני – שאמרו עליו שהוא בקיא בכל השולחן ערום בעל־פה, ועוד זקנים שכל שיחתן והוויתן רק תורה. אמנם הבית שלנו היה פשוט, מצד אחד ההורים שלנו היו מה שנקרא היום 'בעלי בתים', אבל בחינוך הבית שלנו היה הרבה יותר מבתים אחרים. הדבר המפורסם על המשפחה שלנו, הוא שאמא ע"ה היתה מעירה אותנו בכל ליל שבת – לאורך כל השנה, בין בקיץ ובין בחורף – בשעה שלוש בלילה, כדי להשתתף בשיעור בבית הכנסת. אחי הגדול, היה הולך לבית הכנסת כבר בשעה אחת אחר חצות, לשיעור של מארי יוסף קורח. אני שייך לדור הבא – אחרי המעבר של מארי יוסף לבית כנסת אחר, והיינו קמים יותר מאוחר.

על כל פנים, אנחנו היינו המשפחה היחידה שהילדים שלה – בגיל בית ספר, צעירים ממש, נמצאים כל שבת בשיעור. אבא היה עובד קשה במהלך השבוע ולא היה מסוגל לקום איתנו מוקדם בליל שבת, אז אמא היתה לוקחת אותנו והיתה נשארת בחוץ, לפעמים גם בגשם, 'להשגיח' כביכול שאנחנו לא נפריע – אבל היינו ילדים טובים. וכך, בעוד שבחור ישיבה שמגיע לסוגיות של טומאה וטהרה הוא מתקשה, אנחנו שמענו מהזקנים שהיו קוראים את המשנה ומפרשים אותה, וכבר כילד הבנתי מה זה 'ראשון לטומאה' ומה זה 'כלי מטמא מגבו', וכל זה אודות לזקנים שהיה להם כישרון לא רק להבין בעצמם, אלא גם להסביר לאחרים ולילדים צעירים מושגים שמבוגרים מתקשים להבין. וכך שנים על גבי שנים, היינו מהמתמידים בבית הכנסת ובשיעורים. תמיד השתרכתי אחרי אבא לשיעור של מארי יוסף קורח, לא הבנתי כלום, אבל לפחות זכיתי להסתכל עליו, קיבלתי השראה. בלי לצאת להתפנות או להסתובב בחוץ עם חברים, ישבתי ליד אבא שלי והסתכלתי על המארי.

החינוך הזה, להבנת ערך של תורה, ערך של עבודת השם, ספגנו מאוד מהבית. כשהרב נדב הגיע, הוא התחיל להסביר לבעלי בתים את המושג של 'ישיבות'. אמא שלי היתה מהראשונות שספגה את המושג הזה, והסכימה לכך. היא הלכה לעבוד הרבה יותר, בניקיון של בתים, והעיקר שתוכל לתמוך בבנים שלה שלומדים תורה, ואחר כך שיתחתנו כאברכים. הרב נדב, כשביקשו ממנו להעביר את הדרשה הקבועה שלו בבוקר של שבת לליל שבת, בפרט בחורף, לא הסכים בשום אופן והסביר: אני רוצה למסור את הדרשה דוקא בבוקר, כי אז יש נשים כמו הגב' רמתי שמגיעות ושומעות, ואחר כך שולחות את הילדים שלהם לישיבה…

והתוצאות, ברוך ה', הן בהתאם. 'כל בניך למודי השם'. ההורים טרחו מאוד בחינוך. אבא אמר שכל מה שזכינו, ה' עזר לנו כי הוא ראה את הטרחה האמיתית שהיתה לנו לחנך אתכם לדרך ה'. בעוד שאמא בקושי זכתה לראות אותנו כפי שאנחנו היום, אבא זכה להיות בשיעורים, לראות אותנו מלמדים, וזה היה כל האושר שלו.

להיכן המשכתם אחרי כתה ח'?

אחרי כיתה ח' הלכתי לישיבת 'פאר התורה' של הרב כוחי, למדתי שם שנתיים, ואחר כך קפצתי לבית חלקיה, לישיבה גדולה של הרב פרידמן, שם היה רק לשבת ללמוד – זה במושב, אין לך ללכת לשום מקום, לא לפרות החולבות ולא לשדות, רק לשבת וללמוד. עיקר ההתפתחות שלי מבחינת ה'ללמוד', ההתמדה, היתה שם. מושגים שלצערנו היום קשה למצוא אותם. יום שישי היה יום של לימוד, וזה היה פשוט. ה'סדר' היה עד אחת־עשרה, אחר כך היו הולכים להתרחץ לשבת, לובשים בגדים נקיים, וחוזרים ללמוד בבית המדרש. חצי שעה לפני כניסת שבת הלכנו לחדר כדי ללבוש בגדי שבת, וחוזרים לבית המדרש לתפילה. זה היה דבר נורמלי, לא חשבנו שאנחנו עושים משהו מיוחד. אפילו לא ידעתי אז, שבמרחק קצר נמצא מושב של תימנים – 'בני ראם'…

היו לנו מושגים של תשקיע את עצמך כמה שיותר בתוך לימוד, מה שרצינו זה לשבת וללמוד, וללמוד וללמוד, כל הזמן. לא עניין אותנו דברים אחרים. לצערנו, היום קשה להם להבין את המושגים האלה. אחרי שבת חופשה, כל החברים שלי היו חוזרים ביום ראשון אחרי הצהריים. אני הייתי חוזר כבר במוצאי שבת, ועשיתי דרך של חמש קילומטר – מהכביש של גדרה, עד מושב בית חלקיה – בחושך מוחלט, השדות פתוחים, שועלים, תנים, פחד אימים. זה לא היה כמו היום שהרחובות או הכבישים מוארים בפרוז'קטורים, היתה רק מנורה קטנה כל חמישים או מאה מטר שמאירה קצת. והייתי מפחד, אבל הולך, הולך לישיבה מוקדם, במוצאי שבת, כשאף אחד לא נמצא שם. הייתי ישן בחדר שלי לבד, ובבוקר מתפלל בחמש בבוקר עם הפועלים הזקנים, ואחר כך יושב ללמוד. וכל זה כמובן מההבנה, מהמושגים שהחדירו לנו, מה זה חביבות לתורה, מה זה תשוקה לתורה. אבא ז"ל, לעת זקנותו, בכה יום אחד ואמר: 'רבונו של עולם, אם אני כבר לא רואה בעיניים, למה לי חיים?', זו ההבנה של אבא כבעל בית. כשהבן רואה את ההתמדה של האבא, זה עובר אליו. וההורים, אכן השקיעו את כל־כולם, שאנחנו נוכל לשבת וללמוד, למרות שהם עבדו בעבודות קשות, לא היה אכפת להם, העיקר שיזכו לבנים תלמידי חכמים.

אחרי ישיבת 'בית חלקיה', ה' כיוון אותי בחסדו הגדול לעלות ל'קיבוץ' בישיבת 'תורה אור' אצל ראש הישיבה, ר' חיים פנחס שיינברג – אחד מגדולי הדור, שהיה אז בן 82 בערך, והמשגיח, ר' זיידל אפשטיין – שזכיתי להיצמד אליו, להיות בן־בית אצלו. שם בישיבה קיבלתי, ב"ה, גם לימוד וגם מוסר, הנהגה והדרכה בכל דבר ודבר. בתקופה הראשונה שלי כראש כולל, לפני 25 שנה בערך, המשגיח היה מכוון אותי על כל צעד ושעל בענייני הכולל – תעשה כך או אל תעשה כך, כאן תוותר וכאן תעביר, בזה תתחשב באברכים ובזה לא. קיבלתי הכוונה בדרכי החיים, ממש כמו 'אורים ותומים'. המשגיח היה מגדולי תלמידיו של רבי שמעון שקופ, וזכיתי לקבל ממנו הכוונה על כל דבר ודבר בעניני השקפה, בעניני מוסר, בעניני מדות. בשנה שהמשגיח נפטר, זכינו להוציא משיחותיו את הספר 'אורה של תורה' – וזהו למעשה, הספר הראשון שעשיתי.

מי הציע את השידוך שלכם, עם בתו של מרן הגר"ע בסיס?

זה סיפור מופלא של 'השגחה פרטית': הדוד של רעייתי שתחי', אחיו של מארי עזריה, בא לעזור לאיזה בחור תימני להיכנס לישיבת 'תורה אור'. בישיבה אמרו לו, שאי אפשר לקבל אותו, אין מקום. הוא טען להם: 'בטח אם הוא היה אשכנזי היה לכם מקום', ובנו של ראש הישיבה ענה לו: 'אם הוא היה כמו רמתי, היינו מקבלים אותו, אנחנו לא גזעניים'. הוא שאל את הבן של מארי שמואל עמרני, מי זה רמתי? בדיוק אני נכנסתי, והוא הצביע עלי: הנה רמתי. כשראה אותי אמר: 'אני אציע לו את הבת של אח שלי'. אמר לו: אם אח שלו לא יגיד לו לשמוע הוא לא ישמע, הוא רוצה ללמוד, תשכנע קודם את אחיו. 'איפה אחיו?' – אחיו בהר־נוף. 'טוב, לא צריך, לא חסר בחורים', ואז הם הלכו לחפש ישיבה אחרת בשביל אותו בחור שלמענו הם באו. ישיבת 'באר יעקב' היתה בזמנו בהר־נוף, הם חיפשו טרמפ לשם, והנה עוצר לפניהם רכב ומציע להם לעלות. לאחר כמה דקות התברר להם שזהו אח שלי, והדוד שש על המציאה וביקש להציע לי את האחיינית שלו, בתו של מארי עזריה, ואכן השידוך קם ונהיה. אגב, זה היה בחודש אלול, וקדמה לכך הצעה שקיבלתי בפסח שלפני כן, אבל ר' ראובן גרשונוביץ אמר לי 'השידוך שלך יגיע באלול', וכך היה.

אחרי החתונה באתם לגור בראש העין?

שנינו למדנו בירושלים ואהבנו את המקום, ולאחר החתונה גרנו בירושלים ולמדתי שם בכולל, במשך כשלוש שנים. אחרי זה עברנו לראש העין, והיום אני מבין שאם הייתי נשאר בירושלים לא הייתי מגיע לכל מה שהגעתי. ה' זיכה אותי להיות צמוד למו"ח הרב בסיס במשך עשרים ושמונה שנה – הייתי ממש 'תלמיד', תלמיד טוב, גם כשכבר הייתי מגיד שיעור מפורסם בראש העין, כל חידוש הייתי מציע לפני מו"ח: 'מארי, חשבנו לבאר כך ברמב״ם' וכדומה, ולפעמים היינו במלחמתה של תורה בצורה חריפה, אבל הגענו בסוף ל'את והב בסופה', בהבנה מה נכון ומה לא נכון.

מארי עזריה 'כיוון' לי את הראש בדרך הפסיקה ההלכתית, מה לקרב ומה לרחק. זה דבר חשוב, כי אם אין לך מי שמכוון אותך ומורה לך את הדרך בפסיקה, אז יש לך הרבה ידיעות, ואתה תישאר עם זה שהוא אומר כך וזה אומר כך, הספרדים יגידו לך סב"ל והאשכנזים יגידו לך להחמיר. וזו לא השיטה שלנו בכלל. שיטת הפסיקה של חכמי תימן, שהבסיס שלהם היה תלמוד, גאונים, רמב״ם, שולחן ערוך, וכמובן חכמי תימן, לא היתה לצד החומרה כמו האשכנזים ולא לצד הספקות והספקי־ספקות כמו הספרדים. הבסיס היה – רבנו הרמב״ם, כמו שהבאתי באחד השיעורים תשובה בכתב ידו של מארי עזריה מחודש אלול האחרון לחייו, זמן קצר לפני פטירתו, שהוא כתב לתלמיד ספרדי, חבר של הנכד שלו: בתימן פסקו כמו הרמב״ם, למעט דברים מסוימים. זה יסוד הפסיקה התימני – הרמב״ם. לא כל מה שכתוב בספר, מורה שזו הפסיקה ההלכתית, וגם אם גדול בישראל כתב – זה עדיין לא מחייב אותך, אלא מה שקיבלנו מאבותינו ורבותינו, וזה מה שמו"ח הנחיל לנו במשך שנים. קיבלתי ממנו את זה מתוך עמל, מתוך בירור כמעט בכל נושא. כשהייתי מציע לאשתי אחרי סעודת שבת: אולי נלך להורים שלך, לג'עלה? היא היתה אומרת לי: יש לך שאלות לשאול את אבא, נכון?…

לפעמים היו שואלים אותי מה דעת מו"ח בנושא הפוליטי כזה או אחר, ואני הייתי משיב שאינני יודע – וכי אבזבז את הזמן לדבר איתו על ענינים כאלה? אם אני זוכה להיות לצידו, מיד אני שואל שאלה הלכתית, מעלה נידון תורני…

אבל ראיתם כיצד קיבל החלטות ציבוריות, פוליטיות.

כן, ברור. הוא גם היה משתף אותי, בעיקר בנושאים של דת, למשל – בענין תחבורה ציבורית בשבת. ראש העיר, לא הנוכחי, בא ואמר למארי עזריה בהתחכמות: אם לא תהיה תחבורה ציבורית, אנשים ירצו לנסוע לתל אביב או לכל מיני מקומות, מה הם יעשו? יסעו ברכבים פרטיים, ואז יהיה הרבה חילולי שבת – אם נעשה להם אוטובוס, יהיה חילול שבת אחד… אינני זוכר מה השיב לו מו"ח, אבל הוא עקף את מי שהיה אמור לטפל ולעזור לו בנושא הזה, ופנה דוקא לאנשים שלא ציפה שיעזרו לו, ולבסוף הצליח, בדרך חוקית, לעצור את ראש העיר מלהפעיל תחבורה ציבורית בשבת. הוא פעל בחכמה, בלי מלחמה. יש משפט בערבית־תימנית שאומר 'גם אם יש מאחוריך מאה אנשים, אל תצעק הצילו' – כי ברגע האמת כולם בורחים, כשתסתובב לא תמצא אף אחד. הוא היה אומר: אנחנו לא כמו האשכנזים – כשהרב מכריז על 'הפגנה' הם מתייצבים, אבל התימנים לא אנשי מלחמה. לכן צריך לפעול בדרכי שלום אך בחכמה, בכלים הנכונים שעומדים לרשותנו, ולהשיג את המטרה.

פעם היתה פה בעיר חנות של מקדונלד'ס, שפתוחה בשבת. ארגנו הפגנות, ומו"ח השתתף – חוץ ממה שהוא ניסה לפעול בדרכים שקטות – לא פרש מן הציבור, אבל הורה לכולם: אומרים תהילים, שירי שבת ומתפזרים. בלי צעקות ובלי מריבות. באחת השבתות הוא אמר: נעשה הקפות מסביב לחנות. אחרי זמן קצר, החנות נסגרה…

תוכן מקודם

לוח המודעות של קהילות תימן ברחבי הארץ | מתעדכן!

בליל פורים: הבית נשרף והזוג הצעיר עם שני ילדיהם נותרו ללא רכוש וקורת גג – אנא עזרו להם!

אל תחכו לרגע האחרון: בפסח אוכלים 'מצות אבותינו' | להזמנות, הפצה ונקודות מכירה >>>

נסגרה לגמרי?

נסגרה – ולאחר מכן נפתחה שוב במתכונת כשרה, ללא חילול שבת. כנראה החליפו בעלים. מו"ח אמר אז: אתם רואים? במלחמה, לא יודע מה היינו משיגים. והנה השגנו, בדרכי נועם, יותר ממה שחשבנו. זו היתה השיטה שלו, לפעול בחכמה – והיתה לו חכמה אדירה, ידע איך לעקוף את הבעיות, איך לפתור גם בדרכי שלום, גם ‏מול אנשים קשים. תמיד הצליח בחכמתו.

בתפקידו כרב ראשי של עיר רבתי עם, האם התמקד במגזר מסוים?

הרב התמסר לכל יהודי, עוד בהיותו רב שכונה. הוא היה מוסר את עצמו בשביל הציבור, פועל בשביל שלום בית עד שלוש לפנות בוקר. מה הוא לא עשה בשביל הציבור? הוא היה מארי תימני אמיתי, כמו בתימן. לא המשכורת עניינה אותו, רק הציבור, בכל מקום שרק אפשר להשפיע, בלי הבדל של עדות וסגנונות. הוא סיפר לי, שבשבת הראשונה לאחר שנבחר לרבנות בית דגן, הלך דוקא לבית כנסת של אלה שלא תמכו בו, דוקא אותם הוא כיבד ראשונים. הם ראו אותו, שמעו איך הוא מדבר, איך הוא מוציא ספר תורה וקורא, ותמהו: זה הרב בסיס? אמרו לנו שהוא לא תימני, שהוא מגולח…

התברר שהפוליטיקאים המציאו כל מיני שקרים כדי שלא יבחרו בו, ובחכמתו ידע לבוא אליהם, לא להתבצר בעמדתו ולהחזיק במחלוקת. לא עניין אותו מי בחר בו ומי לא, הוא באמת היה רב של כולם, ודלתו היתה פתוחה בכל שעה. פעם הרבנית רצתה להקל על הרב וביקשה שיתלו פתק על הדלת שאין קבלת קהל בין שתיים לארבע. היה שם בבית דגן יהודי תלמיד חכם, קראו לו מארי יהודה ג'ריידי, אדם נשוא פנים, 'בעל הבית' – אבל יודע ספר, כמו הזקנים התימנים של פעם. בדיוק באותו יום, בצהריים, הוא בא ברגליו מהקצה השני של בית דגן עד לביתו של מארי עזריה, ראה את הפתק על הדלת שאין קבלת קהל בשעה זו, ושב על עקבותיו. כשפגש לאחר מכן את מארי עזריה ושטח את שאלתו, סיפר לו גם כמסיח לפי תומו שהוא בא אליו וכשראה את הפתק חזר לביתו. מארי עזריה הזדעזע מאד, אוי ואבוי, ציערנו את הזקן, אני לא מוכן שתהיה הגבלה, לא בין שתיים לארבע ולא בכלל… אצל הרב אפשר להיכנס מתי שרוצים! וכמובן, כמו מארי תימני אמיתי, כמו מארי יוסף צובירי וכל חכמי תימן, הוא עצמו ענה לטלפון – לא משבקי"ם ולא אף אחד אחר, ו'סבל' על שכמו את כולם, קיבל כל אדם עם כל הבעיות שלו.

אנחנו רוצים לחזור למה שהרב דיבר על דרך הפסיקה, כי כעת התבשרנו על פתיחת כולל הלכה בהנהגתכם, בו יינתן דגש ומשקל מיוחד למסורת תימן ופסקי חכמיה, כפי שקיבל מרבינו – חמיו זצ"ל. מתי הרב הבין שיש צורך בכולל כזה, ומה היה ה'טריגר' שהביא להחלטה על פתיחת הכולל בקרוב בע"ה?

אני כשלעצמי לא אוהב פרסום, אנחנו עושים את העבודה שלנו בשקט. אבל לדאבוננו איבדנו את מארי שלמה קורח ומארי עזריה בסמיכות, נפטרו זה אחר זה בהפרש של כחודשיים, וראיתי שהשוקת שבורה, ומהיכן ישקו העדרים – הבנתי שאם לא נתחיל לפעול לא יהיה, ואז הסכמתי שיפרסמו את השיעורים שלי, והתחלתי להשיב לשאלות הציבור – גם ובעיקר באמצעות בית ההוראה 'המאורות'.

לפני כן, לא חלמתי לרגע שאני אתחיל לענות לאנשים על שאלותיהם – הייתי מוסר שיעורים למי שבא, ובזה תם הענין. לא חשבתי על יותר מכך. אבל ראיתי ששני הגדולים שלנו נפטרו – ומה שלא לקחנו, הפסדנו. מארי שלמה היה מלא וגדוש, אוצר של ידע במנהגים ובמסורת, ומארי שלמה עצמו איך היה מדבר על מארי עזריה, על רוחב ידיעותיו, על גדלותו! וברגע אחד, כל מה שהיה לנו, עמודי האש שהאירו לנו, הסתלקו. זו היתה מכה חזקה. והיה איכפת לי מעתיד העדה, והבנתי שצריכים לשנות את המציאות, ופשוט להתחיל ללמד. והרעיון לכולל, הוא בא בדרך אגב: רציתי להוציא לאור את הספר 'שמחת מועד', אך כסף אין. פניתי לציבור באחד השיעורים שהם גם מוקלטים ומופצים, ובתוך שבוע גייסתי שלושים אלף שקל להוצאת הספר. כבר אמרתי לאנשים 'תפסיקו להביא, אני לא צריך יותר', נתנו בעין יפה. כנוכחתי לראות כן פניתי שוב לציבור ואמרתי, אם בשבוע אחד גייסתי סכום כזה, זאת אומרת שהציבור חכם, מבין את הצורך – אז בואו נקים כוללים משלנו, והציבור יתמוך בזה. לא חשבתי שאני אקים את הכוללים, רק העליתי הצעה, ולבסוף זה התגלגל אליי.

החשיבות של הכולל היא עצומה. מי שלא מסתכל שתי צעדים קדימה, פשוט לא רואה את המציאות. עוד שני זקנים נשארו לנו – מארי שלמה מחפוד ומארי פינחס קורח. שני זקנים שהם עיני העדה, הם מובילים אותנו. ומה הלאה? מה יהיה בדור הבא? כשהילדים או הנכדים שלנו ישאלו שאלה בהלכה, מה יענו לו – לפי הספרדים כך ולפי האשכנזים כך? לא יהיה מי שידע מה מסורת תימן? לכאורה לא יהיה, כי האברכים הטובים הולכים לכוללים טובים, ומה לומדים שם? את השיטה שלהם, הספרדית או האשכנזית. ומה עם הפסיקה שלנו, מה עם מסורת אבותינו? מה עם כל הקבלה שקיבלנו מדור לדור עד משה רבנו, כל זה ייכחד? כואב הלב לחשוב על זה, ואני מוסר את עצמי למנוע זאת. במקום לשבת עם עצמי, לכתוב ספרים, למסור שיעורים ולגדל אותי – את הזמן היקר הזה מהבוקר אני מקדיש לכולל, לגדל אברכים, להתוות להם דרך. מבחינתי זו הקרבה, שאמנם אני עושה אותה בשמחה, אבל זו עדיין הקרבה. ולמה אני עושה אותה? כי זאת מטרה יותר חשובה. זאת מטרה יותר חשובה!

תקוותי ותפילתי היא, שיבואו אלינו אברכים טובים, שבאמת אכפת להם מהמסורת. אנחנו גם מתכננים לתת משכורת טובה – הייתי ראש כולל כבר לפני 25 שנה ואני יודע את מצוקת האברכים. בכולל ילמדו, כמו בכל הכוללים, 'טור' ו'בית יוסף' ביסודיות, עד אחרוני הפוסקים. החידוש אצלנו הוא, שבשיעורים נוסיף את דעת הרמב״ם, את דעת רבותינו ואת הפסיקה הסופית. נתחיל בע"ה בהלכות שבת – הרבה ביקשו ממני לכתוב ספר על הלכות שבת, אז הנה: השיעורים בכולל יוקלטו ויופצו, אולי נפרסם מהם גם קונטרסים, והם יהיו גם הבסיס לספר. הכל למען הציבור, למען העדה. גם הכולל וגם התשובות, כמו גם הספרים והשיעורים – זה גוזל ממני הרבה זמן, אבל זו טירדה של מצוה, אני שמח לראות איך חוזרים ב"ה לשרשינו, לעצמנו. וכמה מחוברים דרך שלל הדרכים של 'המאורות', גם אנשים שהיו רחוקים מדת יותר ויותר מתקרבים בזכות זה שהצליחו להבעיר בהם את הניצוץ התימני, את הרגש, את הגעגועים לבית אבא ולדרך ישראל סבא. אתמול ניגש אליי תימני מהצפון, נשוי לאשכנזיה ולא נראה כדתי, ולהפתעתי הוא אומר לי 'אנחנו מקשיבים לשיעורים שלך, מה שאתה אומר אנחנו עושים'. מי היה מאמין, זה מחייב את כולנו!

גם בספרים ראיתי את זה. את הספר הראשון, 'באר מרים', לקח לי עשר שנים עד שהדפסתי אותו. למה? כי לא האמנתי בעצמי. אמרתי, מי יסתכל על זה? והנה מהדורהוחצי כבר קנו. ראיתי כך, וכתבתי את 'בית תפילתי'. ההפצה שלו היתה מהירה הרבה יותר, הדפסנו כבר פעם שלישית… גם את 'שמחת מועד' הדפסנו כבר פעמיים, וזה מראה שהציבור צמא, רוצה לקבל משנה סדורה ומבוססת, ואני זכיתי לגדול אצל הזקנים. הייתי אוהב ללכת לזקנים, וראינו בעיניים, כמו שמורי פינחס כתב בהסכמה ל'בית תפילתי': קיים תא חזי, לא תא שמע…

רוב המנהגים שהעליתי על הכתב, הם דברים שראינו בעינינו את הזקנים שעשו כך. יש מנהגים שאני זוכר מגיל תשע, מה שעשו בבית הכנסת, ואני איששתי שזה נכון. היתה לי סקרנות, וגם אמא ע"ה היתה אומרת לנו 'תיצמד לפלוני, תלמד מפלוני', כי אלה זקנים תלמידי חכמים – היה לה כושר אבחנה, לדעת ממי אפשר ללמוד ולקבל, והיינו עושים כדבריה. ויש זקנים שפשוט ישבנו איתם ודיברנו איתם, ודיברנו איתם, ודיברנו איתם. והיום אני אומר את הדברים תוך כדי השיעורים, מביא סיפור כזה ותשובה שקיבלתי מאחר. לדוגמא, אני זוכר שפעם קמתי מוסף בבית הכנסת, ואת ברכת כהנים הקראתי עם טון גבוה – ביחס לקולם של הכהנים. כשסיימתי, ניגש אליי אחד מהזקנים ואמר לי, 'צריך להשוות את הקול עם הכהנים'. טוב, סברתי וקיבלתי. אבל איפה זה כתוב? כשכתבתי את הספר 'בית תפילתי', חיפשתי ולא מצאתי בשום מקום שכתוב דבר כזה בדין ברכת כהנים, יש לגבי ספר תורה, להשוות קול המתרגם לקורא, אבל מה המקור לזה בברכת כהנים. והנה מצאתי שכותב כך רבי אברהם בן הרמב״ם, אחד מן הראשונים! וזקן תימני ידע, זה היה לו פשוט.

ככה גדלנו, בין הזקנים. פעם פגש אותי אחד מהזקנים וראה את הציציות שלי – שתיים מקדימה ושתיים מאחורה, הוא הצביע עליהן ואמר: 'כדין'! אתם מבינים עם איזה זקנים גדלנו? כל השיח שלהם, מה שהם רואים – זה הלכה. ושאבנו המון. אז כבר כשנכנסתי לביתו של מארי עזריה, באתי עם מטען של בית הכנסת 'תפארת ישראל', אשר כשמו כן הוא, והתחברנו כמו כסה לסיר. הוא הוסיף לי מלא חופניים, ידע רחב, מנהגים של חוזות אחרים בתימן – ברמת עמידר התרכזו בעיקר הצנענים –  הוא לא היה חוסך, כל הזמן היה אומר 'שם נהגו כך ושם נהג כך', לימד ולימד ולימד, בעין טובה, לא רק אותי, את כל מי שרצה לדעת וללמוד. וגם אני הייתי נוהג ככה עם חבריי, שהיום הם מורי הוראות – גם במסגרת 'המאורות', אבל אז היו צעירים יותר, וכל חידוש שהייתי שומע ממארי עזריה מיד הייתי הולך להגיד להם, שגם הם ידעו. זו המטרה, והיא בדם שלי – כמו שאומרים, שנזכה שיהיו לנו מורי הוראה, תלמידי חכמים בקיאים, יודעים טוב את הטור והשולחן ערוך, אבל גם את מסורת עדת תימן.

גם בעבר, כשהייתי ראש כולל בגיל 28 אצל 'דברי קהלת', האברכים היו מצוינים, ידעו את ההלכה ישר והפוך, היו בקיאים. כשהלכו להיבחן, כולם התפעלו מהשליטה שלהם, יצאו עם ידיעה בהירה בכל הלכה. גם אז הייתי מוסר בשיעורים את מנהגי תימן, אבל לא זה היה ב'דם' שלי כמו היום, כשאני מבין את החיסרון. כמו שאמרתי, היום אנחנו עומדים לפני שוקת שבורה, ואם לא נעבוד קשה להקים את הדור הבא מבחינת מסורת, אני מסופק אם יהיה את מי לשאול בדור הבא. להגיד לנו חומרות של משנה ברורה, ומה טוב וראוי לעשות וכו', זה לא מסורת תימן, זה אינה הדרך של אבותינו בכלל. אנחנו לא גדלנו ככה, הפסיקה שלנו היא ישרה וחותכת, אבותינו היו צדיקים וחסידים גם בלי ה'טוב' וה'ראוי' לעשות. הם שמרו את ההלכה בדקדוק, לא שינו מאומה מההלכה, מהמנהג, לא הסכימו בשום אופן, על כל דבר קטן עמדו בצורה תקיפה לא לשנות. וגם את זה קיבלנו מהם, לא לשנות. כמובן יש עוד דעות, יש עוד מנהגים, יש עוד קהילות, אבל היסוד הזה הוא מוביל. אתה יודע שאבא שלך עשה ככה, סבא שלך עשה ככה, והוא יודע מה שעשה. להבין שחכמי תימן הם היו גדולים אמיתיים – אם ה'בעלי בתים' שלנו היו גדולים, מה התלמידי החכמים שלנו היו? ויש הרבה סיפורים על בעלי־בתים תימנים, על הידע שלהם, על הבקיאות שלהם, על ההבנה שלהם, שאנחנו באמת מגמדים עדות אחרות בצורה פשוטה. אבל זה 'היה', אנחנו דואגים למה ש'יהיה'. אנחנו דואגים שיהיה לזה המשך, שיהיו תלמידי חכמים תימנים, שיהיו פוסקים תימנים, כמו מו"ח זצ"ל.

דיברנו על מארי עזריה מבחינה ציבורית, בפסיקת הלכה והנהגה רוחנית. לסיום, נשמח לשמוע על מארי עזריה מהפן ה'אישי', בביתו נאוה קודש.

מארי עזריה היה, קודם כל, סמל ההתמדה. אחד הדברים, אני חושב, שהוא התפעל כשנכנסתי לביתו, היה שהוא קם בליל שבת בשעה שלוש כדי ללמוד וראה שגם אני קמתי. הוא התפעל מזה מאוד. פעם שאלתי אותו, מארי איפה מופיע דין זה? והוא השיב על אתר: 'במנחת חינוך', ולאחר רגע הוסיף 'במצוה כך וכך'. שאלתי אותו מתי הוא למד את המנחת חינוך, והוא השיב שזה היה פעם חוק לימודו בליל שבת. הוא היה מתמיד עצום. אין שעות של לימוד, תמיד לומדים. ואם צריכים לעשות משהו, עושים. אבל בעיקרון, לשבת ללמוד.

עוד נקודה שכבר הזכרנו: קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, בלי משבקי"ם ובלי הגבלות. כל אדם, יהיה מי שיהיה, נכנס מתי שרצה וקיבל את היחס הכי טוב שאפשר לקבל. הוא ידע להאיר פנים לכולם, גם אם מישהו התנגד לו וכדו'. אחד הסיפורים הנפלאים על כך, שסיפרתי אותו גם ב'שבעה', היה שבישיבת מועצת הרבנות הראשית שדנו בה על מינוי דיינים, מארי עזריה ישב ושתק, לא התערב הרבה. פתאום התחילו להכניס לרשימה כמה שמות 'לפנים משורת הדין', הספרדי הזה והאשכנזי ההוא, ואז מארי עזריה שאל: מה עם פלוני? מיד אמרו: נכניס גם אותו. ומי זה היה? בן של אחד שרדף את מארי עזריה וניסה לחבל בבחירתו לרבה של ראש העין, עשם לו בגצי"ם וכו'. כששמעתי על כך, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו ב'תמימות' מעושה: מארי, למה עשיתם ככה? הוא תמה על שאלתי וענה: מה ישא הבן בעוון האב (ע"פ יחזקאל יח, כ – א"א), מה הוא אשם במה שאבא שלו עשה לי? למה שלא אעזור לאברך תימני שמגיע לו, ואם אנחנו לא נדאג לו – מי ידאג לו? כך הוא חי, בלי לנטור, רדף שלום והשיגו.

בנימה אישית אוסיף, שהוא היה ממש 'אבא טוב' לילדים שלו. תמך בכולם, עזר ונתן, השקיע הרבה כדי להעלות אותם על דרך נכונה. גם כלכלית הוא סייע, כל מה שאפשר. ואיזה תענוג היה להסב עמו בשולחן שבת שלו, שירי קודש וחידושי תורה שופעים, נידונים וראיות, משהו מיוחד! ומעל הכל, ה'יראת שמים' שלו, זה היה מוחשי. יראת השם ממש. קשה למצוא כזה דבר היום. ואצלו זה היה 'טבעי', בדם, בכל הנהגה והנהגה, ראינו את היראת שמים שלו – הן בבית, הן בבית כנסת והן ברבנות. הוא היא שילוב של מדות, תורה ויראת שמים. אדם השלם!

* * * * *